זו לא רק הצתת בית משפחת דוואבשה, זו לא רק "חתונת הסכינים", זו משנה אידיאולוגית שתכליתה להפיל את המדינה. "הכוונה בהפלת המדינה היא להפיל את המבנה של המדינה ואת יכולת השליטה שלה, ולבנות ממסד חדש. בשביל זה צריך לפעול מחוץ לכללי הממסד שאנחנו רוצים להפיל".

קצת על דומא

"אם ה'קבלן' רואה שיש שלטון שמפריע לביצוע המשימה, ואת המשימה צריך לבצע, הוא צריך לחשוב עכשיו איך מפילים את השלטון שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאיתנו את הגאולה האמיתית והשלמה. זה במילים הכי קצרות הרעיון של המרד", כך כתב אטינגר. מטרתו היא ללחוץ על כל נקודות התורפה שיש למדינת ישראל (וכולנו יודעים שיש כאלו) על מנת להשיג את המטרה – הקמת בית מקדש.

הרבה זמן לקח לציונות הדתית להודות כי תופעת "תג מחיר" קשורה אליהם. הייתה את גישת אורי אליצור ז"ל שטען בתוקף כי כל גינוי משמעו נטילת אחריות, וכיוון שהם מתנערים מאיתנו – אין לנו צורך לקחת עליהם אחריות. על אף שיש בכך היגיון טקטי-פוליטי מסוים, הוא חוטא לאמת. זאת משום שביסודות הציונות הדתית טמונה האידיאולוגיה הקיצונית של אטינגר וחבורתו.

אטינגר (כמו סבו) רצה להחיש את הגאולה. אך מה הוא חזון הגאולה? כיצד נראית תמונת המצב כשיש גאולה? אני לא בטוח איך יענה על כך בן הציונות הדתית, אך אני יודע על מה אני גדלתי. אסיג ואומר כי גדלתי בקרית ארבע, בסיס חרד"לי שהשם כהנא מעולם לא היה בו שם גנאי.

גדלנו על שלושה אתוסים מכוננים: הראשון, הציונות הדתית היא הגשר בין התורה והעבודה, בין העולם התורני והחרדי ובין העולם המודרני והחילוני. השני, מדינת היהודים שנחזתה על ידי הרצל היא אתחלתא דגאולה, תחילת תהליך הגאולה. השלישי, והוא ככל הנראה הטרי ביותר – אנחנו יכולים להניח את היד על ההגה.

כשאנחנו אומרים שאנחנו הגשר, אנחנו אומרים שאנו ראויים לתפקיד מרכזי בשלטון. זה לא רק מתווך, זה אומר שכדי שהמפעל הציוני יצעד קדימה, הציונות הדתית חייבת להיות חלק מהתהליך. מכאן, כשהתהליכים הפוליטיים מובילים לסיבוכים בדרך לגאולה, המפתח נמצא רק בהנהגה. אני חשתי זאת בעיקר כתוצאת ההתנגדות להתנתקות, אבל אני יודע שהסכמי אוסלו גרמו להתנתקות משלהם. האכזבה מהשלטון "החילוני-שמאלני" הובילה למחשבה על אלטרנטיבה שלטונית בימים האלו.

הביטוי המושלם של תחושות אלו כולם התגבשו לידי קמפיין הבחירות של הבית היהודי ב-2013. כשבנט אמר שתם הזמן בו הציונות הדתית היא מש"ק הדת וכעת מטרת מפלגת הציונות הדתית לשים יד על ההגה הוא התכוון בדיוק לזה. אבל השאלה המרכזית נותרה פתוחה: מה המטרה של כל זה?

