הבצק האנושי – יבואני ה'ירידה'

יש אנשים ששכלם הוא סוג של מערוך. וככל מערוך, תפקודו היחידי הוא לרדד. אכן כששכלם נוגע בחומר הידוע בשם 'מציאות' הוא מרדד את התופעות 'העבות' והרוויות שבעולם לידי בצק דק-דק, סוג של רדידות בטעם מתקתק המקנה לאותם 'מערוכים' אנושיים אשליה כאילו הבינו דבר-מה גדול, גדול זה שם תואר נהדר לתיאור גודל שגיאתם. זהו פגם חשיבתי המוליד לזהות רדודה ורגשנית, ללא שורש וללא יציבות.זהו דפוס חשיבה השבוי בטשטוש עצמי כדי כך שהוא משליך טשטוש זה כזהות כל התופעות בעולם. לסיכום, אלו הם האנשים שיהיו תמיד נגד מה שרע ובעד מה שטוב.

כאן אנו מוצאים את אנשי 'אפרטהייד זה ישראל' ואנשי 'ג'נוסייד בפלסטינים', כאן נמצא את אדריכלי אוסלו שבעבורם 'כולנו בני אדם'. כאן אנו מוצאים את נאומו מעורר הפלצות של שר החוץ יאיר לפיד ואת אמירתו של עופר ' האונה הימנית לשעבר של יאיר לפיד' שלח  כי שניהם פעלו מאחורי הקלעים לצרף את הרשימה המשותפת לקואליציה. אכן, דפוס חשיבה המוני ולוקה זה מחייב אותנו להביט על מי שלא מחבר בין הנאום של יאיר לפיד והצעד של מפּגלת לפיד, דרך האונה הימנית שלח, לצרף את בל"ד, תע"ל וכו' לקואליציה, ולטעון שהוא לא מבין את הכיוון. בעוד זה רואה כל 'רע' כאנטישמיות זה רואה כל תושב בתא השטח כ'ישראלי', אין פלא שמטשטשת ההבדל בין בני האדם ובין בע"ח, החלילנית מת"א אחריה צועדים החתולים, היא עוד בורג במערוך 'יש עתיד'.

אם-כל-ההפשטות נמצאת מתגלמת באידאה שימיה הולכים אחורנית עוד לרנסנס. לפיקו דה מירנדולה וחזור לתפיסה הקאנטיאנית של האדם, למן הרעיונות ההומניסטים הראשוניים אותן תיאר הויזנחה, היסטוריון ימי הביניים כתולדה של רצון האצולה לפרוק עול ולספק יצרים, ועד להערצת החד-פעמיות הרומנטית והאמונה הניטשיאנית בכך שהאדם יכול לבורא לעצמו מוסר. בסופו של דבר מדובר בעמדה הרואה באדם כעירום, נטול כל בגד-אבות, מנעל-טבע או מכוסה בברדס אמונה – אדם – זהו – סתם כך ולא יותר. ו'אדם' זה הוא סוג של 'תנועה' שיש לאפשר לה חירות מקסימלית להיות בדיוק כך 'אדם' או בלשון פשוטה סוג של ריק, ואקום, של זהות.

"המצאנו את האושר," אומרים האנשים אחרונים וממצמצים בעיניהם"

תושבי העיירה אל זרתוסטרא הניטשיאני

 אם נביט על הציבור הישראלי באמצעות נציגיו נראה שיש קבוצה נרחבת המהווה בין 20 ל-30 אחוזים מן הציבור היהודי אותה מאפיין את הרצון ההמוני לרדד ולהדמות, לערוך רדוקציה עד טשטוש מוחלט ואינפנטיליזם מטופש. אם בעבר בני הקבוצה 'ירדו'(עוד העזו לבקר את בחירותיהם בעבר) עתה הם הביאו את 'הירידה' אלינו. בקיצור, רוב מוחלט מבין מיליון האנשים העשירים והמשפיעים ביותר בישראל מחזיקים בתפיסה אינטלקטואלית משל היו בצק מתוק-רדוד, קרום רוגש – דמות מטושטשת. והאליטה הפוליטית של הציבור הזה לנה בשלוש מפלגות דומיננטיות: האבודה, מר"ץ והמפִּגלה של לפיד. ההבדל נמצא בכך שבניגוד לאבודה ולמר"ץ, להן יש עבר, הטשטוש הזהותי הוא האני-מאמין עליו קמה מפּגלת יש עתיד.

