בטקס יום הזיכרון בכיתה ה' קראתי את השיר ואחי שותק של אמיר גלבוע. "אחי חזר מן השדה בבגד אפור", כותב גלבוע, ואני יכולה עדיין לראות את מגרש הספורט פרוש לפניי בשמש היוקדת של 2004. אבא שלי הנחה אותי לקרוא לאט, חזק וברור, לא למהר ולא לבלוע הברות. הטקסט הזה היה מקודש עבורי. למדתי מילים כמו … להמשיך לקרוא אליש: זכרונוגרפיה

לפני ארבע שנים, בטקס יום השואה התשע"א, הייתי עדה טרייה. המטוס הננסי שלקח אותנו לפולין קצת אחרי פורים של כיתה י"ב, החזיר אותנו קצת לפני פסח של אותה שנה, כאילו שלא עברנו בשבוע אחד 6 שנים של בטן מכווצת. חזרנו עמוסות עד לארובות עיננו השורפות במטען נפיץ מאין כמותו, מהסוג שלא אמורים להעלות למטוסים בכלל. … להמשיך לקרוא אליש: יומן מסע

1. הדבר הראשון שאי פעם איבדתי היה קופסת פילם שהחזיקה בתוכה את כל הכסף שהיה לי. שטר חום ושטר סגול, 150 השקלים הראשונים של ילדה בת שש וחצי. הבאתי אותם איתי לבית הספר כי סיכמתי עם החברה הכי טובה שלי דאז שנהיה ביחד בכסף שלנו, והקופסה נשכחה באולם הספורט. אני זוכרת בבירור שאמא אמרה לי … להמשיך לקרוא אליש: אבדות ומציאות

אני לא אוהבת מטאפורות גרועות. מישהו אמר פעם שבכל משל יש פרט אחד שלא יושב טוב עם הנמשל, כי אם כל הפרטים היו מתאימים - המשל והנמשל היו אחד. תמיד יש משהו שלא עובד, תמיד יש הבדל בין המסמן למסומן. כשאנחנו מספרים את המטאפורות האלו, מעבירים אותן מאב לבן ומלב אל לב, אנחנו מטייחים את … להמשיך לקרוא אליש: עונות

לסבתא שלי יש חוש לקניות. יש לה עיניים לקניות, ידיים לקניות. היא יודעת למצוא את המציאות האמיתיות בתוך הרים של זבל, את החנויות עם המבצעים הכי טובים, את הבגד הכי יפה בחנות במחיר שאפילו אני אוכל לעמוד בו. אבל יותר מהכול, היא יודעת לעמוד על הטיב האמיתי של מה שמצאנו. היא יודעת מה האיכות שלו, … להמשיך לקרוא אליש: ברוכים הבאים לניו יורק

"אז איך הולך לך בשירות?" מאז שגזרתי את החוגר המטאפורי שלי (לא באמת - שני כרטיסי נסיעות שוכנים לבטח בארנק שלי, עם תמונות מביכות והכול) עברה כבר שנה וחצי, אבל החוויה הזו משאירה את חותמה. לקום מוקדם כל בוקר ולהגיע לתקן, למפות את המוקשים של הרוע ולאתר את מכרות האושר שפזורים לאורכו ולרוחבו של העולם … להמשיך לקרוא אליש: כואב אבל פחות

שלושה שבועות, שמונה מבחנים, עשר נקודות זכות: סטטיסטיקה, מילולית, רטוריקה, איכותניות, דיני תקשורת, החברה הישראלית, מבוא ליח"צ, מבוא למחשבה הפמיניסטית. 18 שעות אחרי פמיניזם, מטוס של אייר פראנס יחכה בנתב"ג כדי לקחת אותי לפריז, ומשם לניו-יורק,  ומשם לרחוב אוסטין שבקווינס. אל הבית של סבא וסבתא, אל האולמות העצומים של ברודוויי, אל הרכבת התחתית המשקשקת. אל … להמשיך לקרוא אליש: תקופת מבחנים 3.0

לפני שישים שנה בדיוק, כתבה סימון דה-בובואר: אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה. לפני שלוש או ארבע שנים, בחלק קטנטן מתוך גחליליות, כתבה גילית חומסקי: ילדה בחדר נעול לעולם לא תהפוך לאישה. בקיץ האחרון העברתי שעות על-גבי שעות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב, בוחנת ומפרקת ומסובבת את המושגים האלו של גבריות ושל … להמשיך לקרוא אליש: אלישבע והעיפרון הירוק

מאז ומעולם הייתי קצת יקית, כנראה. כשקבעתי עם אנשים ושאלתי איפה הם ביחס למקום המפגש, ציפיתי שיגידו לי את האמת. ושיהיו מדויקים. לא אהבתי את הנונשלנטיות שבה אנשים אמרו שהם כבר באוטו ובעצם הם עדיין לא נעלו נעליים עד הסוף. לא אהבתי לשמוע "חמש דקות אני אצלך" ולחכות בפועל יותר מעשרים. לא אהבתי את הכסת"ח … להמשיך לקרוא אליש: בדרכים

את הסיפור הראשון שלי כתבתי בכיתה ב'. כתבתי אותו יחד עם שירה, החברה הכי טובה שלי, ותכננו להוציא אותו לאור כספר בשני עותקים: אחד לנו, ואחד לספריה. הוא סיפר על גילי וגלי, תאומות  בנות 7 וחצי שגרות בארצות הברית ומשתוקקות לעלות לארץ. האחיות של הכינרת, כתבנו בפונט 72 על השער, וכתבנו יחד פרק אחר פרק. … להמשיך לקרוא אליש: אהבה בת 20