גם בליכוד יודעים: צריך חיזוק מימין

מאז 2015 מערכות הבחירות מתחילות ונגמרות בבנימין נתניהו, השאלה המרכזית שניצבת בפני הבוחר שמגיע לקלפי היא "כן או לא ביבי". משם הכול נגזר. אך העגלה הלאומית מלאה בהרבה יותר מרק ביבי. במערכות הבחירות האחרונות גדל הפער בהתאמה בין "ימין" לבין בנימין. תחילה היה זה ליברמן שנתן גט כריתות לנתניהו – ובהמשך למחנה הלאומי כולו, וכעת ניצבים בנט וביתר שאת סער בעמדה דומה: לא כל הימין תומך בנתניהו.

תגובת נתניהו לעזיבת ליברמן הייתה אינטסנקטיבית ("ליברמן הוא עכשיו חלק מגוש השמאל"). הוא הקים את "בלוק הימין", החתים ראשי מפלגות על תמיכה וניהל את המפלגות בגוש משל היה מנכ"ל איחוד מפלגות הימין. הוא וידא שאין אלטרטנטיבה זולתו. כעת נדמה שהמצב השתנה. במקום להרכיב, הוא מנסה לחבק כדב ולאיים מפני החלופה. בשבועות האחרונים, תחת כל עץ רענן מבטיח ראש הממשלה כי בחירה בליכוד תוביל להקמת ממשלת ימין יציבה, או "ימין על מלא", כדבריו. את משמעות הדברים יש להבין מהמסר השלילי, המאיים שבא בעקבותיהם: אם לא ייבחר נתניהו לראשות הממשלה, יאיר לפיד הוא זה שינהיג את המדינה.

 

קשה לשפוט אמירות בקמפיין, אי אפשר להיכנס לדקויות ולהסביר למה בדיוק התכוון המשורר כשזרק לחלל האוויר סיסמת בחירות. גם עבור הליכוד, אמירות בעלמא במהלך הקמפיין הן לא חדשה מרעישה. מאז 2013 מפלגת השלטון לא טורחת להציג עמדות לציבור. הליכוד כן מציג הבטחות בחירות – למשל, למנות את משה כחלון ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל (2013), או להעניק למשה פייגלין וניר ברקת מקום סביב שולחן הממשלה. היו גם הבטחות בתחומי מדיניות, כגון קידום לגליזציה, החלת ריבונות, שינוי שיטת הממשל ואיזון מחדש של מערך הכוחות מול מערכת המשפט. כל ההבטחות הללו נגוזו. למה? הסיטואציה הפוליטית לא תמכה את מימוש ההבטחה.

 

הפער בין הימין לבנימין

בקרב מפלגות הימין ששואפות להדיח את נתניהו, יש גם נטייה לזלזל בערכים הלאומיים שלו. לא פעם, בשיחות סגורות ופתוחות, שמעתי את חברי המפלגות ותומכיהן כי נתניהו כלל אינו ימני. שרשרת האכזבות במחנה הלאומי מנתניהו מתארכת מדי מערכת בחירות, ועוד נגיע אליה, אבל הערכת החסר כלפי נתניהו מפספסת מספר דברים שהימין לעולם לא היה משיג ללא השלטון שלו.

 

לפני 12 שנים נכנס בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה בפעם השנייה. הזירה שהותירו אחריהם שרון ואולמרט גרמה לכך שגם בכהונה השנייה שלו הוא נאלץ לעצור תהליך מדיני רחב היקף שעמד להתרחש. ב-96' הוא נאלץ להמשיך את אוסלו ולקדם את פיני היישוב היהודי בחברון – ולאבד את תמיכת הימין. שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נתניהו נכנס למשרד רה"מ אחרי ששרון ביצע את ההתנתקות ואולמרט ביקש להרחיב אותה גם ליהודה ושומרון. אם לא די בתקדים ההיסטורי שיצר שרון, לבית הלבן נכנס ברק "לא אבן אחת" אובמה. נתניהו, שבספרו 'מקום תחת השמש' הגדיר מהו "ימין", נאלץ לחזור בו מעקרונות רבים שהציג לאורך השנים: הוא נשא את נאום בר-אילן, הקפיא את הבנייה בהתנחלויות ושחרר מאות מחבלים. ביקרתי אותו על כך בזמן אמת.

