המיסיון למגדר וההתעללות בסוציולוגיה

"לקחתי קורסים במגדר ופתאום גיליתי שׂפה שהייתה חסרה לי. הפכתי להיות פעילה במרכז הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית בשרון. היום הסיפור האישי שלי הוא כבר לא העניין. דם פוליטי זורם לי בעורקים, זה הדרייב שלי. הכול אני רואה דרך משקפיים סוציולוגיות, פמיניסטיות ופוליטיות".(מתוך הכתבה)

כך מתארת הדוקטור את הנתיב למסקנות הידועות מראש של המחקר שלה. היא לא חוקרת אלא ממסגרת מחדש את החברה בההתאמה לבולטות שהיא נותנת לשיטות השונות.

הדבר דומה משהו להשלכות הבלתי צפויות של הפופולריות לה זכתה הפסיכולוגיה הביהביוריסטית עד שנות ה-60, כאשר החלו לחשוב את החברה כמישטור פראים והינדוס תגובות(יצירת התניות). הגישה הנ"ל נוצרה כריאקציה לפסיכולוגיה הפרוידיאנית: בעוד פרוייד עסק בלא-מודע ובמרחבים אדירים של אי-ידיעה המעצבים את הידיעה ואת הגלוי. מרדו בו חוקרים אחרים(בעקבות הניסוי של ווטסון על 'אלברט הקטן' ואחרים); אחד מהחוקרים הגדולים של התקופה, פרדריק סקינר, אף כתב רומן אוטופי(לדידו)/דיסוטופי(לדעתי) על החברה העתידה לקום אם יאמצו כולם את מסקנות המחקרים הפסיכולוגיים שלו לחינוך, הגילוי של המושג 'התניה האופרנטית' הפך את תפיסתו המדעית של סקינר ויצר תמונת עולם לפיה זהו המפתח להבנת התהליך המאתגר הקרוי חינוך והבנת התפתחותו של האורגניזם המגיב(לפי השיטה) הנקרא 'אדם'.
בלשון אחרת, המדע סיפק לו אחיזה בתיאוריית-על(מטא-תיאוריה) ממנה רצה להנדס מחדש את האנושות בכוח השכל והגילויים המדעיים. סקינר לא התייחס לעובדות פשוטות שגילו חוקרים בני תקופתו, ומעט אחריו, כגון אלברט בנדורה או קוהלר על תפקידי החשיבה והחברה – מרגע שהיה לו 'פטיש אמפירי' ביד הוא היכה בו בכל הכוח -בכך הוא מעד מעידה גדולה כאשר כשל מלראות את שיטתו כדוגמה.

 

חוקר היה מחוייב לנסות ולנקות את הנחות היסוד עמן הוא מגיע – גם אם לא נתחיל להתנהג בצורה 'לא מוסרית' לדידנו, המחקר חייב להכתב מנקודת מבט קרובה במידת הניתן ל'נקיון'. לדעתי, החוקרת התעלמה לחלוטין מהנחות היסוד הערכיות, התרבותיות והמגדריות אותן ירשה ורכשה בתהליך התירבות שלה/ נתיב הסוציאליזציה שלה:

בת להורים בורגנים, אשכנזיה, גדלה בסביבה אליטרית(רמת השרון), הורים ממעמד הצווארון הלבן(מקצועות חופשיים), לאחר מכן היא מגיעה לאקדמיה שם היא מאמצת נקודת מבט אידיאולוגית ברורה ומבצעת פעולה המהווה סוג של חניכה בהכרת ה'חטא' בדמות התנדבות במרכז לנפגעות תקיפה מינית. החוקרת עברה את תהליך ה'פיכחון' המייצג כניסה לקבוצות בעלות תפיסת עולם גנוסטית, מתוך הידע 'הנעלה' שהיא רכשה במוסדת ההכשרה ועיצוב השקפת העולם(המנזר – החוג למגדר), מתוך פעולת החיבור וההוכחה החברתית (חניכה במוסד הסיוע לנשים מוכות) ולאחר מכן מתוך רכישת מעמד כמורה (סמינר הכמרים – הדוקטורט) היא עברה תהליך חניכה לתוך 'תפיסה נרטיבית' חדשה באמצעותה היא משרטטת את 'העולם' על גבי העולם.

