אנטי מחיקון: אל מול המחיקון ההומניסטי

כאשר אני מביט על ימים כגון יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות אני רואה מבנים מרשימים. בדומה למבנה המרשים של פסח, גם מבנים אלו הנם מבנים-שבזמן – סוג של ימי חג או "תענית תרבותית" – ימים אלו מעוגנים בזמן לפי קוד טקסי הכולל סוג של "הגדה" כיצד קמנו אך בניגוד לחגים  ולתעניות המסורתיים אנו יצרנו ולא ירשנו את אלה(אנו ירשנו אותם אך יוצריהם עודם חלק מאיתנו ברמה הישירה). מבנים אלו מתְמִירים ככל שהזמן נוקף והפולחן נשמר – כך תרבויות משמרות מסרים בין הדורות, באמצעות טקסים אישיים(עיבוד פסיכולוגי פנימי ופעולות כגון עמידה בצפירה) וטקסים קולקטיביים (מעגלי זכרון קולקטיביים פולחניים כגון הטקסים בהר הרצל) – הדרך היחידה לשמר את המסרים הללו (גם אם בפרשנות משתנה-מעט) היא באמצעות מעט קדושה, מעט 'הילה בנימנית' גם אם מרוסקת למיליוני חלקים, נפרדים אך מחוברים, חלקיים אך אותנטיים ב"חוויית המשתמש". מבנים אלו, פלאי תרבות בעידן הרסיסים והבדידים, ניצבים באופן בולט מעל פני השטח, בולטים מעל גגות הצריפים-של-היחידים. זוהרים בזוהר-הרקיע מעל גחמות הפרט וזכרון-היום. הנה אלו מקדשים מרהיבים ניצבים כסמל לכוח וזהות, מושכים מבטי המונים ומעניקים לכולם משמעות…כולם?

לצערי, לצערנו, ישנם אנשים אשר נמשכים לתאוות המחיקה, בין אם מרצון למצוא עצמאות או בין אם מתוך הערכה עצמית יתרה, . ישויות אלו חוזות במבני ענק וסמלי פאר, ארכיטקטורה-שבזמן או במרחב, ובלבם מצוות "וביערת הנשגב מקרבך וסביבתך". מזכיר לי הדבר דמות יוונית מעידן כאילו-אחד: הרוסטראטוס.

Artemis Temple Ephesus
ציור של המקדש בשיא גדולתו – המאה ה-7 לפנה"ס

נהוג לקטלג בעולם העתיק שבעה פלאים הנקראים 'שבעת פלאי תבל' כאשר כל אחד מהם היה אות וסמל לגדלותה של תרבות מסויימת, כל אחד מהם היה מושא תשוקה: למטייל המביט בפירמידה הגדולה, לסוחר העובר תחת רגלי פסל הקולוסוס ברודוס, לספורטאי המקדש גופו ועצמו מול פסל זאוס באולימפיה ולצליין המגיע למקדש ארתמיס בעיר אפסוס – לפי הסיפורים נדרשו 120 שנות בנייה להקמת מקדש ארטמיס והנה, קם יום אחד אדם פשוט אך נועז, בעודו תוהה על רצונו לקבוע עצמו בדפי ההיסטוריה מצא נתיב בטוח: שריפת המקדש.  ניתן לדמיין את לבו פועם במהירות בעודו חומק אל שיפולי המקדש, לפיד או אמצעי אחר לשם תבערה בידו. הנה הוא מתקרב ורואה את הפאר, האומנות, הזהב ושאר אבני החן. מביט בעיניים מעריצות ולבו מורה לו: "שרוף ותתקיים! ברח ותשכח!" –  עם כל ההבדלים הנדרשים הרי פעולתו הנה מחיקה-שבמרחב. מתוך תאווה למקומו מחק את הנשגב ממנו בצעד של אהבה עצמית, זרות וניכור מסביבתו – כך יצר הרוסטראטוס צעד של הרס ולידה מחדש מתוך הלהבות כעל-זמני.