את העולם המערבי תיארו מאז ומתמיד כעולם ריקני, אמריקה – מנהיגת העולם החופשי – הוגדרה כ"עם ריק", אומה ריקה מתוכן רוחני,ממש משל העגלות של החזון אי"ש.  אך מדינת ישראל כיום היא מדינה מודרנית. ועדיין, על אף הפיתוח הרב והניכר של המדינה, היותה אחת מהמדינות המובילות בעולם, ישאל בן הציונות הדתית אם עם ישראל צריך להסתפק במדינה מודרנית, "האם עלינו להיות עם ככל העמים?". התשובה שלו תהיה לא. הוא ידבר על חזון הנביאים או על תיקון עולם, הוא יעריך את המציאות אך יצפה ממנה ליותר..כשיבוא משיח, יהיה פה אחר. אולי בית מקדש, אולי צדק חברתי, אולי שלום.

והנה, קם לו אדם שיש לו תשובות לכל השאלות. אין לו ספקות. הוא נכנס בין החרכים של האידאולוגיה של הציונות הדתית ואומר שיש לו תשובות. תשובות עם סימן קריאה. והוא אומר "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". היום הזה הוא יום בו עם ישראל זונח את הערכים המערביים. לא ליברליזם ולא דמוקרטיה, אלא משיח, מלוכה, תיאוקרטיה.

מרקס כתב פעם שכל מהפכה היא כמו מיילדת: דם חייב להישפך, אבל בסוף יש עולם חדש. ובכן, עבור אותם אלו השואפים להביא את היום, דמו של תינוק, עלי דוואבשה, שווה את מחיר הגשמת החזון. הבעיה של הציונות הדתית היא שהיא לא יודעת לומר בכנות מה הוא החזון שלה. במציאות היומיומית התשובה היא דמוקרטיה, אך מה יקרה ביום שבו יבוא משיח?

כל עוד התשובה הזו נותרת פתוחה במקרה הטוב וסגורה במקרה הרע, היא לא תוכל בכנות להתנער מאנשי "תג מחיר". הגיע הזמן לחשב חזון גאולה מחדש.

קצת על חוק השבת

"אין ברכה בכסף של שבת", אומרת המסורת, שמנסה להסביר מדוע ליהודי לא משתלם לעבוד בשבת. על פי המימרה, כל כסף שיהודי ירוויח במהלך השבת יאבד בהמשך. אתמול (א'), החליטה וועדת השרים לענייני חקיקה כי ממשלת ישראל תוודא שעבור כל שקל שבעל עסק שיהיה פתוח במהלך השבת, הוא ייקנס בשלושה שקלים בתמורה. אם זה לא מספיק, אותו בעל עסק יהיה חשוף לתביעות של בעלי עסקים אחרים שמתחרים בו ש"נפגעו מכך שאותו עסק נפתח בשבת".

על פי האמונה, הקב"ה ברא את העולם. הוא יצר את האור ואת החושך, הקים את הים ואת היבשה, הוליד את האדם ואת הבהמה והבדיל אותם בדבר אחד: בזכות הבחירה. לאדם יש את האפשרות לעשות טוב – לקיים מצוות, ולעשות רע – לבצע עבירות. את ספר החוקים הוא נתן לנו לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנים. ומאז פסקה הנבואה, אנחנו די עצמאיים בעולם הזה בניסיון להשיג את העולם הבא.

כשממשלת ישראל קובעת כי אדם חייב על פי חוק המדינה לסגור את העסק שלו בשבת, היא מונעת ממנו לקיים מצוות או לבצע עבירות. אין לו ברירה אם לעשות זאת או לא, המדינה מחייבת אותו. כל עניין הגמול והעונש שעליו מושתתת הדת היהודית, אובד.

אך הפגיעה בפרט אינה נעצרת רק בכפייה הדתית. הבעיה חמורה מכך. בכל עיר בישראל קיימות קהילות שונות. יש רשויות דתיות יותר ודתיות פחות. בחיפה יש תחבורה ציבורית בשבת, בבני ברק לא תראו רכב אחד עובר. הכול בהתאם לחוק העזר העירוני שמותאם לקהילות אשר מקיימות את העיר. החקיקה של זהר מאיימת בראש ובראשונה על השלטון המקומי.