בזמן הזה לא רק המצב המדיני השתנה, גם הימין השתנה. ז'בוטינסקי פעם כתב כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש… אם הציונות היא אידיאל אין עוד שאיפה עצמאית ושוות זכויות אחרת יכולה לדור בכפיפתה". החד-נס, הדגל המרכזי אותו נושא הימין, בייחוד מאז שנות ה-90, הוא שמירה על חבלי מולדת.

הליכוד חטא בפינוי ימית וחטא בהתנתקות, אבל תחת נתניהו, מרגע שנכנס ב-2009 עמדה ישראל על העקרון של איש לא יאבד את ביתו. עברנו את אובמה, ואז הגיע טראמפ ואחרי ארבעה הסכמי שלום, העברה שגרירות (שהוכרה למעשה גם ע"י הממשל החדש) והכרה בריבונות ישראל בירושלים וברמת הגולן, נדמה שאפשר להוריד את הרגל מדוושת ארץ ישראל.

ההצלחה המדינית המסחררת של נתניהו היא גם הטרגדיה שלו. כפי שהטרור נשכח כאשר הוא אינו נוכח, כך גם הסוגייה הפלסטינית. היתרון העצום שלו כלפי המועמדים האחרים בזירה המדינית ממחישים את הפער ביכולות שלו מול תהליכים חיוניים פנימיים. נתניהו בחר את הקרבות שבהם הוא רצה להילחם והפקיר זירות אחרות. שם, בנקודת ההפקר של נתניהו, צמחה אידיאולוגיה חדשה שהעמיקה את הפיצול בימין בין תמיכה בנתניהו ובין עמידה על עקרונות הימין.

 

מה נשתנה

לפני כשנתיים, החליטו נפתלי בנט ואיילת שקד להקים מפלגה חדשה. "הימין החדש" הם קראו לה. המפלגה, כידוע, לא ממש הצליחה, אבל השם קלע היטב לשינוי העמוק שעובר המחנה הלאומי בשנים האחרונות. אלו תופעות רחבות, חלקן בכלל גלובליות, אך הימין שבראשו עמד נתניהו אינו אותו ימין שבראשו הוא עומד כיום.

באחד העימותים בין נתניהו לבנט, על תפקודו של המזכיר הצבאי, טען הפרשן עמית סגל כי "בבסיס כל המשברים עומדת העובדה שהימין מגיע לשלטון בלי מדיניות חוץ מהתקרבנות אין קץ ושלילת השמאל. כשאין מה למכור עסוקים כל הזמן בשיפוץ החנות", סיכם.

הדבק המאחד את הימין, בוודאי מאז עלה נתניהו לשלטון ב-2009, הוא החשש מעליית השמאל. תסריט הבלהות מדבר על חזרתם של קורבנות השלום, כפי שהיו בשנות ה-90'. החשש מעליית השמאל אמיתי, שכן בניגוד לימין, הוא יודע לנצל הזדמנויות שלטוניות כשאלו נופלות לידיו. רק בשנה האחרונה היינו עדים ליעילות בה פעל אבי ניסנקורן כשר המשפטים, כאשר מינה 61 שופטים ב-5 שעות, בזמן שנציגי המחנה הלאומי החרימו את ישיבת הוועדה למינוי שופטים.

ערכי הימין כיום, כאמור, אינם ממוקדים עוד בסוגייה המדינית. לשמירה על ארץ ישראל הצטרפו בשנים האחרונות גם הרצון להביא לידי ביטוי את מדיניות הימין – בממשלה, במשפט, בכלכלה, בזהות המדינה. לא עוד שיפוצים בחנות, כדברי סגל, אלא הקמה מחדש. הציפייה היא ששרי המחנה הלאומי, שנבחרים על ידי הציבור, יקבעו את המדיניות.

הדים לדרישות הללו ניתן היה לראות בשורה של מקרים בשנים האחרונות, ובעיקר בממשלה הנוכחית בהם התנגחו שרי הממשלה בפקידים וביועצים המשפטיים: התפטרותם של ראש אגף התקציבים שאול מרידור ומנכ"לית משרד האוצר קרן טרנר אייל על ידי השר ישראל כ"ץ. השר דודי אמסלם נכנס לקרב  ביועמ"ש על מינוי מנהל רשות החברות הממשלתיות. השר אמיר אוחנה תוקף חזיתית את היועמ"ש ואף דרש להציג את עמדתו העצמאית בעתירה על חיסון אסירים. שיאו של התהליך התרחש עם המשבר שהוביל להקמת הממשלה כאשר יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, סירב לקבל את פסיקת בג"ץ בכדי לבחור את מחליפו במועד מסוים ותחת זאת בחר להתפטר.

