דה-לגיטימציה של הקיום היהודי מחוץ ליקום המוסרי

קו דתי מעניין עובר בין סייגיו של גרוסמן בנאומו המיושן והקונפורמי(למחנהו) ותגובתה האופנתית של השחקנית ההוליוודית נטלי פורטמן.

========================

1.הנרטיב התיאולוגי-אמוני:

אחד המאפיינים האהובים על בספר שופטים ובספר מלכים נמצא בפרשנות של האירועים המדיניים מבעד לעיניים דתיות.

הכתיבה מתמקדת בפעולות המלך התורן (או העם בספר שופטים) ויחסו לפולחן היהודי. ככל שנטה המלך אל עבר עבודת בעל או עבודה זרה אחרת כך מספר הנביאים המנבאים נגדו עולה וחורבנו מוצג כעונש משמיים כאשר השיא הספרותי נמצא בנבואת אליהו על אחאב בואכה שגעונו של יהוא ורצח איזבל.

2. "נביא הזעם 2018" –

א. "את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.", כך אמר גורסמן והוסיף בהמשך הנאום כי "כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד – היא נעשית הרבה פחות בית.".

ב. לאחר שנטש את הסוגיה הערבית עבר לדבר על סוגיית מסתנני העבודה, "וכשממשלת ישראל מנסה לקמבּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם שלאלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע ואולי אפילו אל מותם – היא בעיניי פחות בית."

ג. הלאה, לסוגיות של שוויון-כלכלי: "כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה… כשהיא מקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול – ניצולי שואה, נזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים – היא פחות בית. היא בית לא מתפקד."

===========

3. שירת נטלי

"ישראל נוסדה לפני 70 שנה כמקלט בטוח לפליטים מהשואה. היחס הגרוע/הלקוי של ישראל לפליטים בני-ימינו הסובלים מזוועות לא עומד בשורה אחת עם הערכים היהודיים שלי. מכיוון שאכפת לי מישראל עלי לעמוד נגד שחיתות, אלימות, אי-שוויון וניצול לרעה של כוח" [תרגום קלוקל שלי להודעת ההבהרה שלה].

מקפלת בתוכה שירתה של דבורה-בת-ימינו לא מעט אמירות. ראשית, לא אכפת לה מישראל אלא אכפת לה מעצמה – מעצמה ומהצורך שלה להפגין את 'ערכיה היהודיים'. אולם הנימוק ברור – הוא נימוק מוסרי המציף התעלמות מוחלטת מכל רציונל מדינתי.

=================

4. תוכחה וזעם

א. הממד הדתי

הן גרוסמן והן פורטמן, שניהם מביטים על מדינת ישראל בפרספקטיבה דתית. לדעת שניהם הממשלה(ולמעשה המדיניות בה תומכת רוב אוכלוסיית המדינה) נוהגת מעשה עמרי, אחאב או איזבל. אין שום התייחסות למורכבות הנקראת 'קיום מדיני' או בלשון ציונית אין שום התייחסות 'היסטורית' ו'מדינית' למוסד המתקרא מדינת ישראל כי אם התייחסות דתית גרידא, התייחסות הכוללת מדידה של פעולות מדינת ישראל למול ציות לציוויים ערכיים ברמה הטהורה ביותר.

ב. היציאה מההיסטוריה

שניהם מתייחסים כאמור למדינת ישראל כ'אורגניזם לא היסטורי'. מכאן שהם מצווים גם כן בדבריהם כציווי הנביאים. הרגרסיה של התודעה היהודית אל מצב א-היסטורי וא-מדיני מהווה סממן לנכות פוליטית עמוקה. אם נדקדק, הן גרוסמן והן פורטמן לא מסוגלים להכיל את המחיר של הקיום הריאלי של המדינה היהודית הכולל התנהלות שאיננה טבילת-טהרה. אלו שניים אשר מודדים הכל בעיני הידע המוסרי המטאפיסי שהם-הם מחזיקים ולדידם מפיצים בפעולתם ונאומיהם.