במקום שכל קהילה תגדיר לעצמה את אורח החיים הרצוי לה, השלטון המרכזי, הממשלה מכתיבה את הערכים. היום זו השבת, מחר זו תכנית המתאר העירונית, מחרתיים הממשלה תכפה המדינה את אופי הקהילה בעצמה.

דתי אחד שדווקא השכיל להבין זאת הוא המפכ"ל הנכנס, רוני אלשיך שמקדם כעת הקמת תחנות משטרה שמותאמות לצורכי כל רשות ורשות. אם בעיר אחת יש בעיה חמורה בפשע המאורגן, אז התחנה המקומית תעסוק בזה. אם ברשות השנייה, יש בעיה של שב"חים, התחנה המקומית תתמקד בזה וכן הלאה. הממשלה, באמצעות חקיקה זו, מפקיעה את האפשרות הזו מהעיריות.

סיכום החוק הזה ב"כפייה דתית" הוא מובן, אך הוא פשטני ומפספס את הנקודה. היום מדובר בהגברת כוחו של השלטון המרכזי על חשבון המקומי בתחום השבת, אך מחר, כשהממשלה תתחלף, הכוח שניתן לשלטון המקומי יישמר והכפייה יכולה לעבור לצד השני. בשם ה"יהדות" ישראל מתרחקת משני המוקדים של זהותה: יהודית ודמוקרטית.

קצת על אחד החזקים

מאחורי כל תמונה ושם בפיד, מסתתר לו אדם די רגיל. הוא יכול להיות מצחיק יותר או פחות, מלא שריטות וצלקות, חבוט מהחיים או סתם חי אותם כמו כולם, חיים די רגילים. מדי פעם מבזיקה הברקה בראשו והפייסבוק מהווה את כלי הביטוי האידיאלי לפורקנו. הוא זורק את המחשבה אל תוך המחולל ומחכה לראות אם הסביבה הגיעה לחיוב או התעלמה. במידה מסוימת, אלגוריתם הפייסבוק מקיימת את המחשבה הקאנטיאנית הנושנה יותר מכל. "אם אני חושב, משמע אני קיים". אך לא די במחשבה, אלא בתהודה שהיא זוכה לה. כמה אנשים אהבו, הגיבו, שיתפו. בזה כל הקיום מסתכם.

היופי הוא שמאחורי תמונת פרופיל, שם וסטטוסים שלומדים להכיר מגלים בני אדם ממש. אני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי אושיה בחיים האמיתיים נדהמתי לגלות שהיא נראית ולבושה כאחד האדם. טי שירט, ג'ינס, לא יותר מזה. במחשבה שנייה, מעקב אחרי התמונות שלה אמור היה לגלות לי את זה, אבל לא חשבתי על זה שהעובדה שאתה רואה אדם על המסך כל יום כל היום לא הופכת אותו ליותר ממה שהוא: בן אדם.

איכשהו, כשמכנסים את כל אושיות הפייסבוק למקום אחד, פתאום נחשפות כל החולשות שלהם. זו שמתיישבת בצד כשרק אפשר ולא אומרת שלום לאיש, למרות שעיניה מרצדות בין האנשים וחושפות את מי היא מזהה ואת מי היא לא. אלו שהמילים הן החברים הכי טובות שלהם – כי עם בני האדם הם פחות מסתדרים. לפתע מתגלית הסיבה בגללה רואים את ראשם מוטה כלפי מטה וידיהם מושטות כלפי מעלה.

אך דבר אחד שיצא לי להבחין בו, הוא שאלו שנחשבים לאושיות הבכירות של הפייסבוק, אלו שהתקשורת הממוסדת אימצה לחיקה כשהבינה שהיא לא יכולה להתחרות בפיד הם גם האנשים הכי מזמינים. נראה שגם שנים אחרי, הם עדיין לא התרגלו למעמד המשונה שצברו. באמצעות שיתוף העולם ברעיונות המשונים והמשעשעים שעברו בראשם הקנו להם סטטוס (לא פוסט, סטטוס).