 

למה הימין מקבל את סמכות בג"ץ?

נשאלת השאלה מדוע נתניהו עצמו לא מוביל את הקו הזה, מעבר למשפט שמתנהל נגדו. רבים נוהגים לצטט ראיון שקיים נתניהו בערוץ הכנסת ב-2012, בו התגאה כי "היו הצעות להגביל ולקצץ בסמכויות בית המשפט העליון – מנעתי את כולן". כעת אבני ההתנגדות הזו הזו ניתחים על הימין ועל ראשו, יחד עם חוקי היסוד שמגדירים את זהותה הלאומית של המדינה.

המאבק על המשילות אינו מוגבל כמובן ליועצים או לפקידים. מסדרון צר חוצה את גן הוורדים ומפריד בין משכן הכנסת לבית המשפט העליון, אך המרחק בין שני סמלי השלטון הולך ומתגבר בשנים האחרונות.

הימין, שאוחז בשלטון כבר למעלה מ-40 שנה כמעט ברציפות, חש את חוסר המשילות. בצר לו, הכריז מלחמה על בג"ץ. יעד איזון יחסי הכוחות יושג באמצעות פסקת התגברות, שינוי הוועדה למינוי שופטים והפיכת דיוני המינויים לפומביים.

 

בג"ץ, יש לומר הרוויח את הביקורת ביושר. הוא פסל את חוק טל, חוק השוויון וחוק החמץ ואיבד את הציבור החרדי. הציונות הדתית איבדה את אמונה במערכת המשפט כאשר זה דחה את טענותיה מול ההתנתקות וכאשר פסל את שידורי ערוץ 7. המחנה הלאומי הבין את הצרה כאשר בג"ץ פסל את כל הצעות הממשלה לטיפול בהסתתנות מאפריקה, וכאשר זה התערב פעם אחר פעם במדיניות צה"ל בעת פעולות לחימה. בתווך, גם בלי לפסול, התערבותו הבוטה של בג"ץ בכל נושא אפשרי דרך הרחבת זכות העמידה – בה, כאמור – צידד בגין – העלתה את הצורך לסתום את הפרצה. איך אפשר להקים גדר נגד כניסת מסתננים, אבל לא לסתום את הפרצות שיוצר בג"ץ במדיניות ההגירה פעם אחר פעם? 

בספירה שמרנית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, עד השנה שעברה פסל בג"ץ 20 חוקים. במכון הישראלי לדמוקרטיה כמובן לא סופרים את כל הכרזות הממשלה, תקנות השרים והחוקים אותם פסלו היועצים המשפטיים בטענה ש"זה לא עובר בג"ץ", כך שההשפעה גדולה פי כמה.

אך הימין, ואם להיות ממוקד יותר – הליכוד – לא תמיד האמין בצורך בהפיכה משפטית. אדרבה. אחד מתומכיה הגדולים ביותר של עליונות שיקול הדעת של השופטים על פני שיקול דעת נבחרי הציבור היה ראש הממשלה הראשון מהמחנה הלאומי.

במסה שחיבר בשם "השקפת חיים והשקפה לאומית", קרא מנחם בגין "להעלות את הרעיון של עליונות המשפט". בגין הסביר כי "גדולה מסכנת טשטוש התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת היא הסכנה של ביטול התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת. המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה".

לדברי בגין, "עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, או חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע , אלא גם הסמכות לחרוץ משפט , במקרה של קובלנה , האם החוקים, המתקבלים על-ידי בית הנבחרים (המתקבלים , כפי שראינו , בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו".

בגין היה כה קיצוני בעמדתו, שתמך בהרחבת זכות העמידה באופן כמעט בלתי מוגבל עבור העותר הפוטנציאלי. "את זכות הגשת הקובלנה המשפטית ביחס ל"חוקים" יש להעניק לכל אזרח", כתב, ובתנאי ש"הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין".

אפשר לנתח את הטעמים בגללם בגין האמין במה שהאמין. בגין, שפעל לאורך שנותיו על מנת לתקן את עוולות מפא"י – בהנצחה, בשינוי הקאנון הלאומי ובחיזוק הזהות הלאומית, חי אותן היטב ומצא פעמים רבות מפלט דווקא בבית המשפט העליון. עבור הימין שחי תחת שלטונו הדורסני של מפא"י, תקופת הסזון והירי לעברו באלטלנה, בגין סבל גם את נחת זרועה של רוסיה הסובייטית. הוא ידע טוטלריזם מהו.