התופעה מתבלטת כאשר היא נוגעת בזהויות של אחרים:

הנגיעה של טריאומוורט המערוך(מר"ץ, אבודה, יש עתיד) בחרדיות ובדת היהודית מולידה לאי-הבנה מוחלטת של הקונטקסט ההיסטורי ושל הנחות היסוד הסוציולוגיות והתיאולוגיות של הציבור החרדי. לכן אין דת יהודית אלא 'דת' – סוג של שם קוד ארכאי לכל תופעה שהיא איננה 'מדע' או לחילופין הנגדה של 'אני'(איש מדע נאור ומתקדם) לעומת 'דת'(פרימטיבי חשוך ואפל) כאילו המאה ה-18 לא חלפה.

הפנייה של שלח את לפיד לבל"ד היא זלזול באידיאולוגיה של בל"ד, פנייה לטיבי היא זלזול ברזומה ובנאומים של טיבי, אגב פנייה לרע"מ(כנ"ל מהליכוד או מימינה) היא זלזול ב'אני-מאמין' התיאולוגי של התנועה האיסלמית. בלשון אחרת, ה'אחר' הערבי, המוסלמי, המזרח תיכוני, מרודד ל'אני' בצבע עור שונה מעט, שפה שונה מעט, מנהגים שונים שיעבור זמנם ועוד. הערבי-מוסלמי איננו אלא מצב זמני שיהפוך בקץ כל הימים לאותו 'הומאן' או 'אדם' צרכני נטול זהות.

הנאום של לפיד מעיד כי מבחינת 'האדם' החיגר והחיוור, אדם נטול כל מאפיין משמעותי מעבר לעצם קיומו(כאילו זה מאפיין או תכונה ראויה), אין תופעות ייחודיות בעולם מאחר ואין מושא ייחודי לפעולות הללו. הכל בכל כלפי הכל זה אדם כלפי אדם, ולכן אין אנטישמיות, גזענות ותורת גזע, אין איבה היסטורית או מערכת של הסבר(אידיאולוגיה) כי אם רק סוג של 'חטאים' עליהם מכים ועליהם מכפרים בכפרת הנאום("אני נגד מה שרע ובעד מה שטוב") לכן אין שום הבנה של נסיבות האיבה ההיסטורית בין העמים והקבוצות, בין היוונים והטורקים, בין ארה"ב ורוסיה, בין סין ויפן, בין יהודים ומוסלמים ונוצרים, בין איראן ובין סעודיה, הכל רק 'אנשים' כלפי 'אנשים' ו'רע במקום טוב' וטיעונים ברמת ילד בן שנתיים.

"וכשם שספרות החילון בתקופת ההשכלה והתחיה הלאומית התנחלה בחללה של לשון הקודש ותבעה לעצמה את מלוא הזכויות והסמכויות של יורש חוקי, כך אנו עדים היום לנסיונם של אלה, שכל חזון נבצר מהם, להתנחל בחלל הריק שמשאירה הציונות, כיורשים החוקיים של הריק והאינות בשמו של האבסורדי"

ב. קורצווייל, מתוך ההקדמה ל'בין חזון לבין האבסורדי

יש יסוד להניח שהיהודי הבורגן הפוסט מודרני לא מסוגל להבין שיש אנשים שונים-מהותית ממנו בעולם. הדבר מוביל לזלזול, איוולת, שגיאה ובהמשך מחירים כבדים שנשלם. האוניברסליזציה של תפיסת השואה והטשטוש של הגדרתה למעשה לכל 'עוול' שניתן להעלות על הדעת היא אך ורק תסמין מקומי של זהות חולה ומתפוררת כאבן חול למגע הפטיש והמסמר שביד ההווה.

