קו 100

"הלו?"
זו הייתה הפעם הרביעית בה הסלולרי צלצל. מספר חסום. בדרך כלל הוא לא עונה – לא למספר חסום ובטח לא בזמן נהיגה – אבל ארבע פעמים, אולי משהו קרה.

"אלי!" היא צעקה והוא התחרט שענה.
"זאת הפעם האחרונה שאתה רואה את הילדים בחנוכה, אתה שומע?"
בטח שומע. כל האוטובוס שומע. זאת שיחה בבלוטות' ועדיין כולם שומעים. אם אחד הנוסעים היה מנהל שיחה קולנית שכזאת מאחוריו הוא בוודאי היה משתגע.

פעם, לפני שהגיע לקו 100, היה מסיע ילדים. סיורים, טיולים, מחנות. זה היה נחמד וכיף. הוא אהב את שירי הטיולים השנתיים, בייחוד כשהתלמידים היו שרים "הנהג שלנו חבר'מן". הוא באמת היה חבר'מן. תמיד יצא מגדרו כדי לפרגן להם, נתן להם לאכול באוטובוס, הכול: חטיפים, ממתקים, פיצות, המבורגרים, פלאפל, כל מה שרצו להכניס לפה. רק תנאי אחד היה לו: שישימו את כל השקיות והלכלוך המשמעותי בפח. מה שנקרא, ריבוע הקסם. בין הכיסאות, מתחת, הפינות שקשה להגיע אליהן – עליו. הרכב שלו תמיד היה מטופח. רפאל היה אומר שהאיטובוס שלו הוא הכי מושקע בחברת "מועלם הסעות. כשרפאל היה אומר את זה, אלי היה משתדל להיעלם. לא מתאים לו ככה שמחמיאים לו מול כולם, בטח לא כשתולים תמונה שלו על הקיר במשרד, מתחת לשלט: "המטפח מטופח".

"אלי!"
הצעקות בטלפון התגברו. בינתיים, הוא התקדם במסלול הרגיל שלו. התחנה הבאה צומת שילת, היה מודיע פעם הכרוז המוקלט, אבל השלט מקולקל כבר שבועיים והטכנאי עוד לא הגיע לתקן, יצא לחופשה בחנוכה.

ואיזו חופשה זאת הייתה. הוא קיבל את הילדים רק ביום האחרון של חנוכה, אבל היה מזג אוויר מושלם ואחרי הגשמים הרבים, הגבעות הוריקו והאגמים התמלאו. הוא חשב מה לתת להם למתנת חנוכה, אבל אחרי שהתלבט והתחבט ותהה, הגיע למסקנה שדמי חנוכה זכו למעמד של דמי חנוכה מסיבה מסוימת. אז הוא נתן להם כסף.

"לא נתת להם כלום לחג!"
במראה, הוא קלט שאחד הנוסעים בוחן אותו. ברור היה לו שכל היושבים הסמוכים אליו, מאחוריו, שומעים הכול.
"שולי, שולי, אני עם אנשים פה", ניסה להסות את הלחצים.
"ניסן, זה לא מעניין אותי. אתה תמיד עם אנשים, תמיד בעבודה".

זה לא היה נכון, היא תמיד התקשרה אליו בזמן העבודה. היא עושה את זה בכוונה, כי היא יודעת כמה חשוב לו לשמור על סבר פנים יפות לנוסעים, הוא לעולם לא יחזיר לה.
"אני עם אנשים, נוכל לדבר על זה אחרי כן?"

הוא יחזיר לה, הוא בטח יחזיר לה, רק לא עכשיו. והצעקות נמשכו. רק לא לאבד שליטה על ההגה, רק לא לאבד שליטה על ההגה, רק לא לאבד שליטה על ההגה, אמר לעצמו. תתרכז בנהיגה. ואיך אפשר, בטח תוהים לעצמם הנוסעים, איך אפשר להתרכז רק בנהיגה כשאתה חוטף צעקות כאלו.

"אבל שולי, נתתי לה 500 שקל! אפשר שנדבר על זה מאוחר יותר? אני עם אנשים…"
הנוסע הפסיק לבחון אותו בדיסקרטיות, אלי ראה במראה. עיניו נעו בין הסלולר שלו לשיחה הקולנית של הנהג. די, אני חייב לחתוך את השיחה הזאת, הנוסעים מרגישים מאוימים.

