צה"ל מציג: מבקרים החוצה

טקס הפרידה מראש המטה הכללי רא"ל גדי איזנקוט משך את תשומת ליבם של לא מעט עיתונאים. עם מי גנץ התחבק, עם מי אשכנזי דיבר יותר ולמי ברק לחץ ידיים. אלו שאלות הרות גורל במדינה בה הדרך הבטוחה ביותר לפוליטיקה היא שירות צבאי בן כ-40 שנים.

בימים בהם גנץ שומר על זכות השתיקה כל הדרך אל הקלפי, איזנקוט מדבר בלי הכרה. תקפנו בסוריה, תקפנו בלבנון, תקפנו ותקפנו ותקפנו. אפשר לחשוב שאין גוף תקשורת איתו הוא לא דיבר בסוף השבוע שעבר. צפוי מהדורות החדשות של מוצאי השבת לא יכלו לפספס את העובדה שהגנרל הולך הביתה. הוא פשוט התראיין לכל תחנה. למעט אחת: ערוץ 20.

זה לא מקרי.

דובר צה"ל פנה כבר לפני מספר שבועות אל עורכי המהדורות, בהצעה לראיין את הרמטכ"ל היוצא. אחרי חמש שנים בהגנה על ביטחון ישראל, ברור שכלי התקשורת ישמחו לתת לו במה.

באתרי הברנז'ה ציינו כי אחת הסיבות היא הסיקור של ערוץ 20 (גילוי נאות – ערכתי את אתר ערוץ 20 עד לפני כחצי שנה) בפרשת אזריה. בניגוד לשאר ערוצי הטלוויזיה, ערוץ 20 היה הראשון לגבות את הלוחם שירה במחבל שנוטרל בפיגוע דקירה בחברון ולבקר את שר הביטחון דאז משה יעלון ואת הרמטכ"ל גדי איזנקוט שמיהרו לגנות את המעשה.

הכול בגלל אלאור: תיעוד זירת הירי בפיגוע הדקירה בחברון (הארץ)

למרבה הצער, הרמטכ"ל היוצא, או דובר צה"ל תא"ל רונן מנליס, לא הפנימו שבניגוד למערכת הצבאית, לכלי התקשורת אין חובה להתיישר בפקודה. קחו את היחס המלטף שזכה לו סגנו יאיר גולן אחרי שטעו כי  הוא מזהה בקרב החברה הישראלית "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו", דווקא ביום השואה. למרות הביקורת, איזנקוט גיבה את סגן הרמטכ"ל. איזה מסר זה מעביר לעם, שעל ביטחונו היה אמון איזנקוט(השאלה מהדהדת גם לגבי ראש הממשלה ושר הביטחון, אגב)?

אסור לשאול, אסור לבקר

לא רק ערוץ 20 ספג מיחס פוגעני עם פרידת איזנקוט מצה"ל. אם בברזל 3 זכו לחרם, האלוף במיל' יצחק בריק, נציב קבילות החיילים, ספג שמיכה.

בריק במהלך עשר שנות כהונתו זכה לפניות רבות מחיילים, והגדיל ראש. במקום לטפל בתלונות באופן פרטני, הוא בחר לבחון האם אלו בתקלות נקודתיות או שמא מדובר תופעת רוחב, המשפיעות על כל הצבא. רגע לפני צאתו לפרישה, הגיש דו"ח מקיף שמתריע כי צה"ל אינו מוכן למערכה הבאה.

לקריאת דו"ח בריק המלא – לחצו כאן

מסקנותיו של בריק, בהכללה, נחלקו לשלוש: ראשית, יש מחסור חמור בציוד בצה"ל, בעיקר במחסני החירום. שנית, הקיצוץ בתקציבי הביטחון גרמו לפגיעה אנושה בכמות ובאיכות כוח האדם. הקצונה הצעירה עוזבת את הצבא וזיכרון מקצועי אינו מועבר הלאה. שלישית, התרבות הארגונית בצבא קלוקלת. לטענת בריק, השימוש התכוף בסמארטפונים פוגע אנושות בתפקוד החיילים.