החיבוק הסכריני של גרוסמן והגברת מרים פרץ מסתיר את העובדה שיום לפני כן תיאר גרוסמן את בניה של מרים פרץ כספק-רוצחים ואת כל מי שתומך במדיניות מסויימת כחוטאים וכופרים.

ג. לאן יוצאים? בעיני מי עשינו הרע?

המעניין נמצא בשאלת השאלות. בעוד שאליהו ביקר את אחאב ואיזבל על שחטאו לתורת היהודים ולאל בפני מי חטאה מדינת ישראל? בפני מי חטאה ממשלת ישראל?

התשובה טמונה ברבולוציה הדתית שהעולם המערבי עובר והיהודים, כבכל רבולוציה, ממלאים את תפקידי המפתח שבה: המעבר ממונותאיזם (על נגזרותיו החילוניות כפולחן תרבות, היסטוריה או לאום) לפוליתאים הומניסטי. המעבר מאמונה יהודית ל'אמונה דמוקרטית' ובה האל הוא 'אדם מופשט' – אורגניזם רווי זכויות יש-מאין ונטול כל זהות או מערכת ערכים מגבילה ומפרידה.

ד. הסימולציה – simreligion

שניהם יוצרים סימולציה ובה 'יהדות' ויהדות היינו הך – הם כופים את האמונה שלהם על המסגרת הלשונית המתקראת 'יהדות' משל מדובר בשני מושגים חופפים. דומה הדבר למאמר של עמוס עוז, חברו של גרוסמן ואחיו למעמד החברתי "יהדות והומניזם – חד הם". המאמר נכתב ב-1982 ובו טענה כי אין שום הבדל בין שני המושגים. במהלך אי-לוגי ארוך טוען עוז כי היהדות היא הכפירה ביהדות (מזכיר הדבר את טענתו של ברנר בחזיון השמד) ולמעשה יהודי הוא דווקא זה שכופר בכל מצווה יהודית(ומכאן הרי השומר על המצווה איננו יהודי). היכולת של עוז לטעון כי מערכת מחשבתית-ערכית שבסיסה העליון (האכסיומה שלה) הוא רצון הפרט והציווי השכלי-פרטי של הפרט חופפת למערכת המציבה ציווי מטאפיסי(אלוהי) הנה לא פחות מבושה לאינטיליגנציה.

הדבר מהדהד ב'ערכים היהודיים' של פורטמן אשר ספק רק מה השכלתה היהודית ומה קשר בין תפיסת עולמה היהודית ועולם הערכים היהודי כפי שעולה מספרות המוסר, ספרות המשפט וההלכה והספרות הרבנית המקיפה הנמצאת בימינו וכוללת הגות בת 2000-2200. למעשה היא חיה בסוג של משחק מחשב רדוד ובו כל מה ש'מרגיש' לה נכון(וכמובן שהרגשתה היא תולדה של סמנים וסמלים חברתיים למקום בו היא חיה והמרחב בו היא מודדת את עצמה) מניב נקודות זכות ולהיפך(ללחוץ יד ראש הממשלה הטראמפביבי) – היא דוברת תדמיות(כעבודתה) אולם תוכן דבריה מנוגד למהות של המילים 'ערך' ו'יהודי'.

גרוסמן מורכב וראוי ממנה לעיון, הוא חלק מן המקום הזה והוא ספג אבידה מזעזעת. אע"פ כן, הוא משרטט קו ברור של 'חטא' ו'טהרה' באמצעות הדוגמאות שלו וממנו ניתן לראות את עולם ערכיו:

אי שוויון כחטא – שוויון כטהרה.

שמירה אלימה על הגבול כחטא ופציפיזם(דה פקטו) כטהרה.

יישום מדיניות הגירה לאומית כחטא ומתן מעמד שווה ערך לכל מי שאתרע מזלו לזנק מעל הגדר כטהרה.

כל אלו יוצרים דמות בעלת 'סולם ערכים' וברור כי מדובר בסולם ערכים ההולם את המחשבה הניאו-סוציאליסטית, הליברלית וההומניסטית או בלשוננו "האמונה הדמוקרטית".