צריך לשים את הדברים על השולחן: הבורגן היודו-אמריקאי בישראל רידד את תפיסתו כדי אי-תפיסה של המציאות. סוג של נסיון על בסיס קאנטיאני דלוח לגעת בנואומנה(בדבר כשלעצמו – באמת ובמציאות) באמצעות טשטוש כל פנומנה(כל תופעה ניתנת לאבחון). זהו המאפיין היסודי ביותר של תהליך הדקדנס, טשטוש כל ההגדרות והמושגים לידי עיסה קפריזית ודיאלוג ספורדי עם הכוח האלים של המציאות.

אין זאת תופעה חדשה, קורצווייל, חוקר הספרות מוצא את ניצניה עוד בספרות ההשכלה אולם בדוק שלאחר 'הגדולים' – בדור תש"ח(החיפוש של משה שמיר אחרי ההיסטורי ב'מלך בשר ודם' ואפיסות הזהות בספרו של ס. יזהר 'ימי צקלג' או בספרו חרבת חיזעה, ספרים המכים בלב מיתוס המהפכה הציונית ומוצאים בזמן מלחמת תש"ח אבסורד ותובעים איון-עצמי בגלל חטאים כלפי 'האדם') וביתר שאת בדור שלאחר מכן(יוצא דופן לחיוב הוא דווקא עמוס עוז אבל זה דיון ליום אחר). וכך אומר קורצווייל בתמצית יפה למה שאני רוצה להגיד: "אם שפרות ההשכלה והתחיה הלאומית עוד העניקה לבשורה הדתית-המסורתית של ספרותנו העתיקה פירוש מודרני-אקטואלי, אם בשורה אלוהית נהפכה לה עוד לחזון, לתביעה חילונית מודרנית נעלה, – הרי בלבו של הדור האחרון לא נשאר מאומה מן האמונה הזו ואת מקומה תופס האבסורד"

אכן, מה הבעיה בחילון המוחלט של ספרותנו, תרבותנו, אוכלוסנו ולבסוף נציגינו בכנסת. פתרון נפלא לאבסורד הקיום היהודי. הפוסט-פוסט יהודי, "היורד הציוני", יליד שנות החמישים, השישים והשבעים, הוא פורש ל'מופשט' – לאותו 'חוקי' שבתופעות, והרי זה שם אחר בכסות תבונית ל'רוח' או ל'קארמה' או לכל בסיס אחר לאסקטיזם חומרי.

אלא מאי? בהיעדר יסוד תיאולוגי תאיסטי שהוא, כפי ששמתי, הנפש לא מסוגלת למצוא ב'רוח' פתרון לבעיות החומר אז היא פונה לחומר והופכת אותו לחזות כל רוח – זוהי 'תרבות צריכה' כמוטיב דתי וזוהי הסיבה לתפיחתה של בועת צריכה בלתי נתפסת וממאירה, גידול מטיריאליסטי אשר נמצא ביחס הפוך ליכולת לחוות ולחיות 'רוח'. לסיכום, האליטה המודרנית-לאומית של 'עם הרוח' היהודי הפך לבהמה חומרנית הצורכת בלא היכר, ופועה בצואת הצריכה אחר משמעות רגעית.

המפלגה של אליטת הבהמיות היא יש עתיד, והתוצר המדיני-אידיאולוגי שלה הוא הפשטת יתר, רידוד במערוך המחשבה את כל התופעות כולן. את האנטישמיות, את הדת היהודית, את הזהות הערבית והמוסלמית, את הציונות – הכל מרודד לבצק דק-דק ומתקתק שניתן לשווק ולצרוך.