מזה ארבע שנים נפתלי בנט מנסה לשים את האצבע על הרגע בו הבית היהודי צנח מ-12 מנדטים ל-8. מן הסתם, אחד האירועים שקפצו לראשו הוא עצרת הימין, שהתקיימה בחסות תנועת 'נחלה' בכיכר רבין. כראש מפלגת הלוויין של הליכוד, בנט עלה לבמה ומילא את מקומו של הזמר שהוזמן לשיר, ועם גיטרה ניסה להלהיב את הקהל בשירת 'עם ישראל חי'. במבט לאחור, הוא בוודאי זוכר את הערב הזה כמפנה לרעה. הוא גם זוכר את הצעתו לנתניהו, להצמיד את סיעת הבית היהודי לליכוד במטרה להפוך אותה לסיעה הגדולה ביותר שמגיעה לנשיא. מילא הקשית של ביבי, הוא בטח אומר לעצמו, אבל למה להשתפך?
לצד אותה עצרת, שני דברים שבוודאי הדהדו בראשם של בנט ומנהלי קמפיין הימין החדש, הם מפחי הנפש 2015: שיריון אלי אוחנה וסרטון שבו המתמודדים הביעו את עמדותיהם על קהילת הלהט"ב. בראשון, פעילי ותומכי הבית היהודי התנערו ממחלל השבת שהרב עובדיה אמר עליו פעם שמוחו ברגליו ולא בראשו וסיכלו את השיריון. השני גרם לכך שכל אירוע של הבית היהוד פוצץ על ידי חברי הקהילה הגאה.
מקמפיין לקמפיין, אדם צובר ניסיון. ובכל מערכות הבחירות בהן בנט התמודד הוא הגיע מעמדת לוויין לליכוד ולנתניהו. איך מתמודדים עם הקשית הגדולה של ביבי?
לקח אחד בוודאי נלמד מבעבר: הפעם מפלגות הימין דחו את הצעת הליכוד לערוך עצרת דומה הפעם, מה שגרם לביטולה. אם ב-2015 עמדה מאחורי היוזמה דניאלה וייס, פעילת התיישבות ותיקה, הפעם היא יצאה מהארון והזדהתה ישירות עם הליכוד, מה שמעמיד את העצרת ההיא באור שונה. הייתי בעצרת ההיא, אני זוכר אותה היטב. הגעתי יחד עם חברים מבר אילן והתרשמתי מהרוח הגדולה של המחנה הלאומי. אין לי ספק שכל הנוכחים שם הולהטו לצאת ולהצביע שלושה ימים לאחר מכן. אבל האם ההצבעה עצמה השתנה בין יום ראשון ליום שלישי? אין לי איך לבדוק, אבל אני מאמין שהתשובה היא לא.
השתתפותו של בנט בעצרת לא התאימה לרוח הקמפיין ה"לא מתנצל" של הבית היהודי דאז, אך בוודאי התאימה לרוח הקמפיין הראשון שלו, מ-2013, שזכור בעיקר כ"משהו חדש מתחיל". הבית היהודי הפיץ מודעות שבה התנוססה הכתובת: "חזקים ביחד, בוחרים בנט", לצד תמונתם של נתניהו ובנט. המשמעות הייתה ברורה: הצבעה לבית היהודי תחזק את מעמדו של נתניהו כראש הממשלה.
הליכוד, מצדו, מאוד לא אהב את חיבוק הדוב של הבית היהודי ועתר לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה להסיר את תמונות ראש הממשלה ממודעות התמיכה של בנט. שנתיים לאחר מכן, בנט כבר הפסיק לחבק את ראש הממשלה ועבר לתקוף את השמאל, ובראשו את המחנה הציוני בהובלת יצחק הרצוג וציפי לבני. מאבק בהרצוג ולבני נועד כדי להציב את בנט ושקד במעמד שווה להם, אלא ששיטה זו קרסה ברגע האחרון. אם רשימתם של הרצוג ושקד כל כך נוראית, הדרך היחידה לוודא שלא ינצחו היא להצביע לליכוד. ברגעים האחרונים לקמפיין בנט אולי הבין זאת, ולכן פעל כפי שפעל, הגיע לעצרת והציע לנתניהו את הבית היהודי בהמלצות לנשיא.
