"אנו רוצים להניח את אבן-היסוד לבית, העתיד להיות בית-המבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל-כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר", כך פתח בנימין זאב הרצל את נאומו בקונגרס הציוני הראשון.
הדבר ה"כל-כך גדול" הזה שהוא מדבר עליו, הוא אנחנו: אזרחי מדינת ישראל. 120 שנים חלפו מאז, ואנחנו כאן, מגשימים בציון את החזון הציוני. כדי להבין את משמעות ההישג ההיסטורי העצום הזה, צריך להביט סביבנו ולדמיין איך הדברים נראו כאן לפני שהייתה פה מדינה. המשורר צור ארליך, היטיב להגדיר זאת בארבע שורות קצרות, בשיר בן 18 מילים:
שְנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָנָה
לְטוֹבַת הַחִישוּב הַכְּלָלִי:
כַּמָה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה,
וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.
אנחנו נכנסים השנה לשנה מיוחדת בתולדות הציונות. 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנים להצהרת בלפור, 70 שנים להקמת המדינה ו-50 שנים לשחרור שטחי המולדת ואיחוד ירושלים. הדבר הטבעי ואולי המתבקש הוא לשאול – לאן ממשיכים מכאן. מה נקודת הציון הגדולה הבאה?
זו תהיה טעות לחפש גאולה שתפתור רק את צרות ימינו. יש שחשים שהמדינה אינה דמוקרטית מספיק ויש שמשוכנעים שהיא צריכה לחזק את המרכיב היהודי שבה. יש שמחפשים לשוב לימי הקיבוצים והרווחה, ויש שחולמים על היום בו המשק הישראלי יהיה חופשי לחלוטין מכל רגולציה. יש שמאמינים שהיא צריכה להושיט יד כנה ואמיתית לשלום, ויש שמתפללים שיום יבוא ויקום בית מקדש. יש שמלינים על האופן בו אנו שולטים על עם אחר, אבל אני מאלו שמודים בכל יום שהם לא שולטים בנו.
במקום להתמקד בהסכם שלום שלא נחתם, או בבניין ה' שעוד לא נבנה, אני מעדיף להסתכל על מה שיש לנו כיום. אני שמח על מה שיש לנו. לא על מה שהיה יכול להיות, לא על מה שיהיה בעתיד, לא על המקום אליו הולכת מדינת ישראל – ולא כי אלו מקומות רעים – אלא כי אני באמת שמח במה שיש לנו. יש לנו מדינה יהודית, וממשלה עברית וצבא מגן ראוי, וכלכלה טובה, ועם שאין שני לו, ואמונה גדולה בדרכנו.
במשך אלפיים שנות גלות יהודים ייחלו להשיג רק חלק מזערי ממה שאנו זכינו לו. אנחנו חיים את החלום היהודי. לחיים
קצת על הרבה 