ל"ג בעומר אצל הרשב"י

מה לי ולקבר הרשב"י, בל"ג בעומר? כשהייתה שבת 'חיי שרה', שבת חברון, ועוד הייתי גר אצל ההורים הייתי מחפש את הדרך החוצה מקרית ארבע. הכול, רק לא להיתקע בלב ליבם של אלפי אנשים. בהר מירון, טוענים הדיווחים, מדובר על מאות אלפי אנשים. ובאמת, האנשים שמאחורי הדיווחים הגיעו בהמוניהם. לאן שלא תפנה, גם בשדות ובפינות נידחות בהר, תוכל למצוא איש או אישה משוטטים, מתבודדים, מחפשים מקום שבו יוכלו להיות הם עצמם לפני בוראם ובעזרת הרשב"י.

ההר כולו מחולק למספר מתחמים מגודרים כאשר כל העת יש התוועדויות או הדלקות שונות במקביל, של קהילות שונות ומגוונות. לצד אותם גברים ונשים שהתבודדו בירכתי ההר לא יכולתי שלא להבחין בכמות הילדים העצומה שהגיעה. רק כאשר השעות הקטנות של הלילה הגיעו, הבחנתי שלפחות חלק מהילדים האומללים, טרוטי העיניים, הגיעו לשם מסיבה מיוחדת: טקס החלאקה. אבותיהם המתינו לרבנים עם זוג מספריים בבקשה להשתתף בתספורת המרגשת, שמסמלת גדילה. כמה אני שמח שבחרנו לספר את עברי כבר עכשיו ולא לחכות לגיל 3. אני לא רואה סיבה מוצדקת להשאיר ילד קטן ער כל הלילה, הסבל לא מוצדק בעיני.

מדורת הרב עמאר, נשים וגברים באותו מתחם. רואים את המראות ושומעים את הקולות

מדהים היה לראות כיצד במדורה שהונהגה על ידי הרב הראשי לשעבר, הרב שלמה עמאר, נמצאה דרך לחלק בין גברים ונשים באותו המתחם. אי אפשר לומר שלא היו נקודות השקה, מכיוון שלא הייתה מחיצה או גדר ברורה, אך איש לא ייחס להן חשיבות.

דווקא בהתוועדות הציונות הדתית, ראיתי הפרדה מלאה ולמען האמת קצת נחרדתי. אין לי אפשרות לדעת אם הבחירה במתחם של חסידות זוועהיל, שערכה את ההדלקה שלה שם כשאנחנו הגענו, הייתה מכוונת או לא, אבל התוצאה הייתה חרדית, וליתר דיוק, חסידית למדי: במרכז המתחם הוצב שולחן ארוך למכובדים ולאלו שידעו לקחת את ההזדמנות שנקרתה בפניהם, כשמסביב יציעים מלאים בקהל המשקיף ורוקד עם התזמורת. מה חסר? חסרו לי הנשים. במאמץ רב, מצאתי אותן בפינת המתחם, עשרה ראשים מתבוננים מהצד, לא עושות דבר ורק סטטיות במעמד. לולא הייתי רואה את כמות הנשים האדירה שהגיעה למירון, הייתי משוכנע שמדובר באירוע לגברים בלבד.

רק בבוקר, אחרי שתמה המדורה יכולתי להבחין שמתחם סמוך הוקצה לנשים. למה מה שטוב לש"ס לא יכול להתאים לציונות הדתית? התחושה שעלתה לי היא שמישהו מנסה להעיר את הקרבה לחרדים – ושוכח כמה נקודות יסוד שיוצרים את הבידול בין שני המחנות.

לראות את המדורה – רק במאמץ עילאי. צילום: עקיבא לם

דגל דגל תרדוף

כשחזרנו מהצפון, קיבלתי תזכורת כואבת. כמנהג החוגגים את עצמאות המדינה, על הרכב של הבוס עוד נותרו דגלי ישראל מנוססים ברוח מאז יום העצמאות ה-71. כשעצרנו באלונית בדרך הביתה, נער חרדי פנה אליי ואמר "תוריד ת'דגל". התעלמתי באלגנטיות והמשכתי בדרכי. תחנת הדלק הייתה עמוסה באוטובוסים והיציאה ממנה ארכה דקות ארוכות. במהלך הזמן הזה אותו נער, כך ראיתי במראות, התקרב בצעדים חרישיים לרכב ולפתע שמעתי "טיק" של שבר. הדגלים אינם עוד.

זה רק דגל, חשבתי לעצמי בזמן שהוא מבזה את סמל המדינה, והחלטתי שלא לדלוק אחריו במרדף. זו הייתה האפשרות הקלה. נתתי גז, אבל הרגל עוד הייתה עצבנית. למה ויתרת לו, תהיתי. ומנגד, למה זה מעצבן אותך? אתה יודע שלא תוכל לחנך אותו.

לא סתם פיסת בד. דגל ישראל. צילום: עקיבא לם

בכל פעם שבני, בן ה-14 חודשים רואה דגל, הוא יודע מה הוא רואה. דגל, הוא קורא בשמחה. כשהוא רואה מקבץ דגלים של מדינות אחרות ואני שואל אותו "איפה ישראל?", הוא יודע להצביע על המיקום המדויק. כי זה לא רק דגל, זו לא סתם פיסת בד. זה הבסיס עליו אנחנו יושבים. כשהוא מתנוסס בגאון, הלב מתמלא גאווה – דווקא בגלל כל מה שעברנו.

אני משתוקק להשתלבות של החרדים בחברה הישראלית, מחכה שיצטרפו לכוח העבודה, אבל כשאנחנו מתחברים אליהם צריך לשים לב שאנחנו לא מוותרים על היסודות החשובים לנו: עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s