על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהוד אולמרט?
קל לשמוח לאידו של אולמרט. את שנותיו כראש ממשלה כולנו זוכרים. העלייה המקרית לראשות קדימה, האלימות המשטרתית כנגד מתיישבי עמונה, מלחמת לבנון השנייה וההחלטה הממשלתית להקפיא את הבנייה בין גדרה לחדרה הם רק חלק מהסיבות בגללם רבים היום ממהרים לפתוח שמפניה. אך רגע לפני שנתלה את אולמרט בחוצות העיר, כדאי ללמוד ממנו דבר או שניים.
אי שם בשנות השבעים כשאולמרט עוד היה ח"כ טרי ורענן, העשייה הפרלמנטרית שלו התאפיינה במלחמה בשחיתות ובלוחמה בפשע המאורגן. הוא הצליח ליצור שיתוף פעולה חוצה מפלגות עם יוסי שריד, מה שהביא את שניהם לגדולה. יחד הם חקרו וחשפו שחיתות בכדורגל הישראלי ומעורבות של גורמים עבריינים בניהול קבוצות.
ואיך שהגלגל הסתובב לו. כיום ברור מעל לכל ספק כי אולמרט מעל באמון הציבור ופעל בשחיתות. היו פרשות שונות לאורך הדרך, אך האש הוצתה רק עם עדותה של שולה זקן. ונשאלת השאלה, מה או מתי אולמרט עבר מהצד הנאור – של המאבק למיגור השחיתות, אל הצד החשוך – בו אולמרט הפך כמעט למילה נרדפת לשחיתות?
לכל איש ציבור יש את נקודת הבוחן הזו, ככל הנראה עשרות פעמים במהלך תקופת שירותו. זה מתבטא במינויים שלו, באישור המכרזים שעוברים תחת עיניו, בקידום פרויקטים, בסיוע לחברים ולמקורבים. אך אלו הדברים ה'קטנים'. כשההצלחה הפוליטית מגיעה, הדלתות נפתחות. לא מדובר רק בשם שמתנוסס בעיתונים מדובר גם בהצעות שמותחות את הגבולות. ואז מגיעה הדילמה הגדולה.
האפשרות להתקדם מול האפשרות לנהוג ביושר. מחד, ניצבת ההזדמנות להגיע לעמדות כוח שתמיד חלמת להגיע אליהן ולא ידעת אם תוכל. הדרך שאתה מאמין בה תוכל להתגשם בהמשך, כשתגיע אל עמדות ההשפעה. ואז אולי תמנה שר משפטים שיילחם במערכת שאתה סבור שהיא מעוותת מהיסוד. מנגד, הזדמנויות כאלו מגיעות למי שראוי להן. הדרך הישרה שאתה מאמין בה תתגשם רק אם תשמור עליה לאורך הדרך, עד שתגיע אל עמדות ההשפעה. ואז, כשתמנה שר משפטים שיילחם במערכת שאתה סבור שהיא מעוותת מהיסוד לא יהפוך להזדמנות עבור אותה מערכת להתנקם ולהתנכל אליך. אם אין שלדים בארון שלך, אתה תהיה יותר חסין לעשות את מה שאתה מאמין בו.
קל לשמוח לאידו של אולמרט. יש שיגידו שיש בכך צדק פואטי, שחושף השחיתויות נחשף כמושחת הגדול מכולם. קל להתנגח בו, בייחוד מהצד הימני של המפה, אך יש שיעור חשוב שצריך ללמוד מאולמרט. נתן אנגלדר כתב בספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", כי כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, אנו עורכים תרגיל מחשבתי שבו אנו מדמים לנו את הנורא מכל. זה משחק איום ונורא של 'מה אם'. מה אם הנאצים ישובו, ונצטרך להתחבא בין שכנינו. האם נוכל לסמוך עליהם, האם נוכל להאמין שלא ילשינו עלינו, שמחר נהיה כאן כדי לשאול את השאלות האלה?
כשאנחנו לועגים לאהוד אולמרט, אנחנו מפספסים את הדיון האמיתי. כשאנחנו מדברים על אולמרט, אנחנו עורכים תרגיל מחשבתי בו אנו נמצאים בעמדת כוח וניצבת לפנינו הזדמנות פוליטית אדירה שטומנת בחובה אפשרות לסטייה לא קלה מדרך הישר. זה משחק של 'מה אם', מה אם ניקח את הכסף, מה אם נמעל מועל בציבור שבחר בנו, מה אם נסטה מדרך הישר. מה אם נעגל פינות ונעדיף את המטרה על פני האמצעים? האם אי פעם נוכל לשוב אל דרך הישר?
קצת על דחיית סיפוקים
פסח מביא איתו תמיד זמן של חשבון נפש, מעין בחינה השוואתית בין הזמן של היום ובין הזמן שהיה. זו מין מתנה משונה כזאת שאלוקים נתן לנו. ותמיד כשאתה בוחן אחורה, אתה תוהה אם הפעם טוב יותר או לא. אתה מסתכל על החמץ שאתה נפטר ממנו השנה, ומתלבט. לא, אתה תוהה. אתה תוהה, למה לעזאזל החמץ אותו חמץ משנה שעברה, למה שום דבר לא משתנה. שום דבר לא השתנה. למה אתה לא משתנה. מה נמצא שם עמוק בפנים שיוצר את אותו הלכלוך, את אותו האבק, שגורם לך שנה אחר שנה להתמודד עם אותן בעיות רק בווריאציה חדשה.