רשימת החלומות של בנט
ארבע שנים חלפו והקשית הכפילה את עצמה. נתניהו מימין, גנץ ולפיד משמאל. הפעם בנט יישם את כל הלקחים שלמד בשש שנותיו כפוליטיקאי: בלי מגבלות הציונות הדתית, בלי אישורי רבנים, בלי עצרות מימין, בלי התנצלות על איגופים מימין ועם ניסיון להגיע לקהלים שונים.
הרשימה עוצבה בדמותו ובצלמו של בנט, בלי סמוטריץ' ובלי יוגב (גילוי נאות, אני הדובר שלו וכמובן שהמאמר הזה אינו מייצג אותו ואת עמדתו). הוא לקח אתו את חברתו (הפופולרית ממנו), הציב את אלונה ברקת, גרסה משופרת ומכובדת למודל הכדורגלן מ-2015, גייס את מתן כהנא כנציג הציונות הדתית, קרא לקרולין גליק, שבעבר דחתה את הצעת נתניהו ופונה לקהל אנגלוסקסי רחב, זימן את מנכ"ל צוהר לשעבר אורי שכטר ובכך הציג עמדה דתית פתוחה יותר, כשאלישיב רייכנר נועד כדי לפנות לגרעינים התורניים שיאם של הגימיקים הוא כמובן בהצבת שירלי פינטו ברשימה.
בנט עזב את מפלגת הציונות הדתית, אך כמו בבחירות הקודמות לקראת סופן הפנים שהוא מוכרח לשנות כיוון ולחזור הביתה. כפי שב-2015 התגייס לצד נתניהו, כעת פנה ישירות על לציונות הדתית. הפעם, עם פייגלין שהתחרה על אותו קהל, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
איך שורדים את הקשית?
הליכוד הגיע למספר שיא של מנדטים בעידן נתניהו, 36(נכון לכתיבת שורות אלו) ח"כים ישרתו בכנסת מטעם רשימת מחל. המאמצים של נתניהו ביומיים האחרונים שלפני הבחירות הובילו קהל רב לצאת ולהצביע למענו. מאיפה מגיעים קולות הליכוד? נכון לכתיבת שורות ש"ס עלתה בשני מנדטים, יהדות התורה באחד. כולנו איבדה 6 מושבים, הבית היהודי 3 וישראל ביתנו 1. הימין החדש, יוצאת חלציה של הבית היהודי היא אותם 3 מנדטים שאבדו.
אז מה ההבדל בין אלו שהצליחו לשרוד את הקשית ואלו שלא? כחלון ניסה לשחק בשני צדי המגרש, בין ימין שפוי ובין שמאל, כל הזמן הותיר את אפשרות החבירה לכחול לבן פתוחה. כתוצאה מכך, הוא כמעט נמחק. מפלגות אחרות התמקדו במגזר שלהן כדי לשרוד. ישראל ביתנו איבדה מנדט שככל הנראה עבר לליכוד, אבל שמרה על הבסיס האלקטורלי שלה, מה שמכונה 'בייס'. גם יהדות התורה הצליחה לגייס את קהל המצביעים הטבעי, למרות שהשוליים שהולכים למפלגות אחרות גדלים אף הם. הבית היהודי נדרש למהלך שכמעט נוגד את הבייס כדי לא לטבוע, אך בקמפיין התמקדה אך ורק בו.
הסיפור הגדול פה הוא ש"ס, שלמרות הפנייה של הליכוד למצביעיה הצליחה לצמוח. ש"ס עשתה מה שהבית היהודי עשה ב-2013: הציבה את נתניהו בשלטי חוצות לצד יו"ר המפלגה, עם הסבר פשוט – הצבעה לש"ס היא הצבעה לנתניהו. אם על מודעות הבית היהודי נכתב "חזקים ביחד, בוחרים בנט", ש"ס לקחו את זה צעד אחד קדימה: "ביבי צריך אריה חזק". כפי שזה עבד לבנט במערכת הבחירות הראשונה שלו, זה עבד גם לדרעי. הוא לא רק שרד את הקשית, הוא גבר עליה.
