שש שנים מהיום

שש שנים מהיום, עברי יתחיל כיתה א'. מתחת לפני השטח, המחשבה הזאת מטרידה אותי ללא הרף. איזה בית ספר זה יהיה, מה יהיה הדגש שישימו שם, אילו מורים ילמדו, האם יהיה לו טוב שם, האם יהיה לו קשה או קל, האם גם לו יהיו בעיות בכל הקשור למספרים. אלו רק חלק מהשאלות שמטרידות אותי.

אתחיל בכמה הנחות יסוד בנוגע לסדרת הרשומות שעתידה להתפרסם כאן. ראשית, מאז הפכתי לדובר כל התבטאות שלי מקבלת נופך אחר. לכן, למרות שהייתי שמח להמשיך את "קצת על הרבה" – כפי שפרסמתי באתר ערוץ 20 או כפי שהיה במקורו – אני נאלץ לגנוז את הכתיבה המדינית שלי.

עם זאת, כתיבה כשלעצמה חסרה לי. היא ממקדת אותי במה שחשוב, מסייעת לי לגבש את דעותיי ו"מאלצת" אותי להקדיש זמן למחשבה מסודרת. השגרה הנוכחית, של התעוררות לילית כפויה, החלפת טיטולים, בחינה מתמדת של הפעוט והתאהבות מוחלטת בכל הגה שיוצא מפיו, שוחקת ומשכיחה את הדבר החשוב שהוא חינוך.

classroom-2093743_960_720
מי זוכר מה הוא למד בבית הספר היסודי? צילום: Pixabay

אדם מתחנך מסביבתו. כיוון שבית הספר תופס נפח הולך וגדל מסדר יומו של הילד, חשיבותו הולכת וגדלה. עם זאת, העובדה שמרביתנו נאלצים, מסיבות כאלו ואחרות, לשלוח את ילדינו לידיהם של אנשים אחרים אינה פוטרת אותנו מאחריות. מוסדות הלימודים הם כלים מסייעים לחינוך שאנחנו מתווים.

לכן, כשדודאית ואני מדברים על מקום מגורנו העתידי והמקום בו נגדל את ילדינו, אני תמיד אומר לה שהחינוך חשוב לי מהכול. היא, מצידה, מזכירה שהחינוך מתחיל בבית ולא במוסדות החינוך. יש צדק רב בדבריה. הבית הוא יסוד באישיותו של ילד הרבה יותר מבית הספר היסודי אליו ילך.

ובכלל, מי זוכר מה הוא למד בבית הספר היסודי? הביטו במתרחש בכניסה למוסדות ההשכלה הגבוהה. רבים מהאקדמאים המתחילים מגיעים אחרי שלוש שנים בהן לא למדו יותר מדי, במסגרת צבאית או אזרחית. בכל מוסד אקדמי יש מכינה, בה משלימים את תעודות הבגרות בדרך לאוניברסיטה או המכללה. כלומר, במספר חודשים בודדים בוגרי צבא מסוגלים להשלים את מה שלא הספיקו בכל 12 שנות הלימודים במערכת החינוך בישראל. וזה רק כשמדובר בגיליון הציונים.

דבר זה נכון גם לגבי המסעות לפולין. במידה רבה, מבט במחנות ההשמדה באירופה מבהירים לנערים המתבגרים את נחיצות הצבא ואת החובה המוסרית שלהם להתגייס אל אותו צבא. מה קרה ב-10 השנים שקדמו לצו הראשון שקיבלו בדרך למיון וקליטה בצה"ל, לאן נעלם הלחץ הציוני שיהפוך זאת למובן מאליו?

הפתרון: חינוך היסטוריוסופי

בעולם המסכים, כשהחוויה האנושית הולכת ומצמצמת לידי הקלדה חפוזה על צג בגודל 5 אינטש פחות או יותר, לעניות דעתי, מערכת החינוך צריכה להמציא את עצמה מחדש. ההצעה שלי, בקצרה, נקראת חינוך היסטוריוסופי. כסיסמה, אני תמיד אומר שאני רוצה שבוגר החינוך הזה ידע ליצור אש מזוג אבנים אבל גם לבנות את המסך בו אתם קוראים את השורות הללו.

אני מאמין כי אדם שילמד את הציוויליזציה האנושית מתחילתה, עם התמקדות בעמו שלו, ידע להעריך את העושר הפנומנלי אליו הגיעה האנושות כיום.

זה אומר להכיר את תקופת הציידים והלקטים ברגליים, לנסות להיכנס לראשם של ראשוני החקלאים, שהבינו שאין חובה יותר לנדוד, אלא אפשר להתביית במקום מסוים. איזו מהפכה זאת בוודאי הייתה. היא הייתה כל כך עוצמתית, שהיא נמשכה אלפי שנים. והערים הראשונות, איך בנו אותן, באלו מנופים השתמשו ואיך יצרו אותן, את המכונות שלפני עידן המכונות? פלא עצום בעיניי. עושר גדול טמון שם, בעבר שלנו.

dav
כרם רעים. צילום: עקיבא לם

 

ואי אפשר מבלי להתייחס לעבר המפואר יותר ופחות של העם שלנו. המנהיגים הגדולים, הצבאות החזקים, המוסר האלוהי והעקרונות הבסיסיים שיצרו את מה שאנחנו כיום. רק חיבור לשורשים יצמיח עצים חזקים.

בינתיים, עברי מתחיל את יומו הראשון במעון, עם מטפלת בת 19 ש"סיימה לימודי חינוך לגיל הרך". הבטן קצת מתהפכת, אבל במקום בו בחרנו את מגורנו כעת אין יותר מדי אופציות, אלא להאמין בטוב. גם זה חינוך.

הבלוג הזה נכתב מהגיגי ליבי, הוא אינו מבוסס על ידע אקדמי. מאוד ישמח אותי אם הורים, חוקרים, חובבי היסטוריה ואנשי חינוך, בעבר, בהווה ובעתיד ייטלו חלק בתהליך המחשבתי שיובע כאן ויעשירו אותו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s