בגלל הזהות: האם הימין הכלכלי יפיל את שלטון הימין המדיני?

1.

מזה כארבע שנים, אולי אפילו יותר, ראש הממשלה מסתובב עם אותה הרצאה על עשר שנות כהונתו. אם זיכרוני אינו מטעה, הדברים חקוקים היטב גם בספרו "מקום תחת השמש" על מהדורותיו השונות. אליבא דנתניהו חוזקה של ישראל מושתת על ארבע עוצמות: עוצמה כלכלית, עוצמה צבאית-מודיעינית ועוצמה כלכלית. הרגל הרביעית היא מורשתו ועוצמתו של העם היהודי. אתמול, הוא נשא את ההרצאה הזו בפני כ-500 פעילי ליכוד, שהמאפיין המקשר ביניהם הוא אמונתם בליברליזם כלכלי.

זו הייתה הרצאה חריגה בנוף הבחירות המזוהמות של 2019. כולנו כבר התרגלנו לביזאר הגדול ביותר. אף נושא לא מילא את סדר היום למשך יותר משבוע והכול נשכח במהרה: רצועת עזה, שלמעשה שלחה את ישראל לבחירות, נדחקה הצידה – למרות מאמציהם הרבים של אנשי החמאס והג'יהאד האסלאמי. ההכרה ההיסטורית ברמת הגולן, על השלכותיה השונות, היא נושא שגם זה שזכה בהישג המדיני לא מציין רבות. תכנית המאה של טראמפ מדוברת בשיחות סגורות, אך לא מעבר לכך. קצת לגליזציה, קצת חקירות ועוברים הלאה. אנחנו במערכת בחירות שנעה בין פרשת שחיתות המוטלת על כתפיו של ראש הממשלה ובין ראיונות ביזאריים, האשמות משונות על בוטים והכפשות של הטוען לכתר.

פתאום, נתניהו מקדיש שעתיים מזמנו לשיחה שמרביתה אידאולוגיה. שמונה שנים אחרי המחאה החברתית, מארגניה יכולים לזקוף לזכותם וי גדול: ראש הממשלה לא מדבר על ביטחון, אלא על כלכלה. הוא התגאה בהסרת רגולציה, בצמצום האבטלה, במשיכת מפעלים בין לאומיים משמעותיים, בטכנולוגיה. לפי נתניהו, העוצמה הכלכלית של ישראל מאפשרת לה לממן את ההוצאות הצבאיות הגבוהות שהיא דרושה להן בשכונה הלא פשוטה בה היא ממוקמת. הכוח הצבאי, המודיעיני, משמש כאמצעי מדיני למניעת פיגועים. יחד, שני אלו מובילים לעוצמה מדינית. את כל אלו, לדבריו, אפשר להשיג רק באמצעות שוק חופשי.

מורשת נתניהו

לכאורה, דברים פשוטים וברורים, בטח לאוזניים ימניות. אלא שנתניהו ציין את הצלע הרביעית, מורשת העם היהודי. וכשנתניהו מדבר על מורשת, כדאי לפנות אל המורשת שהוא עצמו גדל עליה. בנאום פתיחת המושב החמישי בכנסת האחרונה סיפר נתניהו: "חשבתי על סבי נתן מיליקובסקי-נתניהו, שכתלמיד ישיבה בסוף המאה ה-19 הוכה קשות על ידי בריונים אנטישמים – גם כן לא רחוק משם. בשארית כוחותיו הוא נשבע שאם יחיה, יעלה לארץ-ישראל כדי להשתתף בתקומת עמנו".

בנו של מיליקובסקי, בנציון, למד מסיפור זה את הצורך להבין את מניעי האנטישמיות, הוא חקר את האינקוויזיציה. לפני כשבועיים פורסם באתר 'מידה' מאמר מאלף של נתניהו האב שחשף אותי לראשונה לתורת בן ציון. לטענתו, אנטישמיות אינה עניין דתי מראשיתו אלא פוליטי. באותות ובמופתים הוא פורט שם כיצד המיעוט היהודי במצרים, לפני כאלפיים שנה, פעל פעם אחר פעם בעד הפולשים הזרים, היוונים, הרומאים והפרסים, כנגד הרוב המצרי. אלו טיפחו שנאה כלפי היהודים שברבות השנים וההסתה הפכה לאנטישמיות.

הדגל שנשא נכדו של הרב נתן מילינקובסקי ובנו של בנציון נתניהו הוא אותו נאום ארבע העוצמות. לא די בכך שהעם היהודי יהיה חזק, אלא שהוא מוכרח לחיות בעולם בו השנאה כלפיו אינה משתלמת. ונהפוך הוא, אשר ישתלמו היהודים המה לשונאיהם. כך הוא מחזר אחר מדינות אפריקה, שאצבעותיהן שומשו פעם אחר פעם נגד ישראל באו"ם. כך הוא מרגיע את מדינות אירופה, שניצלות מפיגועים בחצר האחורית שלהם בזכות המודיעין הישראלי. כך הוא יוצר קשר חסר תקדים עם מדינות ערב, גם בלי לוותר לפלשתינים.