בשמאל, המפה דומה: העבודה ניסתה לאגף את גנץ ודרשה שיתחייב שלא לשבת בממשלת נתניהו. לפרקים דרישת גבאי גם צלחה, והוציאה מגנץ ומלפיד הבטחות כאלו, אך הדבר גרם לכך שמצביעי העבודה נהרו בהמוניהם לכחול לבן. גנץ ולפיד השיגו מספר פנטסטי של קולות, למעלה ממיליון תומכים. גבאי השיג פחות מ-200 אלף.
במערכת הבחירות של 92', יוסי שריד הגה את הסיסמה "יומרץ רבין", כך ביסס את התמיכה בראש מפלגת העבודה ובמקביל הבהיר היכן מרוחה גבינת מרצ. הפעם תמר זנדברג הצהירה ש"אין מהפך בלי מרצ", אך לא השכילה להשתמש בפניו של ראש הגוש. זה הספיק להישרדות בקושי, אך לא הרבה מעבר לכך.
מי יריב עם מערכת המשפט?
המאבק על משרד המשפטים יצא לדרך מרגע שהיה ברור שאיילת שקד לא תיכנס למשרד בסלאח א דין שבירושלים בממשלה הבאה. יו"ר האיחוד הלאומי בצלאל סמוטריץ סימן את הטריטוריה עוד בטרם התגלו תוצאות הבחירות, אך המועמד הטבעי מטעם הליכוד הוא דווקא השר יריב לוין. מי שגם היה בעברו סגן ראש לשכת עורכי הדין מכיר היטב את עולם המשפט ותפיסת העולם שלו בנוגע לאיזונים בין הרשויות ברורה.
רבים בימין זועמים, ובצדק על האופן הבוטה בו הפרקליטות העבירה לנתניהו מסר באולפן שישי, לפיו מינוי יריב לוין לשר המשפטים יעלה לו בשנת מאסר נוספת. לכאורה, הדבר אינו מותיר בידיו יותר מדי ברירה אלא ללכת למערכת המשפט על הראש, אבל זה לא המסר היחיד שהועבר בעת האחרונה למערכת הפוליטית. ממלא מקום יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי, החליט למנות נציג חדש לוועדה למינוי שופטים, השופט בדימוס יורם דנצינגר.
אם המסר הראשון הועבר ישירות אל נתניהו, המסר השני כבר מופנה לעבר מחנה הימין שמשווע לשינוי דרמטי במערכת המשפט. רבים ביקרו את איילת שקד על כך שפועלה במערכת המשפט היה מוגבל רק לשינויים פרסונליים. כמובן, אחת הסיבות לכך היא האילוצים הקואליציוניים שהציבו בפניה נתניהו וכחלון, אך דווקא בנקודה הזו נמצאה החוזקה שלה. היא הצליחה לרקום בריתות מפתיעות, ושברה את המונופול של שופטי העליון בוועדה למינוי שופטים.
כידוע, בין תשעת חברי הוועדה, ישנם שני נציגים לממשלה (שרת המשפטים ושר נוסף), שני ח"כים (קואליציה ואופוזיציה), שלושה נציגי בית המשפט העליון (נשיא ביהמ"ש העליון ושניים נוספים) ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. מינוי נבחר רק ברוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה, או ברוב של שניים מתוך הנוכחים. במצב זה, הצליחה שקד לרתום אליה את לשכת עורכי הדין ולייצר מצב שבו היא שולטת ברוב קולות הוועדה, עם לא פחות מ-6 קולות בצידה. מינויו של דנצינגר הוא אצבע בעין ימין: לשכת עורכי הדין של חימי עברה צד ומתייצבת, כפי שעשתה ברוב השנים, בצד שופטי העליון.
הדרך היחידה בה יוכלו הימין ונתניהו להשיב מסר דומה, היא באמצעות מינוי לוין (או סמוטריץ), ובעיקר באמצעות גיבוי מוחלט לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות: אישור פסקת ההתגברות, שינוי זכות העמידה, הגדלת בית המשפט העליון והפיכת דיוני הוועדה למינוי שופטים לשימועים פומביים. אחרת, יהפוך תפקיד משרד המשפטים לבית קברות, כפי שהתגלו משרד האוצר ומשרד הביטחון.
קצת על הרבה 
נתניהו יכול להגיע לדיל עם עוצמה יהודית ולאפשר להם להיות באופזיציה ולתת להם וועדות ואז אולי למנות נציג שלהם מטעם האופזיציה.