אנו רואים כאן נתיב ידוע מראש אשר מוביל למחקר צר מאוד(לפחות מן הכתוב בכתבה ובאתרים נוספים בהם עיינתי).

כשל ב' – מה הטרמינולוגיה מלמדת על מה שלא נוכח במחקר?

הטרמינולוגיה משליכה לא מעט על המסקנות ולהיפך בכך שאנוט רואים את ההסמלה מחדש של העולם כ'כלא' או 'מרתף עינויים' – נדרשת מערכת ניתוח מורליסטית. מערכת ניתוח התובעת תיקון מוסרי מוחלט ומיידי לפיו העולם הקיים לא מוסרי עד מידת צריבה, צרימה וכאב פיסי:

1. אני רוצה שהחברה תסתכל על עצמה ותקבל אחריות על כך שהיא גורמת סבל לנשים כשהיא דוחקת אותן לעבר אימהות."

2. "אני מעדיפה לדבר על 'היעדר הרצון להיות הורים"

3."מצד אחד מעודדים או משדלים להנקה, אבל אז מעבירים את המסר שההנקה לא צריכה להיות מול הפרצוף, אז מה רוצים מאיתנו? שנישאר בבית, כי הכי נוח להשאיר אותנו שם. "

בכל אלו אנו רואים טרמינולוגיה המשרתת את הנחת היסוד הפמיניסטית-מרקסיסטית-רדיקלית:
קיים שסע בין קבוצות חברתיות גדולות בעלות מאפייני פעולה לא-מודעים, הקבוצות הללו הן גברים ונשים כאשר המדינה מייצגת דומיננטה של קבוצה א' על קבוצה ב'(גברים על נשים). השינוי המוסרי היחידי שניתן לקבל הוא שינוי רדיקלי ההופך את סדרי-בראשית למען בריאת עולם חברתי 'מתוקן'/'מוסרי'/'נכון' יותר –  יש כאן הנחת יסוד האונסת את המציאות לפריזמה של שסע ודיכוי מגדרי.

אני, מתוך אכפתיות למקצוע והכרה בחשיבות הסוציולוגיה כזירה לחקור תהליכים חברתיים טוען כי חוקרת ראויה הייתה צריכה לערוך תחקיר מקיף ולמצוא מערכת מושגית על-סובייקטיבית, חברתית, אליה ניתן להכניס את מכלול התגובות של התרבות והחברה לפרט.
אין התייחסות עמוקה לשאלות:
מדוע יש לחץ חברתי?
מדוע יש לחץ חברתי לילודה?
כיצד ילודה וילדים מושרשים ומוסמלים בתרבות ובחברה?
מהי האבולוציה של סמליות האישה בתרבות למן העת העתיקה, למן ימי הביניים, למן העת החדשה ועד לימינו?
מהן המוסדות שהחברה יצרה לשם שימורה העצמי?
מה הקשר בין ילודה ומוסרות אלו? מהו הקשר בין נשים ובין המוסדות הללו?
ועוד ועוד.

המסגרת התרבותית והחברתית-מוסדית אשר יוצרת את התגובות השונות חורגת בהיקפה מהניתוח המגדרי צר-האופקים בצורה כ"כ משמעותית שאין דרך לראות את ההתעלמות מכל המרחבים הללו אלא כבחירה פוליטית אידיאולוגית(או לחילופין שגיאה לא מכוונת המעידה על חוסר מקצועיות). ההתעלמות המוחלטת של הדוקטור הנ"ל מהתרבות ומן הרציונל שבתרבות מוביל אותה לכל אותן מסקנות אבסורדיות. כלי הניתוח מצמצמים את מבטה של החוקרת כדי השוואתו למבטו של סוס-המשטרה אשר מכוסה בכיסויים המונעים ממנו להגיב לנעשה בצדדים – וברוח משטרתית מסתערת החוקרת עם ארגז כלים ידוע מראש ועליו גזירת גורל מוסרית המשפיעה על המחקר(כל אי-שוויון חברתי הוא עוול לפי הגדרתו כאי-שוויון).

