"לנופף לשלום לאליטות של 68": מי ינהיג את אירופה בעידן הפוסט-ליברלי?

בנאום שנשא בסוף חודש יולי ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן בפני אזרחים הונגרים ברומניה  – הוא קרא לעבר הקהל האוהד: "במאי הבא נוכל לנופף לשלום לאליטות של 68".

הנאום המדובר היווה מעין יריית פתיחה לבחירות לפרלמנט האיחוד האירופי שיתקיימו במאי בשנה הבאה. אורבן שנחשב למנהיג המדינה הימני והלאומני ביותר באירופה, הכריז כי הבחירות הן הזדמנות פז לסלק מכוחן את האליטות הליברליות.

"באופן רגוע, באיפוק ובקור רוח, עלינו לומר שהדור של שנות ה-90 מגיע להחליף את הדור של 68'", אמר אורבן לקהל. השיח הנאו-לאומני שמרבה לעסוק בדרישה להחלפת האליטות הליברליות נפוץ בשנים האחרונות יותר ויותר בקרב מנהיגים ופוליטיקאים (באירופה, ארה"ב וגם בישראל). אם כך, למי מתכוון אורבן כשהוא מדבר על האליטות של 68'? ולמי הוא מתכוון כשהוא מדבר על המחליפים שלהם – בני הדור של שנות ה-90?

גל המחאות של 1968

במאי 1968 גל מחאות צעירים וסטודנטים, גרם לשינוי דרסטי במפה הפוליטית באירופה שנתן את אותותיו (לפחות) יובל שנים קדימה. למרות שמחאות צעירים (חלק מתנועת "דור הפרחים") התקיימו גם בארה"ב ובדרום אמריקה, שיאן היה דווקא ב"מהפכת הסטודנטים" בצרפת.

גל השביתות וההפגנות של הסטודנטים הצרפתים שהונהג על ידי גורמי שמאל רדיקליים, קומוניסטים ואנרכיסטים (ובראשם – היהודי הגרמני דניאל כהן-בנדיט – "דני האדום"), פרץ למעשה ללא סיבה ברורה בתחילת מאי 68' באוניברסיטת הסורבון. הטריגר למהומות החריפות אינו ידוע עד היום.

תוך כדי שימוש בסיסמאות מעורפלות ("היה מציאותי – דרוש את הבלתי אפשרי"; "הם קונים את האושר שלנו – גנוב אותו"), דרשו המפגינים שינויים במגוון נושאים כגון שוויון זכויות, חופש מיני וזכויות עובדים. ובעיקר – הביעו התנגדות לעולם ולמשטר "הישנים".

המחאה סחפה אחריה תוך זמן קצר מנהיגי פועלים ברחבי צרפת, וסדרת שביתות המוניות הביאה בעיצומו של החודש לשיתוק כמעט מלא של המדינה (10 מיליון עובדים שבתו בשיאה). במהלך המהומות שהפכו אלימות מאוד נפצעו מאות מפגינים, וצעיר אחד נהרג. לדעת רבים, המפגינים נמצאו אז מרחק קצר בלבד מקיום הפיכה שלטונית.

למרות תחושת הכאוס שפקדה את רחובות צרפת, הצליח הנשיא דאז  – דה-גול – שלרגע היה נדמה כי הוא מאבד את השלטון – להגיע להבנות עם מנהיגי האיגודים. לאחר מכן, המחאה שככה באותה דרך בה התעוררה – ללא סיבה קונקרטית.

בעוד שאירועי מאי 68' הפכו למזוהים בעיקר עם צרפת, סדרת הפגנות ומחאות המוניות של צעירים וסטודנטים טלטלה באותה השנה מדינות נוספות רבות באירופה. בין היתר, התקיימו מחאות במערב-גרמניה, שוודיה, אנגליה ובמזרח אירופה.

"השמאל החדש", מפלגות "הירוקים" והאיחוד האירופי

דרישותיהם הפוליטיות של המפגינים לא נענו בסיום המחאות. עם זאת, ניכרת ההשפעה ארוכת הטווח שלהם על המוסדות באירופה ועל השיח החברתי. המפגינים שאפו לקיים סדר פוליטי-חברתי חדש, משוחרר וחופשי, ונושאים שקודם לכן נחשבו לטאבו מוחלט, הפכו במשך הזמן לחלק אינטגרלי מסדר היום הציבורי. ביניהם, שיוויון זכויות לנשים, ללהט"בים, ליגליזציה של סמים קלים וסוגיות הקשורות באיכות הסביבה.

תקופת המחאות של 68' סימלה גם את כניסתם של גורמים מ"השמאל החדש" למשחק הפוליטי. מפלגות "השמאל החדש" דחו את ערכי המרקסיזם ואת האידיאולוגיה הסובייטית, ומנגד התנגדו לשוק הקפיטליסטי ולנאו-ליברליזם. במידה רבה אירועי 68' הם שהעלו על המפה את תנועת מפלגות "הירוקים", שכבשה לה השפעה רבה בפרלמנטים באירופה. מנהיג המחאות בצרפת "דני האדום" בעצמו למשל, מכהן עדיין כסגן יו"ר מפלגת הירוקים בפרלמנט האירופי.