ואתה מנקה, מחטא, משפשף ושוטף. תחושה של ניקיון וזיכוך מתנדף, ואתה עדיין תוהה – האם הפעם זה מספיק. מה החמץ שפספסתי, מה ביטלתי אבל סירב להתבטל? חשבון נפש שמשנה לשנה מתגלגל. ואז, פתאום היא אמרה לי: "יש לך בעיה בדחיית סיפוקים. וזה משפיע בכל תחומי החיים". בום. זה זה. אני לא יודע לחכות.
הרי התפללתי לתשובה, וקיבלתי אותה. כשלא אהבתי אותה, התעלמתי. התעלמתי, וקיוויתי שהתשובה תשתנה, אבל זה כמו חמץ. החמץ משנה שעברה, שאולי הצלחתי להסתיר, אך לא להבעיר. התפללתי, נושעתי ולא שמעתי. ואז החלו הכאבים, עמוק עמוק בפנים. הם התחילו להקרין החוצה, לא יכולתי להסתיר, אך שכחתי מאיפה הגיעו. אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. אף אחד לא סיפר לי שזה קשור גם לאלוקים. אבל זה קשור, זה מה שקורה כשלא מקשיבים.
כשאתה לא טוב בדחיית סיפוקים, אתה ממהר לצאת. מניחים את הבצק בתנור ומרוב רעב מוציאים. כנראה שאני ישראלי אמיתי, כי עם ישראל לא טוב בדחיית סיפוקים. הרי בינינו, החג הזה נועד לנו, אלו-שלא-יודעים-לדחות-סיפוקים. זה מאפיין את כל החג. כשה' מטיל על משה את האחריות, משה ממהר להתרחק, הם לא יאמינו לי הוא אומר. כי הוא מגמגם ומדבר לאט, וכשאתה לא יודע לדחות סיפוקים, אתה ממהר להגיע לסוף. וכשהמנהיג מגמגם הפאנץ' נשמע בעיקר רחוק מדי.
והמצות? לגמרי חוסר הבנה בדחיית סיפוקים. הבצק לא תופח בתנור אפילו 18 דקות, לאן אתם ממהרים? החוצה החוצה, עכשיו בורחים. וכשהעם מגיע לים סוף? חוסר הבנה בדחיית סיפוקים. הוא לא יודע לאן הולכים. הוא רוצה גאולה עכשיו, שקט עכשיו, שלום עכשיו. הם מביטים קדימה, ים. הם מביטים אחורה, אלפי מצרים זועמים, וגאולה – אין. אז נחשון קופץ למים. והוא הרי גיבור גדול, מאמין על עיוור ומי עליו יכול. כולנו יכולים ללמוד ממנו שיעור בדחיית סיפוקים, נכון? לא. הוא פשוט רצה את הגאולה עכשיו ולא נתן לקושי לעוור אותו, אז הוא קפץ.
הרבה מדברים על חטא העגל שנבע מחוסר אמונה, אבל בעצם הוא נבע מחוסר יכולת לדחות סיפוקים. הנה, יצאנו ממצרים, אבל איפה אלוקים, איפה משה, מתי כבר יגידו לנו מה לומר ומה לעשות, מי ינחה אותנו בדרך החדשה? אז הם 'התבלבלו בספירה', נו באמת, הם פשוט לא יכלו לחכות יותר. אלוקים עכשיו, קידוש עכשיו, פולחן עכשיו.
ומעמד הר סיני? שלושה ימים אינטנסיביים בקורס של דחיית סיפוקים. אל תתקרבו אל נשותיכם, אל תטמאו, אל תגעו בהר. כלום. אלוקים הבין. את העם הזה צריך לחנך, הוא את הסיפוקים שלו יצטרך לדחות. אז שוב ארבעים יום, ושוב שלושה ימים. אבל הם לא למדו כל כך מהר, ביקשו שליו ודגים. ככה זה במדבר, רוצים אוכל, רוצים מים, רוצים אותו עכשיו. אז הוא המשיך בקורס לדחיית סיפוקים. ארבעים שנה במדבר, וכשזה לא הספיק, שלח אותנו לאלפיים שנה בגלות.
ונראה לכם שלמדנו משהו? רק אתמול בחור איבד את זה כי הוא איבד בחורה והלך להיאבד בקרית ארבע. גם כן חטיפה. בעיקר חוסר יכולת לדחות סיפוקים. וכמו שאמרתי, אני סובל מזה מאוד. אני רוצה אהבה עכשיו, להתחתן עכשיו, להסתדר עכשיו, למצוא עבודה עכשיו. ומה יקרה אם פתאום הכול יקרה? אני חושב לעצמי ונבהל. רגע, אולי בעצם אני לא מוכן. כי עכשיו יש לי חופש.
חופש. הרי פסח הוא חג החירות, לא החופש. אז מה עניין החופש? ח.פ.ש הוא שרש המילה חופש. כמו חיפוש. לא לשווא השניים קשורים זה בזה, הרי החופש מעניק לנו את היכולת לבחור לחלוטין בין כל האפשרויות שיש לנו בבריאה. והחרות? החרות יוצרת מסגרת. אל תקרי חרוט על לוחות, אלא חרות, נאמר על החריטה האלוקית בלוחות הברית. וזה כי החרות מגבילה אותנו. יש טוב ויש רע, יש החלטות שמהן אין דרך חזרה. התחושה שיש לאדם בזמן שהוא מחפש דבר מה שאבד לו יכולה לגרום לו לאבד את דעתו. עת לשלום, ועת למלחמה, עת לאהבה ועת לשנאה. עת לקבל את מה שאנחנו רוצים עכשיו, ועת לחכות עם זה קצת.
אז זה החמץ שלי. זה מה שאני צריך לשרוף. זמן. עד שאני אקבל את מה שאני רוצה.
יש למישהו מצית?