בלבן של המילים יש הנחת יסוד ענקית המסתתרת מעיני החוקרת ובכך היא מהווה סוג של "שמש" מסתתרת המסיתה את כל המחקר שלה משיווי המשקל:

 "אני מעדיפה לדבר על 'היעדר הרצון להיות הורים',"

הרי היא מעניקה לנו הבלחה מופלאה להנחות היסוד הפילוסופיות והאנתרופולוגיות בעולמה:

עולמה הוא עולם אנתרופוצנטרי כאשר הפילוסופיה הקיומית שלה מונחה על בסיס אגו-צנטרי. אין בכך לטעון שהיא אנוכית, זה מעבר לכך, אלא לטעון כי היא מחזיקה בהנחת יסוד(אבסורדית לדעתי בעבור סוציולוגית) לפיה הפרט קודם לכלל ברמה המהותית, וברמה הנורמטיבית. רצון הפרט קודם לכל הגדרה חברתית כהנחת יסוד ובכך אנו מבינים את שייכותה ואת הפרסום הרב לו זכתה בעקבות מחקר-הפרובוקציה. לפי הנחת יסוד זו תפקידה הוא פיענוח הקוד הגנטי של המוסדות החברתיים למען חשיפת הדיכוי שהם יוצרים, זהו חלק א' – חלק ב' של תפקידה הנה פעילות פוליטית לשם שבירת מבני הכוח, באשר הם מבני כוח כחלק ממהלך כמו-משיחי וטוטלי לתיקון עולם.

ההתעלמות של החוקרת מכך שחברה, כמושג, הנה מערכת של גבולות על הפרט(שכן חברה תוחמת את רצון הפרט בחברה) – יש כאן אפיגון של ניטשה ופרויד אשר ראו בתרבות ובחברה ככלים משעבדים – הנה מרד ההמונים, הנה מורד כל חרק במערכת האקולוגית בשם 'זכויות', לו רק היו זוכרים את שגיאתו של פרויד(בהתעלמו מן הספציפיקציה של הבעיות אותן ראה חשב את חברתו כ'חברה' או מודל לכל 'חברה') ואת קריאת התיגר של ניטשה(ישנן חברות טובות אך הן תלויות כאמור במידת מימושן את הרצון לעצמה).  החברה 'ממשטרת' אינפורמציה ומגבילה התנהגויות. היא בהתאם 'מכווינה' התנהגויות אחרות ומעניקה להן הון-סמלי כשבחים. חברה מקרינה כלפי חוץ את האידיאלים שלה ואת המציאות שלה ביצירות תרבותיות שונות ובכך יוצרת היזון חוזר או אם תרצו חשיבה רפלקטיבית של החברה על החברה.

והנה מגיעה סוציולוגית שהנחת היסוד שלה היא ההיפך הגמור מכל חברה(בקנה מידה ראוי לציון) על פני הגלובוס:

המשטור של התרבות והחברה פסול אד-הוק כי הוא לא 'רצון הפרט'.

האינפורמציה היא קודש.

כל הכוונה היא 'הסללה' ו'גרימת סבל'.

במקום אחר כותבת הדוקטור ושואלת (בנאום שנשאה בבית ברל) "איך לעזאזל הוא[פמיניזם – ט.ק] אמור להפסיק כשכל-כך רבות מאיתנו קמות חרדות אל תוך בוקר נוסף של עבדוּת?".