בחירות 2019 מאופיינות בהפרעות קשב וריכוז חמורות, כראוי לאומה מכורה ל-feed המתרענן אחת לדקה. דווקא על הרקע הזה, הרצאה מעמיקה בת שעתיים נופלת כמו מים צוננים על קרקע יבשה.

2.

אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני יישובים מעורבים הוא שמירה על איזון דמוגרפי. כמה משפחות דתיות ייכנסו ליישוב, כמה חילוניות? ככל שהיישוב צומח, גם האתגר גדל איתו. כל משפחה מצד אחד של המתרס תוכל להיכנס רק בתנאי שמשפחה מהצד השני של המתרס תגיע איתה. הבעיה הגדולה היא שהמודל המעורב קוסם הרבה יותר לדתיים מאשר לחילונים ובזמן שהם צובאים על שערי היישוב, המזכירות מחכה לראות חילונים נוספים באים.

התכנית של בנט הייתה מושלמת. הוא יעזוב את הבית היהודי, ינער מעל כתפיו את ההאשמות על הדתה, ישתחרר מהעול של הציונות הדתית, ייפרע מצווי הרבנים. בתמורה, כך קיווה, ימשוך לעברו את מצביעי הימין לשעבר, שמחכים ליום שאחרי נתניהו.

יש תקדימים לתסריט שבנט יצר לעצמו: משה כחלון בבחירות 2015 הגיע ל-10 מנדטים, ב-2013 היה זה לפיד שהצליח להגיע לכמות גבוהה של מושבים בזכות פנייה למרכז וכך גם ליברמן, שזכה ב-17 מנדטים ב-2009. באמצעות הברית הדתית-חילונית שהציג בנט בעצם הקמת הרשימה ובהרכבה, קיווה למשוך קולות מהמרכז. כשיהיה חופשי מהמחויבות הגדולה לכיפה הסרוגה, יוכל לבנות את עצמו ליום שאחרי נתניהו.

אלא שאז הוא נתקל באותו קיר שנתקלים בו גם היישובים המעורבים: החילונים לא באו, רק הדתיים. ייאמר לזכותו של בנט, לפחות על פי הסקרים, כי גוש המפלגות הדתיות צפוי לגדול מ-7 לכ-10 מנדטים. אבל בנט עצמו בוודאי מביט בתוצאות הסקרים באכזבה. הוא ציפה לקבל בעצמו בין 7 ל-10 מושבים, לא עם הבית היהודי אותו עזב.

הישרדות עכשיו, בנייה אחר כך

כמו שאוהבים לומר ב"כחול לבן", משהו קרה לו. מה שקרה לבנט זו זהות. במקום שבנט יהיה הטרנד הטרי, שהמציא את עצמו יש מאין, יוצא מהמגזר הדתי אל כלל הציבור ומבטיח ימין כלכלי, הוא רואה את פייגלין הולך ועולה בעקומת המנדטים. על חשבונו. במקום לבנות את עצמו ליום שאחרי נתניהו, בנט מצא את עצמו במצב דומה למפלגה שהותיר מאחור: הישרדות עכשיו, בנייה לעתיד אחר כך.

אלא שבן ברית האחים שלו לשעבר, יאיר לפיד, נקט באסטרטגיה שעשויה לחייב את מנהיג המחנה הלאומי להזדקק לקולות של המפלגות הקטנות. מנהל הקמפיין של כחול לבן הבין שבמאבק בין-גושי למפלגת הגנרלים אין סיכוי לנצח את נתניהו, משום שדמוגרפית גוש השמאל קטן מגוש הימין בצירוף החרדים. הוא חותר לצבור כמה שיותר קולות על מנת להיות המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-21, בתקווה שהנשיא ריבלין ייתן לגנץ את המנדט להרכיב את הממשלה.

זה משאיר את נתניהו בדילמה קשה: האם לפתוח מבערים ו"לשתות" את קולות המפלגות הקטנות בגוש, או לשמור על המפלגות הקטנות בגוש, בתקווה שאלו יעברו את אחוז החסימה וימליצו עליו לנשיא, שייתן לו להרכיב את הממשלה ה-5 בראשותו. מעל ראשו מרחפת הסכנה שיישאר קירח מכאן ומכאן. הוא עשוי להיכנס בגוש הימין כמו פיל בחנות חרסינה ולהותיר את הימין החדש מפורק לגורמים.

3.

בימין מביטים על היום שאחרי הבחירות בחשש. מאחורי הקלעים, כך משוכנעים חלקם, מסתתרת מזימה מדינית חדשה. אחרי שנתן לנו הכרה בירושלים וברמת הגולן, שקיצץ לפלשתינים ונטש את ההסכם באיראן, עכשיו טראמפ יבוא לגבות את המחיר.

