לחיי התחלות חדשות

מחזור השנה מעניק לנו הזדמנות לבחון את הכול מחדש. האם אנחנו מרוצים ממה שהיה בשנים עברו? אם כן, מה גרם לכך? ואם לא, מה היינו משנים? התשובות שאנחנו נותנים, מאפשרות לנו להתפתח ולגדול. לרגל תחילת שנת הלימודים החדשה כלי התקשורת עסקו במערכת החינוך. ב"דה מרקר", למשל, ערכו ראיון עם יורם הרפז, פרופסור ירושלמי לחינוך, שלימד בעברו בתיכון היוקרתי בויאר בעיר שתקף את מערכת החינוך בחריפות.

לדבריו, אין צורך במדדים להצלחה, במבחנים, בשיעורי בית, במתמטיקה, בלימודי ספרות או לשון. ככלל, טענתו המרכזית היא שבתי הספר משמשים כמקפצה לעולם ההשכלה הגבוהה, כאשר כולם מכוונים לשם. חלק ניכר מהלימודים בבית הספר היסודי מוקדשים למידע שהופך עם ההתבגרות ללא רלוונטי.

כמה מאיתנו עוסקים במשולשים שווי שוקיים, או כפי שאומר הרפז, "לא תמצאו זוג הורים אחד שאומר: 'היום נחפש סינוס וקוסינוס'". הרפז טוען בתוקף גם כי מתמטיקה הורסת באופן שיטתי את הדימוי העצמי של התלמידים". עם רבות מהטענות של הרפז אני מסוגל להסכים, אך כאשר הוא תוקף את "האליטות", שמעצבות את החברה ופועלות לשמור על מבנה בית הספר הקיים, אני מבין שהגענו להסכמה מכיוונים הפוכים: בעוד הוא מגיע לרצון לשנות את מערכת החינוך מתפיסות עולם ניאו-מרקסיסטיות, אני דורש תיקון מחדש דווקא מהיבט שמרני. התמורה שהוא מציג היא חינוך לכלים וחינוך לערכים, הראשון יעזור לתלמיד להשתלב בחברה ובעבודה והשני יעניק לו עוגנים תרבותיים.

כתבה נוספת ב"דה מרקר" הציגה את בית ספר "אלונים" שבראשון לציון. על אף שמדובר בבית ספר ציבורי, שיטת הלימוד בו רחוקה מלהיות השיטה הקלאסית: "המטרה העיקרית שלנו היא שכל ילד יוכל להוביל את תהליך הלמידה שלו", אומרת מנהלת בית הספר, יעל ביבר-אביעד. לפי המודל, התלמידים מבצעים מספר מיזמים לאורך שנת הלימודים, דרכם הם לומדים שורה של כישורים שמעניקים להם חוויות למידה חיוביות.

*

שתי הכתבות גרמו לי להיזכר במבנה בית הספר כפי שהכרתי אותו. בעיני רוחי עולה דווקא מבנה בית הספר היסודי שלי, ממ"ד קריית ארבע, בניין מרובע שנחלק לשניים בין בנים ובין בנות. בפועל, מבנה הבנים בו למדתי היה צר וארוך. הגדר שהקיפה אותו נתנה תחושה של בית סוהר. אני זוכר משם בעיקר את משחקי הכדורגל, ששיחקנו בחוץ. לומר מה בדיוק למדתי שם ומתי, אני לא יודע לומר.

האם ההורים שלי בזבזו את זמנם, כספם ומרצי כששלחו אותי למערכת החינוך הזאת? לפעמים, כשאבי היה שואל אותי שאלת ידע כלשהי ומגלה שאין לי מושג על מה הוא מדבר, הוא היה מביע אכזבה מבית הספר. החשש מבית ספר כזה הוביל אותי למסע הזה, שתחילתו בסדרת רשומות חדשה על נושא חדש שמעולם לא עסקתי בו וסופו במעשה של ממש.

אני זוכר את הערבים בהם ישבתי עם אמא שלי על טריגונומטריה, משולשים ושאר זוויות. זה היה תסכול מתמשך. לא משנה כמה היא הסבירה, כמה פעמים עשיתי את התרגילים, זה לא עבד. תסכול מתמשך. אינני מחשיב עצמי לטיפש, אך בכל הקשור לחישובי זוויות – אני בור מוחלט. למזלי, בעולם המבוגרים, אליו לכאורה הכינו אותי, איש אינו נזקק לזה.

 

איך חינוך היסטוריוסופי יכול להתמודד עם לימודי הליבה – לשון, מתמטיקה, אנגלית – אני שואל את עצמי כשאני חושב על שיטת החינוך שאני רוצה לייסד? ובכן, שיטת הלימוד מבוססת הפרויקטים, כמו שיש בביה"ס "אלונים", פותחת בעיניי אפשרות חדשה. הכתבה על ביה"ס מראשון לציון נפתחת בסיפור על אחד המיזמים הנלמדים בבית הספר, גידול תולעים אדומות (מזימה מזעזעת כשלעצמה). באמצעות המיזם הזה, יכולים הילדים לקבל שורה של ערכים וללמוד לא מעט מדע.

לכאורה, אם מסלול היסטוריוסופי הולך יד ביד, התפתחות הציוויליזציה הכרונולוגית לצד עליית הילדים במעלה הכיתות, וגדלה איתם משנה לשנה, כאשר יגיעו ללימודים המקבילים לתקופה של לפני כ-2,500 שנים, ייתקלו במשוכה עצומה: מדובר בתקופת הפיתגוראים היוונים, שהבינו את המתמטיקה כפילוסופיה של ממש. האם ילדים בכיתה ו' או ז' מסוגלים להבין את המתמטיקה כפי שהבין אותו פיתגורס? הנער שבי, שזוכר את משפט פיתגורס עד היום (איי בריבוע כפול בי בריבוע שווה סי בריבוע), מסופק אם הדבר אכן אפשרי.

אבל אולי דווקא באמצעים כלליים יותר, למידה של רוח התקופה – שכללה את פריצת החוכמה היוונית, יסוד הממלכה הרומית ושיבת ציון – תעניק לתלמידים ידע עשיר יותר, מגוון יותר, עמוק יותר, ותעזור להם לזכור מה לעזאזל הם למדו בבית הספר.

ובינתיים בזמן הזה

זה לקח רק שלושה ימים. אחרי יומיים שעברו בסה"כ בסדר במעון, הלכנו ביום שישי לאסוף את עברי וגילינו שהילד שבוכה בקולי קולות הוא דווקא הבן שלנו. המטפלת נראתה אובדת עצות. אני לא יודעת מה קרה, הוא בוכה הרבה היום, היא אמרה כשעל פניה מבט של "קחו אותו". מהר מאוד גילינו את הסיבה: הצטנן המסכן וקיבל נזלת.

בלילה המצב החמיר. כמו כל תינוק בן חמישה חודשים, מוצץ מרגיע אותו. אלא שהשילוב בין אף גדוש וסתום ובין פה מלא, הוביל לחוסר יכולת לנשום. וכך, הוא התעורר בבכי כשלא הצליח לנשום והתקשה להירגע כשהכניס מוצץ לפיו וגילה שבמקום להקל עליו את החזרה לשינה, הוא רק מקשה. הבכי היה נורא, ונמשך לסירוגין כל הלילה. תשאלו את דודאית.

למע שתוהה לגבי הפתרון: שילוב של תרסיס מי מלח לאף לתינוקות, ובצל חתוך לרבעים סמוך לראשו של הקטן. פותח את הכל.