פוליטיקאים וגורמים שמרנים אחרים באירופה מפנים אצבע מאשימה כלפי בני הדור (ה- 68ers באנגלית, או בצרפתית ה – Soixante-Huitards). לשיטת רבים בימין האירופי,  גם אם בני אותו הדור לא תפסו פוזיציות בהנהגה המדינית, הם עשו דרכם להשפעה שיטתית על החברה מבלי לעבור בקלפי. בין היתר, נטען נגדם שמחקו מהאקדמיה כל זכר למחשבה שמרנית, השתלטו על עולם התרבות והבידור, והשתמשו בהם כדי לקדם ערכים אינדיבידואליסטים וחתרניים.

לשיטת המתנגדים לאיחוד האירופי, האחריות להקמתו מוטלת גם היא על כתפיה של "האליטה של 68'". לפי רבים מהמתנגדים לאיחוד, זוהי דרכם של מעטים לכפות את תפישת עולמם על הרוב האירופי, שאינו מזדהה עם אותו סולם ערכים ליברלי ואוניברסלי.

אחת המתקפות המפורסמות על בני דור 68' הייתה של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי. במהלך נאום בחירות ב-2007, האשים סרקוזי כי אירועי 68' הביאו לכפיית "מוסר יחסי ואינטלקטואלי" על צרפת.

סרקוזי טען כי ה – Soixante-Huitards, אחראים לפגיעה הקשה בערכים וההיררכיה המסורתיים בחברה הצרפתית. "אלו שאמרו.. שסמכות, נימוסים וכבוד יצאו מהאופנה; ששום דבר אינו קדוש, שום דבר אינו ראוי להערכה, שאין חוקים ואין סטנדרטים וששום דבר אינו אסור" – כינה את המשתתפים בהפגנות.

 הדור של שנות ה-90

עבור אורבן יליד 1963 וחלק מהדור הראשון של העידן הפוסט-קומוניסטי בארצו, האליטות של 68' מסמלות את כל מה שפגום ודורש תיקון באירופה של היום. בנאום המדובר הוא הצהיר כי "הדור של שנות ה-90 מגיע להחליף את הדור של 68'", את דור האליטות החדש הוא מכנה: "הדור האנטי-קומוניסטי". סולם הערכים המשותף לאותן אליטות לפי המנהיג ההונגרי הוא: "אמונה נוצרית ומחויבות לאומה".

למי בדיוק מתכוון אורבן כשהוא מדבר על הדור של שנות ה-90'? הפרשנים חלוקים. מצד אחד, לפי מאמר ב"לה מונד" הצרפתי – כשאורבן מדבר על האליטות החדשות, הוא מתכוון קודם אליו עצמו. לפי העיתונאי בלז גקלין, ייתכן כי אורבן בעצמו שוקל ברצינות מעבר מהפוליטיקה ההונגרית לטובת התמודדות על משרת נשיא ועידת האיחוד האירופי.

במקרה כזה, כשאורבן מדבר על הדור של שנות ה-90' הוא מדבר על עמיתיו האנטי-קומוניסטים ממזרח אירופה (אורבן עצמו נבחר לראשונה לפרלמנט ההונגרי ב-1990, למושב הראשון שאחרי העידן הקומוניסטי). במקרה הרחב יותר (לפי הבלוג Hungaraian Spectrum), המנהיג ההונגרי מדבר על עלייתן של אליטות חדשות מכל רחבי אירופה: אנשי מפלגות הימין הנאו-לאומני, שהמכנה המשותף הרחב שלהם יכול לאפשר להם לתפוס את המושכות ולהחליף את ההנהגה הישנה של הפרלמנט האירופי.

חילופי אליטות

אם אורבן ינהיג את הגוש הימני בפרלמנט האירופי ואם לאו, אירופה נמצאת בתהליך בלתי הפיך של חילופי אליטות. מצד אחד מבקשות האליטות "הישנות" לשמר את כוחו של האיחוד האירופי ואף להרחיבו. מפלגות השמאל והמרכז (וגם מפלגות הימין המתונות), מזוהות עדיין עם מדיניות של קליטת מהגרים ופליטים, ועם אירופה חילונית ורב –תרבותית.

מנגד, גוברת הלגיטימציה של הכוחות החדשים-ישנים. השיח של האליטות "החדשות" מבקש לשוב לאירופה נוצרית המבוססת על ערכים מסורתיים. לשים במרכז הבמה את ערכי הלאומיות והמשפחה הגרעינית, ולסגור את הגבולות בפני המהגרים והפליטים מהמזרח התיכון ומאפריקה.

טבען של אליטות הוא לא לוותר בלי מאבק על הכוח שבידיהן רק בגלל תוצאות בחירות כאלה או אחרות. יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי ב-2019, לאיחוד האירופי ולאירופה כולה צפויות עוד מערכות רבות עד לכינונה של שכבה הגמונית חדשה.