אליש: מבחן עוגת השוקולד

זה התחיל כשחשבתי על זה שבעצם, עוגת שוקולד היא הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כלומר, יש סוגים שונים של עוגות שוקולד. פעם עשיתי בייביסיטר ובעלת הבית הכינה תבנית שלמה של שוקולד טהור ואני יישרתי אותה במשך ערב שלם. אבל ביום שישי האחרון, לקחתי לי ריבוע של עוגת שוקולד ויכולתי לפסוק בוודאות: את הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כי שוקולד אני אוהבת. ואותך – פחות.    להמשיך לקרוא "אליש: מבחן עוגת השוקולד"

מודעות פרסומת

אליש: על צלחות מנופצות ופוסטים ויראליים

השעה 11:00, בראנץ' עם חברה בגרג של בר-אילן. בפנים קריר, בחוץ נעים אבל אין מקומות ישיבה. איתרנו שולחן, התיישבנו ופרקנו את המיטלטלין. דיברנו על העומס בעבודה ועל עבודות הגשה, על הטיול הקרוב ועל רעיונות וראיונות, על תקופות טובות ותקופות לחוצות ועל שעות שינה בין לבין, על טעויות שבדרך וטעויות של בערך וטעויות שאפשר עוד למנוע. על בנים ועל שנים ועל ימי הולדת. ובינתיים היא הזמינה סנדוויץ' חביתה על לחם קל והיה להם רק דגנים ואני הזמנתי שוקו. לא הייתי רעבה. בחילה לא נעימה של בוקר.
להמשיך לקרוא "אליש: על צלחות מנופצות ופוסטים ויראליים"

אליש: Aunt Elsa

מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצות?

שנה זה הרבה זמן, או קצת?

החיים שלנו – עוברים לאט או מהר?

מה יש יותר בכוס – מים או אוויר?

העולם הזה – יותר טוב או יותר עצוב?

*

איזה מוזר זה, ברגעים הראשונים. זה מוזר כי בדרך כלל את מקבלת את הידיעה אחרי שעובר זמן מסוים. חמש דקות או עשר דקות או שעתיים וחצי או חצי יום, ואז הרגע המדויק שבו הווה נהפך לעבר מתמסמס לך. את לא יודעת מתי הוא או היא הפכו באופן חוקי לאנשים שהיו ושאהבו, וחדלו להיות אנשים שהינם ושאוהבים. שנוהגים, שחווים, שרוצים. מעכשיו הם נהגו וחוו ורצו, ואת אפילו לא יודעת מתי הכול השתנה. והרגעים הראשונים שבהם מצופה ממך לדבר על דודה אלזה בלשון עבר, הם משונים. לא שגורים. מציאויות לא נהפכות כך בדרך כלל (ואולי פשוט עוד לא חייתי מספיק). מכל מקום, ברגעים הראשונים את מדברת בבליל של שפות ולהגים, עבר והווה משמשים בערבוביה, ובמקביל את ממיינת כאב. מה כואב מאוד, מה כואב בינוני, מה כואב מעט. מה עושים עכשיו. על מה חושבים. על מי. בסוף את מתיישבת לכתוב עבודה בתקשורת חזותית, כי זה מה שהכי הגיוני.

דודה אלזה הייתה בת מאה שנים וחודשיים. היא ליוותה את אבא שלי לחופה לפני כמעט 29 שנים. היא ודודה רוז. סבא וסבתא שלי כבר לא היו שם, אבל דודה אלזה ודודה רוז היו. מחייכות משני הצדדים שלו.

היא חיה לאורך שתי מלחמות עולם, את אחת מהן היא שרדה כאדם בוגר. כאישה יהודיה. היא הצילה את אחותה הצעירה, את סבתא שלי. אמא של אבא. החליפה אותה בעבודה, שמרה עליה, החליפה בגדים עם אישה פולניה וקפצה מחלון כדי להצטרף אליה כשהיא נשלחה לאקציה.
“When I found her, she was crying terrible. I told her, don’t cry. They kill me today, they kill me tomorrow. Don’t worry.”
אחרי שלושה ימים פשטה השמועה שהרוסים הגיעו, והגרמנים החזירו אותן לאושוויץ. הן שרדו.

כשהייתי מבקרת אותה, אחת לכמה שנים, משהו תמיד גרם לי לבכות. לפעמים אלו היו הסיפורים, לפעמים הבדידות, לפעמים הקושי לתקשר, לפעמים הגעגוע. הידיעה שאולי לא אראה אותה יותר, ואולי לא אשמע אותה, ואולי לא אוכל אצלה עוגות ספוג ולא אשתה אצלה ספרייט, ואיך אני משאירה אותה כאן בדירה הקטנה והנקייה הזו וחוזרת לחיים שלי. תמיד בכיתי, ואילצתי את מי שהיו איתי להיות החזקים שלא בוכים. אם כולנו נבכה, איזו מן צורה תהיה לזה.

היה גם הרבה צחוק. כשאחותי ואני ביקשנו להצטלם איתה, אישה בת 98, והיא אמרה שהיא לא נראית מספיק טוב כדי להצטלם. כשהיא ביקשה מאיתנו לבוא לחדר הפנימי כדי להראות לנו משהו, והסתבר שזה היה כדי לתת לנו דמי כיס בלי שהעוזרת שלה תראה. כשביקרתי אותה השנה בדיור המוגן, והיא החלה לאבד סבלנות נוכח הזמר שהגיע לשעשע את הדיירים. אתה מדבר יותר מידי! יותר מידי, זה לא טוב.
בתוך הגוף הקטן והדק חיה האישה האמיצה ביותר, החזקה ביותר, העקשנית והחדה ביותר שהכרתי, בלי שום תחרות. זאת הייתה היא. תמיד.