"שולי, אני חייב לנתק", אמר.
הצעקות נמשכו.
הם הכירו כשהוא עוד נהג על משאית. הוא היה בודד אז, שעות על הכביש. כשהיה מגיע אליה, הייתה שואלת איך עבר היום והוא רק חשב על הנסיעה מנקודה א' לנקודה ב', כשהנקודות משתנות והנופים והכבישים משתנים, אבל הנסיעה לעולם לא נגמרת. וואלה, היה משעמם. כדי להפיג את האינסוף, הוא היה מאזין לתכניות האקטואליה ברדיו ולומד כל מה שצריך לדעת על מה שקורה בעולם. הוא אהב את הקול של קרן נויבך וקצת התבאס שהזיזו את השעה שלה, אבל למד להעריך את השניים האלו, קלמן וליברמן. וואלה, איפה קלמן נעלם בזמן האחרון? בטח גם הוא בחופשת חנוכה. כולם היו בחופש, רק הוא קיבל יום אחד עם הילדים. כמובן, ברגע שהוא הכיר את שולי, הכול השתנה. הם דיברו על הכול. היא ליוותה אותו מנקודה א' לנקודה ב', לג', לד' ולה'. בנקודה ו' היא הייתה צריכה לעבוד, אבל היא חזרה גם בנקודות ט' וכך הלאה. ככל שהם דיברו יותר, התלונות על השעמום בנסיעות פחתו.

באחד מימי ההולדת שלו, כשהם כבר היו נשואים, אולי גם עם ילדים, היא הביאה לו מודעה על הסעת ילדים. אתה אוהב ילדים, ואני יודעת שעמוק בלב אתה אוהב את הנסיעות, דירבנה אותו. הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים. בהתחלה זה היה טוב, אבל היא לא הבינה שדברים השתנו. שניהם לא הבינו. לראשונה מזה שנים הוא חש סיפוק מהעבודה, אבל ככל שהסיפוק גדל, היכולת שלו להקשיב לה פחתה. רגע מאמי, אני עם אנשים פה. אחזור אלייך. ותמיד, כשהיה חוזר אליה, הוא היה צריך להשקיע כמות לא מבוטלת של זמן בניסיון לנחם אותה. את לא פחות חשובה, ניסה לומר לה במילים אחרות. הוא כל כך העריך את המתנה שלה, את המודעה ההיא, והיא כל כך לא. הוא רצה לספר לה, על המקומות החדשים שהכיר, על המדריכים המעניינים, הרכילויות הכיתתיות שפתאום השתלב בהן, על הנערה ההיא שבכתה כי היא לא רצתה לצאת לטיול וקצת הזכירה לו אותה, את שולי. הוא נורא רצה, אבל הוא לא יכל. הזמנים השתנו.

כשהוא החליט לעזוב את עולם ההסעות, כבר היה מאוחר מדי. הדברים השתנו כל כך, היחסים נשברו כל כך, שכבר לא נותר מה לתקן. את הגט היא שלחה לו לתל עזקה. הוא זוכר את זה עד היום. נוף מהמם, התלמידים היו מרוצים מהטיול ואפילו הקשיבו למדריך. היא התקשרה שלוש פעמים, והוא סינן. כלומר, לא סינן, אלא סימס: אני עם אנשים. תענה, היא החזירה, זה דחוף. הוא לא ענה. אני רוצה להתגרש, היא סימסה. כשהיא שאלה אותו איפה הוא, היא לא שאלה איפה הוא. היא תיחקרה. מה נקודה א', מה נקודה ב', וג' וד' וה' וכך הלאה. היא אמרה לו שבנקודה ט' תחכה לו הפתעה. הידיים שלו רעדו כבר מנקודה ח'. בנקודה ט' חיכה לו שליח. זה היה גט. זולגות הדמעות מעצמן אומר השיר. ו-וואלה, זה לא כמו גשם. אין וישרים על העיניים, אי אפשר לנגב בזמן נסיעה. שתי ידיים על ההגה, חובה. למה היא לא יכלה לחכות, הוא עם אנשים.
זה היה היום האחרון שלו בעבודה ההיא. מאז, הוא על קו 100.

"אבל זה לא נכון. נתתי להם… תקשיבי לי רגע, תקשיבי, אני עם אנשים פה. אדבר איתך כשאוכל", אמר וניתק.

כשסיים את המסלול, הוא פתח את המכשיר והתלבט. הוא כבר לא עם אנשים, גם בלי כוח. איך אפשר לריב כך כך הרבה עם בן אדם שאתה לא רואה אף פעם, אלא רק צועק עליו. כמה שהוא הרגיש גדול על הכביש, ככה היא הקטינה אותו בכל שיחה. הוא הרגיש כמו רוכב אופניים שחולף על פניו אוטובוס. רק מהרוח הוא יכול למצוא את עצמו שרוע על הכביש.

הסלולר צפצף פתאום.
אתה תמיד עם אנשים, למה אתה אף פעם לא איתי? היא שאלה.

איך הוא לא הבין עד עכשיו, היא פשוט מתגעגעת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s