מפקד האצ"ל לשעבר לא רק כתב, אלא גם ביצע. אחד הצעדים הראשונים אותם הוביל בגין כראש הממשלה היה קליטה של פליטים וייטנאמים במדינת ישראל, מטעמים הומניטריים. כאיש אופוזיציה הוא קידם את ביטול הממשל הצבאי מעל המיעוט הערבי. לא פלא שמזכיר ממשלתו דן מרידור היה מבין מובילי חוק זכויות האדם – שהפך בהמשך לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפרצה שקראה לגנב – באה מהימין, שכעת נאבק לשנותה.

מי שמבטיח צריך גם לקיים, על מלא

בחזרה אל ימינו אנו. ההבטחה לממשלת ימין "על-מלא" לא מגיעה בחלל ריק. נתניהו אמנם השביע את תאוות הימין לשלטון, אך הותיר אותו גווע ברעב בכל הקשור לתחום המשילות. על אף שקשה לערער על הישגיו המדיניים של נתניהו, בתחומי הפנים – המחנה הלאומי שבע אכזבות.

בתמורה לשנה של נתניהו בשלטון, הימין נאלץ לוותר על כל שאיפותיו. כשראשי הרשימה המשותפת הגיעו לבית הנשיא בספטמבר 2019 להמליץ על בני גנץ, ח"כ אחמד טיבי אמר לריבלין כי הם אדוני הארץ. תחושת השיכרון הזו לא באה משום מקום. בצפון ובדרום, מי שלא מוכן לשלם את תעריף הפרוטקשן בכסף חייב לשלם אותו בסחורה. גם במרכז הארץ, בלוד, ארגוני פשיעה משתוללים. בתמורה לכל זה, חוק קמיניץ, אמצעי האכיפה היחיד של המדינה מול הבנייה הבלתי חוקית הוקפא בממשלה האחרונה.

 

הצמא במחנה הלאומי למשילות לא מוגבל רק לקו הירוק. מי לא הזדעזע לראות את הנזק שנגרם לקבר יהושע לפני מספר שבועות? מאות אתרי מורשת נמקים ונמחקים תחת טיפולה המסור של הרשות הפלסטינית. בזמן שאנחנו מקשקשים לעצמנו על כך שקק"ל חוזרת לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון, הפלסטינים פועלים למעלה מעשור באותו שטח ובשיטות שהעתיקו מהמפעל הציוני כדי לחלוש על קרקעות באמצעות ניצול מלא של החוקים העותמאניים.

אפרופו עותמאניים, האגודה העותמאנית הגדולה בישראל, הסתדרות העובדים הכללית, זו שז'בוטינסקי אמר עליה "יא, ברעכן" (כן, לשבור) זכתה באחרונה למסע התקפלות מצד הליכוד באופן שלא היה מבייש פסל אוריגמי. אחרי ששיחה של ראש הממשלה עם ראשי 'השולמנים' בה תקף את ההסתדרות והבטיח לצמצם את כוחה דלפה לכתבת חדשות 12, מיהרו יו"ר הקואליציה ושרת התחבורה להבהיר שהדברים לא כצעקתה.

רגב קינחה בביקור בבניין ההסתדרות שתוכנו הודלף אף הוא, בו אמרה כי "אפשר, בקריצה להחליף את הפנקס האדום של מפא"י בפנקס הכחול של הליכוד". השיא הגיע כאשר נתניהו עצמו נפגש עם יו"ר ההסתדרות ארנון בן-דוד, במטרה ליישר הדורים ולפעול במשותף לקראת אתגרי העתיד. 

גולת הכותרת של חידלון הימין היא הנקודה שרק לפני שני עשורים הייתה ארכימדית בציבור הישראלי: הטיפול בטרור. ב-2018 אישרה הכנסת את החוק לקיזוז משכורות מחבלים מכספי המסים שמועברים לרשות הפלסטינית. אין דבר הגיוני מקטיעת הצינור שמזרים משאבים למחבלים שניסו לרצוח אזרחים ישראלים.

