ירושלים: עיר החלומות

מכירים את זה שאתם משחקים כדורסל, ואז רגע לפני שמסיימים, מישהו לוקח את הכדור וזורק אותו "עד שאני אקלע" ואז הוא מתעקש להמשיך, הולך לשלושה, ואז לחצי, מסרב לעזוב את המגרש לפני שיקלע? או כשאת כותבת משהו ומוחקת אותו פעם אחר פעם, עוברת על זה פעם אחר פעם, עד שמצאת את הנוסח הנכון? או כשהיית בדייט והכל זרם, אבל בכל זאת משהו מציק לך? הגרוש החסר ללירה, מאין הוא בא? למה אנחנו תמיד מחפשים את הצעד הנוסף הזה, האם אנחנו פרפקציוניסטים?

זאב ז'בוטינסקי כתב על הצבעתו נגד תכנית אוגנדה: "הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה'. אותו ה'ככה' שהינו תקיף מאלף נימוקים". והוא עמד תחת לחץ כביר. מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית לעתיד ראה במדינת היהודים קרש הצלה ליהודים באשר הם, והוא סבר כי הרצל הוא נביא ממש, אך עם הצעתו בנוגע לאוגנדה הוא נימק את סרבנותו בנאיביות משהו: "ככה".

ה"ככה" הזה אומר בעצם שיש לנו חזון מסוים. ה"ככה" הזה אומר בעצם שיש לנו שאיפה לימים טובים יותר. ה"ככה" הזה אומר בעצם שיש לנו את הידיעה שאנחנו מסוגלים ליותר. ה"ככה" הזה, הוא אותה סיבה בגללה רבי עקיבא צחק כשראה את השועלים יוצאים מבית המקדש, משום שהיו לו החזון, השאיפה והידיעה שעוד יהיה פה יותר טוב. היקש שהוא עשה בין נבואות הזעם שהוגשמו לנגד עיניו על חורבן הבית השני, לבין נבואות השלווה שיתגשמו בעתיד על הבית השלישי.

שניים שהתנבאו במחנה הם המשוררת נעמי שמר והרב צבי יהודה הכהן קוק. השניים פרסמו את דבריהם ממש בערב יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל. היא כתבה על אובדן ירושלים, על הכמיהה והגעגוע. הוא כתב על חבלי המולדת האבודים. שניהם תהו איך הם אבדו, ומתי נשוב אליהם. שניהם נענו וירושלים של מעלה, ולו רק לרגע, הצטרפה אל ירושלים של מטה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

"ירושלים של מעלה קיבלה בעיטה מירושלים של מטה"

ירושלים של מעלה ירדה מהשמיים אולי למשך ארבע שעות, עד אשר קיבלה בעיטה מירושלים של מטה. הרב גורן שהגשים לקרוא את "לשנה הזאת בירושלים!" נאלץ לראות את הר הבית הופך להר נבו שלו, ואת משה דיין משיב את מפתחות הר הבית לידי הוואקף המוסלמי. כיום אנו זוכים לראות את השיח על העיר העתיקה מתחדש, על 'נשות הכותל' ועל 'עולי הרגל' שדורשים שניהם זכות שווה להתפלל כרצונם באזורים הקדושים ביותר לעם ישראל.

ולמה כל כך חשוב לשני הצדדים הללו להתפלל דווקא שם, דווקא באופן המיוחד להם? ככה. כי זו ירושלים, עיר הקודש, העיר שמחברת ומקטבת בו-זמנית בין כולנו, כי היא מייצגת את החלום של כולנו, את החזון המשיחי של כולנו, בין אם מדובר במלכות ש-די, ובין אם מדובר בעיר פלורליסטית שמקבלת את כל הדתות; בין אם מדובר בעיר הנצח ובין אם מדובר על עיר שמקבלת את הקהילה הגאה בזרועות פתוחות, הכל מתנקז אל ירושלים, אל העיר בה אנו רוצים להגשים חלומות.

"כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים", אומר הנביא. התורה שיוצאת מירושלים היא הנותנת, היא הקובעת, היא העומדת בראש הפירמידה. בפרפרזה על דבריו של אורי צבי גרינברג, "השולט בהר – שולט בארץ", אומר כי השולט בירושלים, שולט במדיניות בארץ. המאבק על ירושלים הוא מאבק לשם שמיים, מאבק על מי יזכה להגשים את חלומו הוא. יום ירושלים הוא רק יום אחד לזכור את העיר, אך המאבק על מי ינהל אותה מתנהל כל השנה, בעימותים, בהפגנות ובמחאות.

המאבק הפנימי הזה יסתיים רק כשהכדור האחרון ההוא ייכנס אל הסל, כשהכתיבה תקלח עד שתגיע לידי מיצוי, וכשהזיווג יהיה הגון באמת. הדימוי של ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו יתממש רק כשהיא תהפוך מעיר החלומות, אל עיר ההגשמות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s