במהלך הכינוס, שבעצם היה מסיבה אחת גדולה כשהמוזמנים אליה הם כל מי שיש לו חשבון פייסבוק עם גישה לפרופיל של נעם פתחי, מישהו שאל אותי אם מדובר בכנס של הליכוד, או של הימין. השבתי לו שמדובר באירוע של פייסבוק, ותהיתי מה גרם לו להגיע למחשבה שכזו. "יש פה הרבה עם כיפות", כאילו כיפה היא הסימן להיותך חלק מהמחנה הלאומי (טוב, קצת).

"כשאתה קורא מישהו בפייסבוק", אמרתי לו, "אתה לא רואה תמיד אם יש לו כיפה או לא. אם הוא מצחיק אותך, הוא יקבל לייק. אם אתה מסכים איתו, אתה תתן לייק. לא אכפת לך אם יש לו כיפה או לא".

קצת על רדוזוב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על רומן רדוזוב? כי כשבית המשפט העליון פסק ברוב של שניים נגד אחד כי הוא הרוצח של תאיר ראדה ז"ל, ראיתי כעס אמיתי רב על המערכת. אנשים משוכנעים בכל ליבם שהוא לא הרוצח. לא יכולתי שלא לחשוב על הגורל שאותם מפקפקים מציירים לרדוזוב. הוא נמצא בכלא כבר תשע שנים, ומערער מבית הכלא על דינו. שוב ושוב ושוב. ועוד משפט ועוד תקווה ועוד שאיפה והוא עדיין נלחם ועדיין כלוא בין סורג ובריח.

חשבו על זה כך. אדם מהגר למדינה אחרת ומחפש עבודה. הכישורים שלו מכוונים אותו להיות אב בית בבית ספר לבנות. יש אולי עבודות מוערכות יותר, אבל כשאתה צריך לשים את הלחם על השולחן בבית לאשה והילדים, אתה לא בורר יותר מדי. המטרה מושגת ואתה חי את החיים. לפתע נרצחת ילדה בבית הספר והחיצים כולם מופנים אליך. זהו, גיים אובר. החיים שלך נגמרו.

המחשבה שיש אדם כלוא בבית האסורים בטעות – וברור לי שמערכת המשפט יצרה כמה כאלו – מזעזעת אותי. גם המחשבה שכל כך הרבה אנשים חשים בתשוקה גדולה שכזו כי נעשה לרדוזוב עוול מדהימה אותי. למה דווקא המקרה הזה? מה גרם לאנשים לקרוא את העיתונים ולהשתכנע שהוא לא עשה זאת? הם גוזרים מהמקרה הזה לגבי כל המערכת.

קצת על משחק העונה

כבר שלוש שנים שלכל משחק גדול אתה מגיע עם התחושה הזו. עליונות מוחלטת. לא משנה מי הקבוצה, איזה מקום היא בטבלה (לרוב מקום שני), אם זה דרבי, הקבוצה משחקת רע, אתה יודע שבסוף המשחק לא תאבד נקודות. אני חושב שהתחושה הזו הפכה לאמונה עיוורת אחרי משחק החוץ מול בני יהודה בעונה הראשונה של אוסקר. דקה 90' בני יהודה עולה ליתרון 2-1, השוער של מכבי עם זעזוע מוח ומתחילים לשחק. על השעון רק דקה חולפת ומכבי משווה. ארבע דקות תוספת זמן מכפילות את עצמן בגלל השוער ו"מושיקו לוגסי מנצח במשחק הזה בגול מהסרטים".