לא פחות, עבדות, והרי מהי חברה לפי ההגדרה: עבדות. עבדות היא מצב של העדר חירות, של העדר יכולת לפעול בצורה עצמאית. האם כל נשות החברה הן 'עבד', האם כל אחת ואחת היא 'שיפחת רחל' או 'אמת שרה'?. החברה היא כלא, והנה הפמיניזם הוא הידע המואר המאפשר לה להשתחרר ממנו. נורמות והציפיות הן סורגים והלחצים הסביבתיים הם 'עינויים'.

לו הייתה מרימה את הקורה שנחתה על עיניה(וראשה) וחרצה בה דוגמטיות הייתה בוחנת החוקרת, הדוקטור, את הנחות היסוד שלה את עצמה, את העולם, את החברה.

היא הייתה מגיעה לתמונה מורכבת, עשירה, רב-גונית. היא הייתה יכולה להעלות שאלות על הקיום של האדם כיצור ללא חברה או כיצור תלוי-חברה. נושא ההורות נחקר רבות במקורות רבים, בבחינת הפשוט-ביותר חברה חייבת הורות לשם השרדות חומרית.

כל ההנחות הללו נעדרות ממחקר ומחוקרת סוליפיסטית שהעולם הוא סוג של עינוי דוקרני לתפיסת עולמה.

לקראת סיום:

הכתבה עצמה מציגה כמה סימני שאלה ברמה הטכנית:

מחד העולם הוא פטריארכיה קפיטליסטית מדכאת, אולם מאידך:

"הספר יצא במקומות שבהם יש תופעת דה־פופולציה ואנשים עושים פחות ילדים, כמו בקוריאה ובמדינות סקנדינביה, ההפך מישראל. כסוציולוגית אני חושבת הרבה על הבדלי התרבויות האלה, אבל לדעתי, בכל המדינות עדיין התפיסה היא שחלק מלהיות אישה זה להיות אימא"."

ובכן, כיצד מנגנון שוק דכאני משמר תפיסה שלא משרתת את ה'קפיטליזם'? ככל שההורים מתמעטים השוק קטן, ההיצע קטן בהתאם.

היחס לגברים אצל דונת זוכה להתעלמות מצכך שהחברה מתייחסת שונה מכיוון שישנה שונות ביולוגית מובנית. ההריון הא תופעה נשית ובכך שינה מערכת שלמה של הטמעה והסמלה תרבותית מתאימה. אפשר להרחיב אבל הממד הזה נעדר – לפי הפמיניסטית הגבר הוא אחלה ללא ילדים והאישה לא כי היא אישה והחברה מפלה נשים(כמה עוד ניתן להתעלם מאפשרות לקשר סיבה-תוצאה הפוך?)

"לאחרונה פרסמה העיתונאית סיון רהב־מאיר פוסט בפייסבוק, על כך שאולי היום, כשאירופה מונהגת על ידי אל־הוריים (מקרון, תרזה מיי ואנגלה מרקל), אנחנו צריכים לדאוג קצת יותר לחוסר החמלה שינשוב משם. דונת נוחרת בבוז. "אני לא נופלת מהכיסא מהמחשבה שלמנהיגי אירופה אין ילדים, לא חשבתי על זה אפילו עד לרגע זה. אני רוצה להגיע ליום שבו העניין בכלל לא יהיה מוזכר. אז לאלה יש ולאלה אין, מה העניין פה?"."

נוחרת בבוז החוקרת? לא עצרה רגע לחשוב על משמעות הדבר בקנה מידה רחבה.

משמעות ילדיו של אובאמה או קנדי בציבור.

דמויותיהם של הנסיכים, בניה של דיאנה, ויורשי העצר כעת בבריטניה.

עצם ההתעלמות של החוקרת מן ההורות כחוויה בעלת יכולת לשנות השקפה, כניסיון המעצב אישיות, בכל אלו יש חוסר מקצועיות הנובע מפרה-פוזיציה פוליטית קיצונית.