פינוי עמונה: ללמוד לקח בדמוקרטיה

עמוק בפנים, אף אחד לא רצה לפגוע. לא השוטרים ולא התושבים. רק בג"ץ שהתעלם מהמציאות האנושית הכואבת

כדרכו של עולם, מי שיצא מעמונה אל אחת מערי ישראל ירגיש כמו חייל החוזר משדה הקרב. הוא בא ממלחמה, אך החיים בעורף נמשכים כרגיל. כמו בקרב אנשי הכיכר, כך גם אנשי ההר.

הם עסוקים בדברים אחרים. ממהרים לעבודה, דואגים לילדים. חיים, פשוט חיים. ובין החיים למציאות הקשה בה חיים בחודשים האחרונים תושבי עמונה יש שכבה דקה של קרח שחוצצת בין החיים שלנו והחיים שלהם. אדישות היא לא אידאולוגיה גדולה, אבל כשאתה חווה את הכל כצופה מן הצד, אתה הרי לא באמת מבין מה קורה להם שם.

לפני אחת עשרה שנים חבר טוב שלי כמעט נהרג שם. אילולא שרד, הוא לא היה חבר שלי. לא היינו מכירים.

גם הפעם, כבכל מקרה בו כוחות האכיפה מעורבים בפינוי אנשים ממקום כלשהו, בין אם זו הפגנה או חלילה הריסת בית, יש דיווחים על אלימות משטרתית. גם הפעם, כבכל פעם בה המשטרה מנסה להצדיק את פעולותיה, היא מציגה את אלימות המפגינים. כשזה קורה במרחק של שבועיים בין שני מגזרים שונים ואתה רואה שכולם מדברים מתוך פוזיציה (כולל אותך עצמך), אי אפשר שלא להיות נבוך.

 

באום אל חיראן התמיכה בשוטרים מוחלטת, אז מה אם הם לובשים את אותם מדים שלבשו בגירוש מגוש קטיף? הבדואים, שמנופפים בדגלי אש"ף ומוסתים על ידי ארגוני שמאל קיצוני מישראל זקוקים ללמוד לקח בדמוקרטיה, כפי שכתב אז יאיר לפיד.

הם זורקים אבנים, הם מבצעים פיגוע דריסה, הם משתמשים במוסד לביטוח לאומי כתמריץ כלכלי לחיים הפרימיטיביים שלהם, הם מייבאים נשים ממדינות ערב כדי להמשיך בחיי בפוליגמיה, הם דחו את הצעות המדינה ובחרו באלימות. בלי שמירה על שלטון החוק, איבדנו את הנגב.

*

ואז אתה עובר לעמונה. ובעמונה, הלב יוצא אל המשפחות. אלו אחיך, ואי אפשר שלא לחשוב על מה שהיה שם לפני אחת עשרה שנים. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, רוצים לוודא שמראות עמונה 2006 לא יחזרו על עצמם.

השוטרים לובשים כחול בהיר ומחלקים בקבוקי מים למפגינים. ואז אתה רואה נערים מיידים אבנים לעבר השוטרים. זה מראה שאי אפשר לטעות בו. ופתאום אתה מקבל מכה.

הרי רק לפני שבועיים, כשראית מפגינים מיידים אבנים ותוקפים את השוטרים צידדת בשוטרים בלי להסס. אז מה השתנה? האם אחיך צודקים רק משום שהם אחיך? עמוק בלב, אני הרי יודע שהתשובה היא לא.

*

כי לפני אחת עשרה שנים, הנערים המסכנים, אלו שהיו שם עם חברים שלי, הרימו אבנים רק כשראו את הסוסים ואת האלות. הם הבינו שלא משנה מה, אין להם את הכוח להתמודד עם השוטרים. הם אחזו באבנים בבהלה. ואז, כמו גם הפעם, היה מי שהזכיר שאלו שוטרים שלנו. ואפילו הנערים עצמם ידעו לומר, שכשראו שלשוטרים אין קסדות שיגנו על הראש – הם הפסיקו. כי עמוק בלב, הם לא רצו לפגוע.

וכמו בעמונה 2006 וכמו באום אל חיראן, הגיעו נבחרי ציבור. הם לא יצאו משם חבולים או מכוסים בתחבושות. אולי בגלל שכולם למדו לקח בדמוקרטיה. גבולות הגזרה ברורים. הח"כים, שהצטערו באמת על הפינוי, לא באו למחות בפני השלטון אותו הם מייצגים, אלא באו להרגיש ולהרגיע, ולהתנצל. באום אל חיראן התחבושת של עודה הפכה לסמל, מעמונה נזכור התבטאות שנויה במחלוקת של ח"כ צעיר.

ועמונה, גם היא נבוכה. לא רק בגלל עצם הפינוי, אלא בגלל הבחירה המודעת בכך שלא יחזרו על מראות העבר. וכשעמונה 2006 היא לא אפשרות, נותרה רק שיטת גוש קטיף. שירה, תפילה, חיבוק, היאחזות באזיקונים זה לזה. בעפרה ניסו לשחזר את תפילת הנערות שאוחזת בעמקי התודעה של כל מי שראה או השתתף בהתנתקות מגוש קטיף. אבל את זה לא ניתן היה לשחזר. בעפרה, התכנסו בנות האולפנה במעגל ושרו, אבל קול הרמקול נשמע ברקע מכוון את הנערות.

פינוי עמונה ב-2017 היא ממש לא ההתנתקות, והיא רחוקה מלהיות עמונה 2006. היא לא מהווה סמל או סימן לשום דבר, אין פה משבר חברתי גדול, אין פה שבר בעם או במנהיגות של ההתנחלויות. העם למד את מה שהיה צריך ללמוד ומתנהג בהתאם לנדרש. עכשיו צריך רק ללמד את שופטי העליון לקח בדמוקרטיה.