הזיכרונות שלי מדודה אלזה הם משלב שבו לא תמיד הצלחנו לתקשר איתה בקלות. אבא שלי תמיד הבין אותה טוב מאיתנו, הוא תיווך ותרגם, ואנחנו הסתפקנו לעיתים באהבה ללא מילים. כשאני חושבת על זה, אני לא ממש יודעת מה היא חשבה עליי. המובן מאליו הוא מובן מאליו – היא שמחה לראות אותי, שמחה לראות שלאחיין שלה יש ארבעה ילדים בריאים ושמחים, וחתן אחד, ונכדה. אבל אני לא יודעת מה היא באמת חשבה. עליי, עלינו. על העולם שאנחנו חיים בו, שהוא כל-כך שונה מזה שהיא גדלה בו, על ההרגלים שלנו. אני לא יודעת מה היא הייתה רוצה להגיד לנו אם היה לה את כל הזמן בעולם. אם היינו דוברים הונגרית. אם היינו מסוגלים להבין אותה באמת. כשהתראיינה לעיתון מקומי במסגרת פרויקט עדויות, היא נשאלה איזה מסר הייתה רוצה להעביר לילדיה. היא אמרה בפשטות שבאמריקה לא מקפידים מספיק על כשרות. בהונגריה, היא זוכרת, אנשים נזהרו בזה יותר.

סיפורים וזיכרונות הם תמיד בלשון עבר. זה טבעם. אבל כשמשהו מסתיים מישהו קושר להם סרט וחותם אותם בתור חבילה. לא יצטרפו אליהם סיפורים חדשים יותר. מה שישנו הוא שיהיה מעתה. משהו שהיה לו התחלה ואמצע, עכשיו יש לו סוף. הוא כבר לא הווה ששואף לעבר העתיד. ויש בזה משהו שמושיב אותך על הספה ומכריח אותך להסתכל רגע על העולם.

מה אנחנו עושים כאן – יותר טוב, או יותר רע?

מה יישאר מאיתנו בעוד כמה שנים?

מי יהיה כאן אחרינו?

אני מקווה שהם נותנים לך להסתובב בחופשיות עכשיו. ששום דבר לא כואב. ששום דבר לא מתסכל.

תודה לך.

20150225_222358

אליש: מונולוגים משמאל למחיצה

בחורה בת כמעט עשרים ושתיים

מגיעה לבית הכנסת בזמן לקריאת התורה

נדיר שזה קורה, אבל

השבוע כן. זו הפרשה של אבא

והוא לקראת סיום כשהיא מגיעה

כך שהיא מספיקה בעיקר את

ההפטרה.     להמשיך לקרוא "אליש: מונולוגים משמאל למחיצה"

אליש: על הפער

שלושה חברים היו תקועים על אי בודד, ואני משוכנעת שכבר סיפרתי את הסיפור שלהם מעל הבמה הזו. האוכל שהיה ברשותם החל לאזול, וברור היה שאם לא יזעיקו עזרה בדרך כלשהי, נחרץ גורלם למות. לאחר הכנות רבות, ניסה החבר הראשון לצלוח את מאת הקילומטרים שהפרידו בין האי ובין המדינה הקרובה. הוא שחה במרץ, אך לאחר עשרה קילומטרים, תש כוחו. בלית ברירה, הסתובב ושחה את כל הדרך בחזרה לאי. חבריו קידמו את פניו, עודדו את רוחו, והניחו לו לנוח מעט.    להמשיך לקרוא "אליש: על הפער"

אליש: העולם, קצת אחר-כך

"קהל נכבד. אנו עומדים להתחיל בהצגה. צילום מכל סוג שהוא אסור בהחלט לאורך כל ההצגה. אנא כבו את המכשירים הסלולריים שברשותכם, כדי שלא להפריע לשחקנים. ערב טוב, וצפייה מהנה."

הצגות ואני זה סיפור אהבה. ההצגה הראשונה שראיתי, לא כולל הפקות מתנ"ס, הייתה הצגה בשם 42nd Street. הייתי בת 6 וההצגה הייתה בברודווי ממש, אבל לא הבנתי אף מילה ממנה. אחר-כך עלינו על דרך המלך. מלך האריות בברודווי, וויקד, פנטום האופרה, כולן הפקות מסחררות על גבי במות שקמות לתחיה והופכות להיות מציאות מהפנטת למשך שעתיים וחצי. הכול שם מושלם, ערב אחרי ערב, שמונה פעמים בשבוע. השירים תמיד כתובים בצורה מושלמת, כל מילה במקום, הם לא שמעו שם על חרוזים מאולצים. התזמורת עושה דברים שלא חשבתי שאפשר לעשות, הבמה זזה ומתחלפת כמו יצור חי, מופסה נרמס על ידי העדר ואלפבה ממריאה לתוך השמיים והפנטום בורח אל המאורה שלו מתחת לכבישים.    

להמשיך לקרוא "אליש: העולם, קצת אחר-כך"

אליש: על המקרה המצער

לפני שנה אחת ויום אחד, נפל דבר בעולם שלי. אפשר לקרוא לזה, אולי, המקרה המצער. ככה, בקוד. לכל הפרשיות ההיסטוריות יש שמות קוד כאלה, כותרות גדולות, כמו למבצעים בעזה. פרשת ילדי תימן, טיסת השוקולד, פרשת המעטפות, התרגיל המסריח, קמפיין הגוועלד. פרשיית הבקבוקים, הניצבים, הנרות הריחניים. שתי מילים, וכולם כבר יודעים על מה מדובר. הם יודעים על מה כולם דיברו, איך הם הרגישו, מה היו האמת והשקר, הטוב והרע, כמו סרט מוכר.     להמשיך לקרוא "אליש: על המקרה המצער"