מילה על הסכסוך

לפני שבוע בדיוק התקיימה בוועידת איפא"ק השנתית. כאן, בישראל, התקשורת התמקדה (בצדק) בשיגור הטילים מרצועת עזה לעבר השרון ויישובי העוטף, בביקורים המקוצר של נתניהו ושל גנץ, אך היא פספסה פנינה מדינית מדהימה של שגריר ארצות הברית בישראל, דיוויד פרידמן. השגריר סקר את פועלו של טראמפ למען ישראל, שאוזכרה קודם והתייחס גם ליחס הממשל לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אביא כאן את דבריו בתרגום, משום שהם מדברים בעד עצמם.

"עכשיו, מילה על הסכסוך הפלשתיני; אנשים אומרים לי את זה רבות, אל תגעו בנושא. זוהי המסילה השלישית של הדיפלומטיה הישראלית. נאמר לי שזהו בית קברות לכל השליחים המדיניים שהיו לפני, שאף אחד מהם, למרבה הצער, לא יכול להתגאות במפעל חייו בתחום.

"אנשים אומרים, למה אתה צריך לטרוח? הם אומרים, למען השם, שמך חקוק באבני השגרירות בירושלים. נוח על זרי דפנה, תהנה מהניצחון. זה לא הולך להיות טוב יותר מזה. עם כל מה שממשל טראמפ עשה למען ישראל, למה שנסכן את הכול במשימה כפוית טובה של מרדף אחר השלום בחיפוש אחר קץ לסכסוך ללא קץ? איך אנחנו יכולים? התשובה, חבריי, היא, איך אנחנו יכולים שלא?

"איך אנחנו יכולים להותיר את המשימה לממשיכינו? ברור, זה היה קל יותר. זה לא הופך את זה לנכון. האם אנחנו יכולים להותיר את זה לממשל שלא בהכרח יבין את הסיכון הקיומי לישראל אם ביהודה ושומרון ישלוט טרור כפי שהשתלט על רצועת עזה אחרי שצה"ל נסוג ממנה? האם אנחנו יכולים להותיר את זה לממשל שעשוי שלא להבין את הצורך של ישראל לשמור על שליטה ביטחונית ביהודה ושומרון ועל קו הגנה קבוע בבקעת הירדן?

"האם אנחנו יכולים להשאיר זאת לממשל שלא יכיר בריבונות הישראלית על ירושלים, שלראשונה מזה 2,000 שנה הפכה לעיר תוססת ומשגשגת, פתוחה לכל שלוש הדתות האברהמיות? האם נוכל להשאיר את זה לממשל שלא בהכרח יבין שבמזרח התיכון, שלום מגיע דרך עוצמה, לא רק דרך מילים על נייר? האם אנחנו יכולים להשאיר את זה לממשל שעשוי להעניש את ישראל על התעוזה שלה לשרוד בשכונה מסוכנת, שייכשל בהבנת האיומים שישראל מתמודדת איתם, או את האכפתיות וההומניות שהיא פועלת מול הסיכונים הללו?

"האם אנחנו יכולים להסתכן בכך שממשלת ישראל תקונן יום אחד, למה לא התקדמנו יותר כאשר מדיניות החוץ האמריקנית הייתה בידיו של הנשיא טראמפ, סגן הנשיא פנס, המזכיר פומפיאו, השגריר בולטון, ג'ארד קושנר, ג'ייסון גרינבלט ואפילו דיוויד פרידמן, אנחנו יכולים לעשות את זה?

"התשובה היא, שאנחנו לא יכולים. אנחנו נמשיך לעבוד עם הממשלה הישראלית, עם הפלשתינים, עם שחקנים אחרים בזירה, לשאוף לשלום, תוך הכרה כי המגוון והחוזק של הדעות בנושא זה מצביע על כך שיהיו כמה מערבולות לאורך הדרך. נמשיך לרדוף אחרי השלום, כי אנחנו מאמינים שאפשר לסמוך עלינו שיש לנו את הזווית והגישה הנכונה".

עם הגישה שהציג פרידמן, ייתכן שהימין יקונן ביום שאחרי הבחירות לא על שתכנית טראמפ הונחה על השולחן, אלא על כך שהוא לא היה שם כדי ליהנות מפירותיה.

 

אז הימין מפתח תפיסה חדשה, שמציבה את הכלכלה הליברלית במרכז במקום את הביטחון. אך שהכיס ממריץ אנשים לקלפיות הרבה פחות מהחיים עצמם. אם אנשי הימין לא יצאו לקלפיות, הם עשויים לגלות שהחיפוש אחר כלכלה ליברלית הביא להדחת הממשלה הלאומית, לטובת כחול לבן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s