עונה לאחר מכן, מגיע דרבי נוסף. דקה 86' הפועל עולה לשער יתרון. 2-1. ועדיין, עמוק בפנים, התחושה הייתה שמכבי תצא עם היד העליונה, אך הדרך לשם הייתה מרתקת. הכול צפוי והרשות נתונה. דקה לאחר מכן פנדל למכבי ושוויון. שלוש דקות תוספת זמן ואוראל דגני מוסר לשרן ייני את הכדור בדקה ה-92'. בדש, זהבי ופאולו סוזה דופק ריצת עמוק שהכניסה אותו עמוק ללב של כל אוהד.

עוד שנה חולפת ומכבי תל אביב פוגשת את הקבוצה שנותרה במירוץ לאורך העונה למשחק גמר בגביע המדינה. יש מתח קל, כי הצהובים נראים זוועה כבר חצי עונה והאדומים מהדרום נראים טוב. ואז ראדה פריצה, הזר השבדי האהוב מנצח את המשחק בשלושער ובישול, במה שיהיה המשחק האחרון שלו. העליונות כל כך בולטת.

ואז הגיע יום שני ובאר שבע הגיעה לבלומפילד ומשהו היה שונה באווירה. חשש אמיתי התגנב ללב, לא מהמזויפים שמנסים ללבוש כדי ליהנות מהמתח במשחק. מכבי נראית רע מתחילת העונה אך איכשהו גונבת נקודות בצורה שמספיקה למקום הראשון. באר שבע מגיעה בשאיפה להראות שיש לה את החומר ממנו קורצו אלופות. דקה ראשונה, איגיבור מפספס מצב של מאה אחוז מצד אחד, ברדה מנצל את המתפרצת כדי לעשות 1-0. החשש מקבל פנים אמיתיות.

המשחק רץ ומכבי שולטת, אך אי אפשר להסתיר את הבעיות שהיו לאורך העונה. זהבי, זהבי, זהבי, זה כל מה שיש למכבי. באר שבע מחנה את האוטובוס ומנסה להוציא אותו מהר לתקיפות נגד. היא לא מצליחה לעשות את זה מהר מספיק. עד לדקה ה-38'. אז זה כבר נראה באמת גמור.

המחצית השנייה נראית רע יותר מהראשונה ואפילו בגול המקרי של דסה, התחושה הייתה שהפעם לא. מבט קצר במאמן, בשחקנים, בקבוצה הזו, גורם לך להבין שמשהו פה לא עובד. השוער הצעיר שמגלח את הזקן שלו עלינו, ההגנה המבוגרת והלא מתואמת, הקישור שלא מסוגל לשים כדור אחד ברשת, שחקני הקו שלא מאיימים מספיק על השער והתלות העצומה במספר 7. באר שבע, לעומת זאת, נראית בשלה. הסגל שלה מתבסס על שלד שחקנים שרץ כבר שנתיים שלוש ומתואם מאוד, יש להם הרבה כלים התקפיים והגנתיים ואצטדיון חדש שבינתיים רק עוזר לקבוצה.

זה טבעו של ספורט, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. כשאתה למעלה, הכול עובד לטובתך. החלטות שיפוט קטנות. שערים מקריים בזמנים קריטיים. משחקים גרועים שיוצאים מהם עם שלוש נקודות. כרגע, ועוד מוקדם מאוד לשפוט, נראה שהרבה מהגורמים האלו ירדו דרומה.

מעגלים של אור

"אני חושבת שאלך", לחשה אור לאורן.

מבטו הראה תסכול ואכזבה והיא הניחה כי מבטה גילה תחושות דומות. הוא הביט אל תוך עיניה וביקש שלא תלך. "אגיד לתמיר שילך", הציע.

"ומה תאמר לו?", שאלה.

לאורן לא הייתה תשובה.

דפיקה שוב נשמעה בדלת.

"אורן, תמיר מחכה לך למטה", אמר שוב אביו. אורן העריך מאוד את המחווה של אביו, שבחר לעכב את תמיר ברוב תבונה. אור פחות העריכה את המחווה וחשה כי מישהו קיבל גישה אל תוך מסגרת שהייתה רק שלה. שלה ושלו. לא של אביו וגם לא של תמיר.