בריק
בריק. דו"ח ביקורתי זכה לדה-לגיטימיציה אישית

בריק, שנפצע במלחמת יום הכיפורים, לא זכה לרגע של ביקורת עניינית. אדרבה, בצה"ל טענו כי הוא שרוי בחרדה בשל המאורעות שחווה בקרבות. התקיפה הזו לא מוגבלת רק לבריק, אלא לכל לוחם שיצא מצולק מהקרבות. במקום לאמץ את הביקורת, הם יצאו למסע דה-לגיטימציה בלי להשאיר פצועים בשטח.

שבוע לפני שבריק פרסם את הדוח, הרמטכ"ל יצא בדו"ח משלו, לפיו צה"ל מוכן גם מוכן למלחמה. מטרת הפרסום הייתה שקופה: לרדד את הדוח של בריק ל'מילה מול מילה'. מה יאמר הציבור על דו"ח שהציג הרמטכ"ל, ומה יאמר על דו"ח שהגיש נפגע מלחמת יום הכיפורים?

חשוב לומר, איזנקוט ייצב את הצבא, בנה תכניות חומש להמשך בניין הכוח וההרתעה, עצר את גל טרור הדקירות, מנע מלחמות מיותרות ופעל רבות בגזרה הצפונית. אך יש נקודות בהן ההנחיות שלו יצרו גם אפקט הפוך, שעשוי לפגוע במוטיבציה. כשהוא מסרב להתראיין לכלי תקשורת שמאמין שאפשר היה לנהוג אחרת, כשהוא יוצא למסע צלב נגד מי שמבקר את מערכת הביטחון, הוא פוגע ביכולת הצבא להיערך לאתגרים באופן אסטרטגי.

כשלוחם צה"ל מגיע לכפר וסופג סטירה מנערה, זו פגיעה אסטרטגית. כשמערך ההסברה של צה"ל מדברר את חמאס – זו פגיעה אנושה באמון הציבור בדובר צה"ל. כשצה"ל מציג את אזרחי ישראל כמסכנים מול רקטות הג'יהאד האסלאמי, זו פגיעה קשה בהרתעה הישראלית. כל זה קרה תחת פיקודו, אך הוא מסרב לשמוע.

הלוחם הואשם במותו

אסיים בסיפור קצר ומזעזע שהיה באמת. בשיאו של גל הטרור, אירע פיגוע דקירה בסניף רמי לוי בשער בנימין. לוחם שיצא לביתו לרגילה, הסתער על המחבל ומת בקרב. הוא לא היה חמוש.

68287631100099490490no
ינאי הי"ד ויעל ויסמן

מעל מותו של ינאי וייסמן הי"ד ריחפה השאלה: למה ללוחם לא היה נשק? החיצים הופנו אל עבר צה"ל, בטענה שלא הותר ללוחמים להחזיק נשר בזמן יציאה. על רקע התגברות פיגועי הדקירות אז, נראה היה כי מדובר בפקודה מטופשת במיוחד שעלתה בחיי אדם.

החלטתי לנצל את עמדתי אז כעיתונאי, לשאול את דובר צה"ל מדוע ויסמן לא היה חמוש. התשובה שענה לי אז קצין בדובר צה"ל הייתה מצמררת. שיערותיי סמרו. לא רק שוויסמן לא ביקש לצאת עם נשק ולכן לא הותר לו לשאת אותו בזמן הפיגוע, טען הקצין. אדרבה, הלוחם ביקש לא לצאת עם נשק.

האזינו לשיחה עם נציג דובר צה"ל. מתוך 'הפטריוטים'

 

במילים אחרות, דובר צה"ל הפיל על הלוחם את האשמה למותו. האמת, כמובן, הייתה אחרת: ויסמן ביקש לצאת עם נשק- וסורב. כשהגיע המחבל מולו, הוא תקף את הסכינאי במה שיכל, אך נשק לא היה לו. זה היה קרב לא שווה, והוא נפל בו.

לא מדובר פה בדובר גרוע שצה"ל מעסיק, אלא בתפיסת עולם משובשת שמשבשת את דעתו, את תדמיתו וגרוע מכך, את הבנתו את המציאות. גוף ארגוני גדול שאינו מסוגל להכיל ביקורת וללמוד ממנה על עצמו, עשוי לאבד את הראש כשבעיות משמעותיות יצוצו. למרבה הצער, זה הגוף שנועד לשמור על כולנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s