לפי דיווחים שונים, הרשות הפלסטינית השקיעה במשכורות אלו סכומי עתק, ולפי מכון מבט לתקשורת הפלסטינית בשנה שעברה הועברו  כ-512 מיליון ש"ח, יותר מ-3 אחוז מהתקציב הממשלתי הפלסטיני. הטיפול בטרור תחת ממשלות הימין מיטבי, שכן כמות הנרצחים מטרור ירדה לשפל היסטורי, אך המחשבה כי כספי המסים שישראל גובה משמשים כקצבאות עבור משפחות רוצחי אזרחיה מעורר שאט נפש. עוד יותר מכך מקוממת העובדה שהחוק הצודק נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל אך הפך לאות מתה.

 

דווקא הפעם: לחזור אל תורת הלחץ

"נתניהו הציע לנו עד חצי המלכות", סיפרו בכירים בעבודה לפני כשנתיים, ערב פיזור הכנסת בבחירות 2019 – שלימים יתגלו כמועד א'. נתניהו, כך דיווח יו"ר העבודה דאז אבי גבאי הציע את תיק המשפטים לשלי יחימוביץ׳ ואת נשיאות המדינה לעמיר פרץ. ההצעה הזו נפלה רק בשל הדיון שהתחולל במפלגת העבודה ולאחר שאחד מחברי הכנסת דאג לפוצץ אותה בכלי התקשורת. כעת, משבני גנץ וכחול לבן שילמו את המחיר הפוליטי על הכניסה לממשלת נתניהו – ברור כי ראש הממשלה מסוגל לחבור רק לימין.

אך נתניהו יכול לדחוף לבחירות נוספות, או גרוע מכך, לוותר שוב על מה שוויתר בעבר ולהציע לשמאל את העסקה האולטימטיבית: כסא בממשלה בתמורה להצלת המולדת מהקיצוניים שבימין. הפעם יש לא מעט כאלה. זאב ז'בוטינסקי כתב פעם על האופן בו הציבור מנהל את שליטיו. "אין ידידות בענייני מדיניות", כתב. "יש לחץ. מה שמכריע את הכף אינו הרוח של המושל אלא הרוח של הנתינים עצמם". אנו, הנתינים, מוכרחים להביא את נתניהו לנקודה בה שלטונו יימשך רק אם יקיים את ערכי הימין. "אם הלחץ אינו בא אלא מתוך מתנגדנו ומצידנו אנו אין לחץ נגדי", המשיך ז'בוטינסקי, "הרי כל מה שייעשה בארץ – נגדנו ייעשה. גם אם ייקרא ראש הממשלה בלפור..".

בפרק האחרון של הפודקאסט 'שומר סף' של גדי טאוב, אמר ארז תדמור, דובר מטה ההסברה של הליכוד, דברים דומים. בנושאים החשובים לימין החדש, נתניהו זקוק לגלגלי עזר: "הוא הבין שזה נהיה איום אסטרטגי… אבל אני אשמח מאוד כשסמוטריץ, אחרי הבחירות, יבוא לנתניהו ויגידו לו: 'אם לא עושים 1,2,3,4,5… אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו – אתה לא נשאר ראש הממשלה, אני לא נכנס אתך לקואליציה. אין בעיה, יהיה לחץ משמאל לבלום את זה- ויהיה קשה מאוד לבלום את זה – אבל אם יבואו אנשי ימין עם 5-6 מנדטים ויגידו 'אנחנו לא נכנסים אם לא קורה 1,2,3,4,5, מה לדעתך יקרה?", שאל תדמור והשיב בדפיקה על השולחן – "זה יקרה."

 

רבים וטובים בליכוד נמנים על אותו 'ימין חדש', אך השנים האחרונות הוכיחו כי פעולותיהם אינן אפקטיביות. גם אם ח"כ כזה או אחר יגיש הצעת חוק לפיצול תפקיד היועמ"ש או פסקת התגברות, הכול מוכרע אצל נתניהו. ידיו כבולות לנוכח מצבו המשפטי ולכן שותפותיו הקואליציוניות העתידיות מוכרחות להפעיל לחץ כביר כדי שיפעל בדרכים אלו, בין אם בליבו מאמין בהן ובין אם לא.

ייתכן שבמונחי הימין החדש, נתניהו נוטה יותר מדי לשמרנות והססנות. למרבה הצער בשל מצבו המשפטי, הוא אינו מסוגל לבצע את השינויים החיוניים במערכת המשפט בידיים נקיות. לכן בעידן הזה של המחנה הלאומי, בו יש מספר דגלים ועקרונות חיוניים בעיני הימין, ולמרות שמדובר בקרב פוליטי על משאבים וכוח, הליכוד זקוק ללחץ חיצוני כדי לבצע את השינויים הללו.