"אני לא רוצה שהוא יראה אותנו ככה. לא יהיה לו נעים להיות איתנו יותר", היא אמרה.

הוא תפס את ידה ושאל מתי יתראו שוב.

"מה אתה דרמטי?", היא שאלה בחזרה, "אנחנו נפגשים כל יום ואתה יודע שברגע שתמיר לא כאן אני כן".

מחוץ לדלת נשמעו רקיעות רגליים, שניהם זיהו את קולות ההליכה. תמיר.

אורן שחרר את ידה של אור כשהדלת נפתחה, אך שניהם תהו אם הוא קלט את המעשה ואת האווירה. אם כן ואם לא, הוא בחר לא להתייחס ושאל לשלומם בפשטות.

"בא לכם לצאת לאנשהו? מאז שנפרדתי מטליה אני קצת משתגע מלשבת בבית", אמר להם.

"אוי תמיר, אני מצטערת, הייתי חברה נוראית. איך אתה?", אמרה אור בצער. בינה ובין עצמה הצער האמיתי שהיא חשה היה על כך שלא שיתפה אותו במה שבאמת מתחולל אצלה, ועל כך שלמרות שהיא רוצה להיות שם בשבילו, הייתה הייתה רוצה שהוא לא יהיה שם. לא עכשיו, בכל אופן.

"הכול בסדר", השיב תמיר והניד את כתפיו.

"על מה חשבת?", שאל אותו אורן.

הוא סיפר להם על סרט שהוא רצה לראות מזמן ועל כך שתכנן לראות אותו איתה אבל עכשיו כשהם כבר לא, מוטב שיראה אותו עם החברים הכי טובים שלו.

אור הביטה באורן והתלבטה במחשבותיה יחד איתו. היא כמעט הייתה מסוגלת לדמיין את הדיון שהתחולל ביניהם.

-"אז את לא הולכת"

-"לא"

-"אנחנו הולכים"

-"כן"

-"יחד אתו"

-"כן"

-"לקולנוע"

-"כן"

-"ובכן, זה יהיה מעניין"

-"כן"

היא תהתה בינה ובין עצמה למה בדו שיח הדמיוני שהיא ניהלה עם אורן הוא זכה לומר משפטים שלמים והיא הוגבלה לתשובות של כן ולא בלבד, אך כשאורן קרא לה ונעמד ליד הדלת ותמיר כבר לא היה בחדר, מחשבותיה התנפצו כמו על שובר גלים והיא רצתה לאחוז בו מקרוב.

"את באה?", הוא שאל.

"כן", השיבה בהתאם לכללים שנקבעו בדמיון שלה, רק כשהפעם הוסיפה חיוך קל.

20 מחשבות על השבוע בערוץ 20

1.

אני סוף סוף מבין את ההזדהות המובנית שיש לאנשים עם מקום העבודה שלהם. בכל פעם שציינו את ערוץ 20 בפייסבוק או בתקשורת, הרגשתי שמדברים לא רק על השבט שלי, אלא כמעט עליי ממש. מעבר לעובדה שאני עובד גם במחלקת הניו-מדיה של הערוץ, הפוסט הזה עשה בדיוק את מה שציפיתי שהערוץ יעשה מהרגע בו נכנסתי בדלת.

ואני לא מדבר על סיקור של פעילות מהשומרון או מיהודה, לא הקרנת החתונה של ליטמן וביגל, תמיכה במתווה הגז או אפילו תמיכה קטגורית בפוליטיקאים מימין. הוא התמקד בסדר היום, אבחן בעיה והעלה אותה לסדר היום מזווית שלא הייתה קיימת עד ככה כמעט בשיח התקשורתי. הכהונה של ראובן ריבלין כנשיא מאכזבת בתכלית את המחנה הלאומי ממנו יצא.

להמשיך לקרוא "20 על 20 | מוצ"ש ויגש" ←