גרוסמן ורבים בסביבתו מיישמים את מה שפרופסור שאול קנצלר הציג כ'ציונות השנייה' וכוונתו להפיכת הציונות מתנועה לאומית יהודית לתנועה לאומית יהודית-ערבית. הפרשנות פשוטה: לאחר שפעלו בכל הכוח להשגת מדינת לאום יהודית וביסוסה כעובדה הרי התנאי המוסרי עובר אל המדינה הערבית אשר הופכת לסייג בעבור קיומה של המדינה היהודית. כך אומר גרוסמן בדבריו:

"אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.

וגם ההפך הוא נכון: אם ישראל לא תהיה בית – גם פלסטין לא תהיה בית." – זוהי תולדת אידיאולוגיית מצפן ושאר ארגוני השמאל הרדיקלי של שנות השבעים – אידיאולוגיה אשר הייתה כרטיס כניסה ל'אופנה' בעבור בני האליטה הישראלית. השפעתה חרגה מעבר לכל פרופורציה והנה גרוסמן מפורשת מתנה את קיומה של מדינת ישראל בקיומה של 'פלסטין'.

הן פורטמן והן גרוסמן מוכנים לקבל את ישראל אך ורק בתחומי משחק המחשב שלהם ובו היא מדינה הפועלת לפי הקוד הערכי של 'האמונה הדמוקרטית'.

ה. נפקא מינה –

ההשלכה המעשית היא שימת סייג לקיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל הנה יישות מדינית לגיטימית אך ורק במסגרת גבולות המוסר שלהם.

אף גרמניה, לא עלינו, ארץ הזוועה והשואה לא איבדה לגיטימיציה להתקיים כמדינה לעם הגרמני בעקבות מעשיה אולם מדינת היהודים – אם לא תקיים ציווי דתי הרי היא בטלה – היהודי מסוייג בוויתור על סולם הערכים היהודי שלו או על קיומו הפיסי(והמחיר הריאליסטי שלו).

שניהם מהווים בתפיסת האידיאולוגית רגרסיה מן הרעיון הציוני בכך שהם מסייגים את קיומה של ישראל באידיאל מוסרי מסויים, הם מוציאים אותה אל מחוץ לממד ההיסטורי(המציאות והתהוותה בכרוניקות) ומחוץ לממד הגשמי(התעלמות מן המחירים אותם גובה המציאות הלאומית ריבונית).

===============

5.לעתיד…

הן גרוסמן והן פורטמן מהווים ברגים קטנים במערך חברתי שלם המחובר בנימיו:

האליטה היהודית בארה"ב(רפורמית ברובה) והאליטה הישראלית הפוסט יהודית או 'הדמוקרטית' בישראל.

האליטה הישראלית והאליטה היהודית בארה"ב הפכו פניהן. דה-פקטו האליטה של העם היהודי מנותקת לחלוטין מן הגוף הן במובן הסמלי(רוב העם היהודי בישראל) והן במובן הממשי (אין חיבור בין היצירה שלהם לקיום היומיומי של העם כתרבות ומכלול החברים בה).

אין הכוונה כי אין קוראים לגרוסמן או צופים לפורטמן אלא כי יצירתם איננה יצירה 'יהודית' או בעלת ממד 'יהודי'(בניגוד, אגב, לעמוס עוז המאתגר במובן אחר). העם היהודי נטול הנהגה תרבותית פוזיטיבית ונטול 'יוצרי תוכן' ו'יוצרי סמלים' הממלאים פונקציה (מרצון או מתפקיד) ביצירה-שבהווה לקיום-שבעתיד לעם כצורתו הקולקטיבית.

אם תרצו, אין הם אף מגיעים לרמת תיאור אותנטי של ההווייה היהודית בת-זמננו.

ההבנה הזאת היא הבנה טראגית וגלומה בה הודאה כי מבחינה אידיאולוגית ותרבותית, הציונות בפרט והעם היהודי (מחוץ לעולם הדתי) נמצא בקמילה, אף גסיסה ניתן לקרוא למצב זה.