מזה 12 שנים מנסה הרוסטראטוס-המקומי להבעיר אש גם במקדשים הגדולים שלנו.
מזה 12 שנים מקיימת עמותת 'לוחמים לשלום' טקס זכרון אלטרנטיבי, כאשר הלשון החמקמקה מטעה אותנו. בעידננו עידן ה'פלורל' – ה'ריבוי' – ועידן ה'אחר' או ה'אלטרנטיבה'  אנו נוטים להכתיר כל 'אחר ו'שונה' כ'טוב'. אולם כאן נדרש מחקר-מה על מנת לראות את המציאות ה'הרוסטראטוסית' של מארגני הכנס. לוגו הארגון מטשטש את השוני בין החיל הלוחם וחבר ארגון החמאס, הפת"ח, הג'יהד או החזית העממית. שני אנשים שווים זורקים את הנשק – ההבדלה מתחילה בגרפיקה וממשיכה בתיאור: "גם מערכה זו היא לא גזירה של גורל, כי אם של מעגל אלימות אכזרי ומתמשך שבני-אדם בלבד הם האחראים לו והם הנפגעים ממנו. אנו נתכנס בערב יום הזיכרון ביחד משום שאנו יודעים שבכוחנו כבני-אדם לשים קץ למעגל נורא זה ולמנוע את הקורבנות הבאים." – ההדגשות שלי – הנה 'כולנו בני אדם', כולנו עיסה אנושית נטולת הבדל. ובכן אין חולק כי ביולוגית אנו קטגוריה אחת אולם להיכן נעלמת הזהות השבטית, הדתית, הלאומית? המחיקון עובר ושוטף כל אלו משל מדובר בחוקת המהפכה הצרפתית או לשון המניפסט של מרקס, נדמיין את דף הפייסבוק של התנועה מבדיל בין "מרוויחי המלחמה" ו'קורבנותיה" כאילו מדובר בפרולטריון ובורגנות. דף הבית באתר התנועה מקפיד לחזק את התזה באמצעות ציטוט של הזמר שלום חנוך:

"בסך הכל גם הוא בשר ודם – בדיוק כמוך / לא מאמין לאף אחד – כמוך בדיוק  / והוא יכול להיות אוהב שלך  / אם תושיט לו יד  / אדם מוזר הוא האויב שלך – וגם הוא לבד"

– המחיקון הזהותי בפעולה –

מדי שנה, מתכנסים רסיסי אליטה וכמה כוכבים באולם המשמש לרוב לטישים חסידיים. ושם אלפים כאחד מנסים לנפץ את המבנים הגדולים שבנתה הממלכתיות היהודית בזמן-החדש; מעודדת אותי הידיעה אשר בעוד שבניית מקדשה של ארטמיס ארכה 120 שנים ושריפתו ארכה דקות, בניית מקדשי הזכרון והעצמאות שלנו נמשכת מזה 69 שנים וניסיונות שריפתו כושלים מזה 12 שנים – אך לא לעולם חוסן, כמות ה'אלטרנטיביים' הולכת וגדלה, מעשרות למאות וממאות לאלפים – גם רבבות עוד יגיעו וישפיעו על קובעי הטון ומעצבי הסמלים בחברתנו.

אירוניה בדבר, כי בקיר הזכרון הלאומי שנחנך השנה בהר הרצל נותרו מקומות ריקים רבים, לנופלים שעתידים ליפול. לו היה פועל המחיקון ההומניסטי כאידיאל, היה ממלא את הלבנים, המקומות המקודשים-ריקים(עדיין), בשמות מרצחים אשר קורבונתיהם כתובים על הקיר כעת, בשמות רוצחי אזרחים וחיילים, בשמות אנשי הג'יהד. אולם כוחם הפיסי לא יכול לכן את כוחם הסמלי, הסמיוטי, יקרינו ויפללו, בכל טקס מחדש, בכל פולחן המבנה החדש שהם בנו בזמן, להגיע אל הגאולה, אל הקץ בו שמות הנרצחים יופיע לצד שמות הרוצחים – ולזאת יקראו 'שלום', לזאת יקראו 'שוויון', לזאת יקראו 'מוסר'.אינני קורא לאסור פעולה או לסגור אירוע, אולם זכותי המלאה להציג את הפעילות של העמותה ואת הטקס ה"אלטרנטיבי" באור האמיתי שלו: להפשיט אותו מעור הכבש ולחשוף את ההשלכות הבלתי נעימות המסתתרות תחתיו.

באתר העמותה מופיע הציטוט הידוע של המשורר יהודה עמיחי:
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב."
ואני תוהה מה יצמח כשאין צדק בלבו של אדם? מה יצמח בזמן כאשר צדק הרוצח הופך לאחד עם צדק הנרצח? מהו צדק אם אין צדק-מעל-אחר מותר?
תשובתי למצטטים:
"במקום בו אנו מוחקים לא יצמחו לעולם חללים / במקום בו אנו מוחקים לא ישרדו בניינים"

איזה פרח פורח בריק? איזה פרח פורח בלא מים ושמש; בלא עבר, זהות ואמונה עצמית?
אך ורק 'קורבנות' טרגיים, אדיפוס של "אלימות" אמורפית חסרת כל כיוון וכוונה – כך מבנים קורסים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s