איזה פלא: מחשבות על תשעה באב

שבת אחר הצהריים, עברי חבוק בידי אמו הקורנת. איזה פלא, היא אומרת בחיוך. ובאמת, איזה פלא. מחר הוא יהיה בן ארבעה חודשים , בלי עין הרע. וכל היום אני רק חושב על פסוק מצמרר ממגילת איכה שייהפך מפסוק בעלמא לדבר מאוד ממשי.

היריון, יודעת כל אישה, הוא תהליך ארוך: לחלק מהזוגות, עצם הכניסה להיריון דורשת מאמץ. לחלק, הוא בא בקלות. בין אם נמנית על אלו ובין אם נמנית על אלו, אחרי תשעה חודשים של הקאות, תשישות, בחילות וצרבות, אי אפשר שלא להימלא בציפייה דרוכה. ומה יש לכם שם בפנים, בת או בן, אולי הם באים בשניים? ובכלל, היריון הוא כולו ציפייה לעתיד. עצם המוכנות והרצון להביא דור נוסף לעולם מראים על אמונה גדולה בעתיד לבוא.

וכמה אהבה יש אחרי אותם תשעה ירחי לידה. הבכי הראשון, שגורם להבנה שמעכשיו אתה אחראי לעוד יצור מלבדך, הפעם הראשונה בה אתה מזהה אותו והוא אותך, החיוך הראשון, הצחוק הראשון. ולנשים אדרבה ואדרבה. התלות המוחלטת של התינוק במזון שאת מעניקה לו, המנוחה שהוא מוצא רק בקרבך, החום שרק את יכולה לתת לו.

אבל המציאות עליה אנחנו מתאבלים היום היא כל ההפך מזה. במקום דאגה ואהבה – "נשים רחמניות בישלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי".
אוי, איזה שבר.
*
תשעה באב הוא יום האסונות היהודי: אחת לשנה בני דור המדבר מצאו בו את מותם. יהודי אנגליה גורשו ביום זה ב-1290, יהודי ספרד ב-1492. יהודי גטו ורשה שילבו את המאורעות הללו, כאשר גורשו למחנה אושוויץ, שם נרצחו בידי הנאצים. יש מי שמוסיף לרצף הזה את הגירוש מגוש קטיף, שנועד בתחילה לקרות בתאריך זה גם הוא. אך הסיבה הראשונה לצום, לאבל, היא אותה מציאות נוראה שתיארנו קודם לכן: אמהות בישלו ילדיהן, כל כל נורא היה המצור שסדר העדיפויות הטבעי והאנושי התהפך לחלוטין. במקום להצמיח עוד דור, אמהות העדיפו להציל את מי שיוכל לשרוד, הן עצמן.
*
על פניו, בקרוב צפויה לבוא רגיעה ברצועת עזה. במהלך ההסלמה הזאת ישראל איבדה חייל אחד, אביב לוי הי"ד. מאות דונמים שנשרפו הציתו את להבות תושבי העוטף. ההתנגדות הערכית והמקצועית של צה"ל לחסל משגרי עפיפונים הרתיחה רבים, אבל דווקא ביום הזה אפשר להיכנס לפרופורציות. חורבן הבית השני הוביל לגלות הארוכה. במהלכה, הפכו יהודים לסמל להשפלה. גירוש בריטניה, גירוש ספרד, גירוש גטו ורשה, כולם סימן לכך.

לצאת למבצע בעזה או לוותר, זאת פריבילגיה שלא תמיד הייתה לנו. אנחנו בעמדת הכוח.
*
יש לא מעט שתוהים אם יש עדיין סיבה לצום ביום הזה. הרי חזרנו הביתה, כוחנו במותננו, אנחנו, כאמור, בעמדת הכוח.

אני בוחר לצום לא בגלל התיקון ההיסטורי המדהים שנעשה, אלא כדי לזכור את הצד השני של המשוואה: זה ששילח אותנו לכל עבר, יישב יהודים בכל קצוות תבל. נכון, היום אנחנו חיים במקבץ גלויות מדהים: הוריי, שאבותיהם היגרו לארצות הברית מאוקראינה ומגרמניה עלו ארצה. מוצאה של אשתי ביוון ובפולין. רב בית הכנסת בו אבי מתפלל עלה מבריטניה, חלק מהמתפללים בבית הכנסת עלו ארצה מהודו, בני המנשה. אני צם, כדי לזכור שלא תמיד חיינו בעידן הזה, שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים: איזה פלא.
*
צום קל ומועיל.