חילול השבת באירוויזיון: הרבנים נרדמו בשמירה

לפני כשנה ישבנו אשתי ואני מול המחשב וצפינו בשקיקה. התינוק עוד לא ישן לילות שלמים (גם עכשיו לא), וידענו שנשלם את מחיר העייפות ביום שאחרי אבל לא יכולנו להחמיץ את ההזדמנות: היה לישראל סיכוי ממשי לזכות באירוויזיון. כשנציגי המדינות פירטו את סכומי הנקודות שחילקה כל מדינה, הרגשתי כמו בדו קרב פנדלים. איזה מתח. כשנטע זכתה, הייתי גאה בה. בעיניי, הדגל הפמיניסטי שהניפה היה משני לדגל ישראל שנופפה באושר.

שנה חלפה וישראל זכתה בתענוג המפוקפק של אירוח תחרות השירים. המשדר זכה לעשרות אחוזי רייטינג, כשהשיר שבוצע על ידי הנציג הישראלי קובי מרימי נצפה על ידי יותר מ-44% מהצופים בישראל. על פחות מזה אומרים ש"העם אמר את דברו".

אני מכיר את תחושת הזלזול באירוויזיון. שנה שעברה, לפני הגמר עצמו, הייתי שותף לה. בעבודה גיליתי אנשים שאובססיבים לתחרות השירים, כמעט כמו שאני אובססיבי למשחקים של מכבי. הסיכוי הממשי לזכות, יחסי ההימורים שניבאו גדולות ל-toy עשו את שלהם וסביב התחרות הייתה הילה של אפשר, ובאמת היה אפשר. אז היו שתהו על בזבוז כספי הציבור, בועת התיירות שהתפוצצה, הוויתור על ירושלים וכמובן חילול השבת הכרוך בקיום הגמר. בנוגע לכספי הציבור והתיירות, זה לא המקום להאריך. הוויתור על ירושלים טרגי בעיניי, בייחוד אחרי השנה המוצלחת בזירה הבינלאומית. בזה אחר זה תקפו רבנים את חילול השבת. יהדות התורה ביטלה את המגעים הקואליציוניים במחאה על קיום האירוויזיון ביום השביעי בשבוע, כאילו הדבר לא נקבע בזמן הממשלה המכהנת בה היא שותפה. השיא הגיע בקריאת הרב הראשי להאריך את השבת בעשרים דקות.

הפסקה הראשונה ברשומה הזו, אני יכול לשער, יכולה להסביר בעיניים דתיות מדוע יש להגביה חומה ביחס לתחרות הזו. האירוויזיון הוא גלובליזציה בשיאה והתגובה הטבעית אליו היא היצמדות לפונדמנטליות. אבל כשמדובר בחילול שבת, אני חש שהרבנים והמוחים על חילול השבת פספסו.

ביום חמישי האחרון המיסה להקת שלווה את ליבותיהם של מאות מיליוני הצופים החצי הגמר. זו לא הייתה הפתעה. הלהקה, שמורכבת מבעלי מוגבלויות, הדגימה היטב ערכים הומניים ויהודים מאוד. תיקידידוס, היסטוריון רומי, הזכיר בכתביו נקודה אחת מיני רבות בהן נבדלו היהודים מאומות העולם באורחותיהם, בכך שלא היו זונחים למוות תינוקות שנולדו בעלי מומים. אין דרך אחרת לכתוב את זה: אילו זה היה תלוי ברומי, חברי להקת שלווה לא היו כלל בחיים.

ערך יהודי נוסף שהניפו חברי הלהקה בגאווה הוא שמירת השבת. כל כך שמרו על השבת, שוויתרו על מה שהיה בוודאי התעלות מעל ומעבר לכל החלומות הפרועים שלהם, להשתתף באירוויזיון, ובסיכוי גבוה מאוד – גם לזכות בו. צאצאי צאצאיו של תוקידידיס הבינו היטב את מה שבני דורו לא הבינו, קדושת החיים ושילובם של הנדכאים בחברה.

בני דורו של תוקידידיס, לו היו מגיעים לארץ ישראל, בוודאי היו מבחינים בהבדלים הניכרים בינם ובין ארץ היהודים בשלושה תחומים: יום המנוחה הלאומי, המאכלות הלאומיים ואם היו מעמיקים, היו מגלים גם את טהרת המשפחה.

הרבנים שקבלו על חילול השבת, צר לי לומר, נרדמו בשמירה. במקום שהציבור שומר המסורת יתייצב מאחורי להקת שלווה באמירה חד משמעית שישמרו את השבת – ויזיזו את האירוויזיון, הם פשוט ביטלו את שלווה. המסר המדהים שחברי להקת שלווה העבירו בנוגע לשבת נשאר בד' אמות הציבור הדתי, וגם הציבור הדתי עצמו נשאר בדלת אמות של בית המדרש. התוצאה הייתה ניתוק כפול: גם לא הבינו את סדר הגודל של התחרות וגם יצרו באדישותם כלפי שלווה חילול שבת המוני – שאח"כ קראו למנוע אותו.

לו היו הרבנים למנוע חילול שבת המוני, היו צריכים לתמוך בשלווה כל הדרך לניצחון בתחרות הקדם עד להזזת מועד התחרות מחוץ לתחום השבת. על האווירה של האירוויזיון שלא נוח לציבור הדתי להתמודד איתו אומר, חלל "שבת" אחת כדי לשמור שבתות הרבה.