מדד הפייסבוק חזה תוצאות בארבע מקומות, דייק בשניים וכשל בשניים נוספים. אפשר לומר באופן רשמי כי אין הבדל מהותי בינו ובין כל סקר בחירות אחר.
לפני שאתייחס אל הנפילות, והן היו צורבות למדי, אני רוצה לומר מילה על ירושלים. כמו כל קמפיין בחירות, גם במירוץ בין ברקוביץ וליאון, הטונים הגיעו למחוזות צורמים. עבור מצביעי ותומכי התעוררות, הייתה זאת מערכה להצלת העיר. לא פחות.
הקמפיין של ברקוביץ שיחק על נקודת הזרות של משה ליאון, שהגיע לעיר הבירה לפני חמש שנים בניסיון להביס את ניר ברקת בבחירות. הזהירו מפני השתלטות דה פקטו של אריה דרעי ואביגדור ליברמן על העיר והתריעו כי העיר תהפוך לקומבינה. חבר טוב, שגר בעיר, אמר לי: הרי ברור שבעוד חמש או עשר שנים תהיה חקירה ותתגלה שחיתות בעירייה, למה לעשות את זה, למה להצביע ליאון?
כבכל בחירות, התקשרתי אל אחותי לגשש מה היא מצביעה. ליאון, היא אמרה. נדהמתי. כשביררתי למה, היא ענתה בפשטות: מספר שתיים שלו דאג לשכונה שלי. ליאון, כך מסתבר, פעל בחמש השנים האחרונות. שלא כמו אלקין, שהנחית עצמו מהממשלה וברח חזרה, ליאון הפסיד את הבחירות ב-2013 ונשאר בעיר כדי לבנות את מערך הכוח שלו.
אני זוכר את התחושה של הפסד בבחירות. ב-2006, אחרי ההתנתקות, אהוד אולמרט ו'קדימה' הבטיחו להמשיך באותה המדיניות והציעו לציבור את תכנית ההתכנסות. בתור אחד שגדל בקרית ארבע, פינוי דומה לזה שהיה בגוש קטיף לא היה משהו שיכולתי לעמוד בו. כשהגיעו תוצאות המדגם שבישרו כי הליכוד קיבל רק 11 מנדטים (בהמשך, עם קולות החיילים הגיע המושב הנוסף שהבטיח את ראשות האופוזיציה) חשתי עלבון צורב. עם ישראל בחר לפנות את בית ילדותי. בכיתי מבהלה ועלבון.
השנים עברו ואולמרט ניסה לממש את התכנית שלו. אפילו בליבה של מלחמת לבנון השנייה הציף מחדש את הסוגיה וטען שניצחון בה יאפשר לו לממש את המטרה האמיתית, שהיא השגת שלום והסדר מדיני. היום, ממרחק של 12 שנים ושלושה מבצעים ברצועת עזה (ועוד סבבי הסלמה), אני מבין שאולי בכל זאת אולמרט לא היה כל כך נורא.
תמכתי בברקוביץ מאותה סיבה שאני אוהב שחקני בית שגדלים במועדון וצומחים עד להרכב הראשון: הם מבינים את ערכי המועדון, הם מוכיחים שבעבודה קשה אפשר להגיע רחוק. ברקוביץ והתעוררות החלו את פעילותם לפני עשר שנים, אולי יותר, כשותפים הצעירים של ניר ברקת. ההשראה מהם הייתה משמעותית, שבשלב מסוים הקמתי בבר אילן תא סטודנטים על שמם וכאשר תא 'שחר' התלבט אם לבחור שם, התעוררות היה ההצעה שלי.
כשגללתי את הפיד בפייסבוק לקראת סבב הבחירות הראשון, ראיתי רק ברקוביץ. כשבחנתי את הדברים לעומק, במדד, ראיתי רק ליאון. נדהמתי. לא יכולתי שלא לתהות מאיפה מגיעים התומכים שלו, הרי הפרשנים הפוליטיים הסבירו שוב ושוב שבסיס התומכים שלו מורכב אך ורק מחרדים – והרי הם לא בפייסבוק.
אבל מדד הפייסבוק אמר, ומדד הפייסבוק צדק. מה קרה אתמול, זאת שאלה מצוינת. בכל מערכת בחירות, גם אחרי שאני מבצע את המדד אני עושה בדיקות נוספות. השיא, בדרך כלל, הוא הפוסט בו המועמד קורא לתומכיו ללכת להצביע. בדרך כלל, פערי התמיכה מתגלים בעיקר אז. אלא שהייתה לי בעיה קטנה: ליאון לא הצטרף למשחק. הוא לא צילום שלו מצביע, הוא לא קרא לתומכיו לצאת לרחובות, הוא לא כתב שום דבר. הפוסט האחרון שלו בכלל מתייחס למצב בדרום. גם בעת כתיבת שורות אלו, 7:43 בבוקר שאחרי הניצחון, עמוד הפייסבוק של ליאון איננו מעודכן.
אם בירושלים אני יכול לומר את מה שכולם אמרו לי כששמעו על תחזית במדד לקראת הסבב השני – שהחרדים לא בפייסבוק – תוצאות הבחירות בבת-ים מדאיגות אותי באמת.
לפני כשבועיים, כשראיתי שהתחזית בקרית ארבע לא התממשה (שמלאכי לוינגר ישמור על כסאו – ע"ל), ואליהו ליבמן ניצח, רצתי לבחון את המדד מחדש. המסקנה הייתה שבנתונים ליברמן אכן ניצח, אף הפרשנות שלי הייתה שגויה לחלוטין. בבת-ים הנתונים אומרים יוסי בכר – גם במבט שני ושלישי. במבדק יום הבחירות התמונה לא חד משמעית, ונוטה לטובת בכר. בדק בית משמעותי יידרש פה.
ואי אפשר בלי איזו מילה טובה: איך פייסבוק זיהה בהצלחה את הניצחונות בהוד השרון ובקקאיצ שמונה. נו, לפחות זה.
קצת על הרבה 