היום שאחרי השוט של אובמה

מה ישראל צריכה לעשות עם החלטת מועצת הביטחון של האו"ם ומה אפשר ללמוד מנרות החנוכה

קצת על האו"ם

תקופת המעבר של הנשיא האמריקאי היוצא בשיאה. ההחלטה ממנה חששו בירושלים כבר התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם. לראשונה בעידן אובמה, ארצות הברית החליטה לאפשר להחלטה אנטי-ישראלית לעבור ונראה כי התאבון בבית הלבן אינו יודע שובע. השוט ממנו הזהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בדמות "תקופת המעבר", בה אובמה לא יהיה נתון לכל לחץ היכה. אולי יכה שנית בקרוב. כעת, הגיע הזמן שישראל תתכנן את עתידה ביום שאחרי אובמה.

ברק אובמה ובנימין נתניהו.. הסיבוב האחרון. צילום: קובי גדעון, פלאש 90
ברק אובמה ובנימין נתניהו.. הסיבוב האחרון. צילום: קובי גדעון, פלאש 90

הדרמה סביב החלטת מועצת הביטחון – מההעלאה וההסרה המצרית של ההחלטה, דרך מחיאות הכפיים של שגרירי חברות מועצת הביטחון של האו"ם אחרי ההצבעה – מתארות היטב את הפערים בין עידן אובמה שמסתיים ובין עידן טראמפ שבפתח.

בשלב הזה קל לירות מהבטן. אפשר לנתק קשר עם האו"ם ולהפסיק לממן אותו, אבל בדיפלומטיה הדברים אינם כל כך פשוטים. התנתקות תוביל בראש ובראשונה לחוסר יכולת להשפיע על ההחלטות המתקבלות שם. כך צמצם אובמה עצמו את יכולתה של ישראל להשפיע על הסכם המעצמות עם איראן. היא הפכה ללא רלוונטית, וכל מה שנתניהו יכול היה לעשות הוא לנאום בקונגרס בידיעה שההסכם כבר נחתם.

ישראל צריכה לשאוף להיכנס לשם, למרות הכול. מועצת הביטחון של האו"ם
ישראל צריכה לשאוף להיכנס לשם, למרות הכול. מועצת הביטחון של האו"ם

תקדים האיחוד האירופי מראה שלא תמיד הקו הניצי מוביל לאנשהו. כששגרירי היבשת הצביעו בעד סימון מוצרי ההתנחלויות, נתניהו מחא בכעס רב והורה לנתק מגע. אחרי שלושה חודשים, שגרירת האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני נפגשה עם נתניהו. היא לא הכריזה על שינוי במדיניות, אם כי סוגיית הסכסוך כבר אינה נמצאת על השולחן בין שני הצדדים. אך בשונה מאז, נתניהו תוקף את כל המדינות שהצביעו נגד ישראל באופן אינדיווידואלי.

בנאומו האחרון מעל בימת האו"ם הכריז נתניהו כי צפוי שינוי מהותי ביחס האו"ם כלפי ישראל. ובכן, כעת נראה כי המצב יתדרדר לפני שישתפר. מדובר בשינוי שעלול לקחת זמן ואולי דווקא ההחלטה העוינת הזו, והתגובה הישראלית אליה – אשר קושרת בין הסיוע הישראלי לכלכלה ולטכנולוגיה של המדינות ובין הצבעתן באו"ם – תסייע לכך.

ישראל צריכה לפעול כדי לגייס תמיכה בעמדותיה, תוך כדי ניצול הרוח הגבית שנותן טראמפ לירושלים. הבעיה המרכזית בהחלטה 2334 היא מנגנון הפיקוח הרבעוני על התקדמות הבנייה בהתנחלויות. המנגנון הזה צפוי להעסיק את טובי המומחים לבנייה בהתנחלויות – ארגוני שמאל רדיקליים. ישראל חייבת לפעול כדי לבטל אותו, אחרת כל אישור בנייה חדש של ועדה מקומית עלול להוביל לתביעה פלסטינית בבית הדין הבינלאומי בהאג.

בשנה הקרובה תתמודד ישראל על מקום במועצת הביטחון של האו"ם. מדובר בהזדמנות נהדרת לישראל לשנות את אופי הגוף המוטה נגדה. היא מתמודדת עם גרמניה ובלגיה, כשגרמניה צפויה להתברג פנימה ללא בעיה. מול בלגיה הדברים יכולים להיראות מעט אחרת. ישראל צריכה לנצל את עידן טראמפ על מנת להשיג את האצבע הזו במועצת הביטחון של האו"ם ולהביא לשינוי ומחיקה של ההחלטה הזו נגד ישראל.

*

חמישים שנים אחרי איחוד ירושלים ושחרור יהודה ושומרון העולם דורש מישראל להחליט. האם זו אדמה פלסטינית, כפי שענו ממשלות ישראל לבית המשפט כשזה דן בקרקעות עמונה, או שמא זוהי ארץ אבותינו? דווקא בהחלטת האו"ם הזו, שעלולה להביא את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג, טמונה הזדמנות שתאלץ את ישראל להכיר בארצה.

כפי שאמר שמעון :"לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת – השיבונו את נחלת אבותינו". יש לנו העת, זה הזמן להשיב את נחלת אבותינו לנו, בזמן הזה.

סיפור על אהבה וחושך

חנוכה, חג יפה כל כך. הסביבונים, הסופגניות, הנרות. סיפור הגבורה של מעטים מול רבים, תעוזת גיבורים שלא הייתה מביישת את סיפורי גי'נגיס חאן או יוליוס קיסר בעצמם. ואנחנו חוגגים שנה בשנה, מקווים שוב ושוב שהאור יגבר על החושך.

אך מהו האור ומהו החושך? מחנה ה'נאורים' מספר בגאווה על החושך שהם מגרשים. הגזענות, השוביניזם, ההטרדות המיניות, שנאת האחר, את כולם יש לבער מן העולם, בבחינת והיה מחנך טהור. נשיא ארה"ב מדליק בגאווה את נרות החנוכה בבית הלבן כבר ארבע שנים בטקס מרגש, תוך שהוא נושא נאום על ביעור החושך ועל קבלת האחר. כך גם רבים אחרים, אך מדי שנה הם מפספסים את הסיבה האמיתית בגללה אנו חוגגים את חנוכה. לא מדובר בחג קבלת האחר, אלא חגיגה של עמידה איתנה על עצמאותנו.

נשיא המדינה ראובן ריבלין בביקור בבית אל ובהדלקת נר שלישי בישיבה. צילום: חיים צח / לע"מ
עמידה איתנה על זהותנו. נשיא המדינה ראובן ריבלין מדליק נר שלישי בבית אל. צילום: חיים צח / לע"מ

במה נלחמו היהודים בימים ההם בזמן הזה? הם נלחמו בתורה פילוסופית שהקיפה את עולמו של האדם מכל קצותיו. עוצמת היוונים התגלמה בצבאם, בפילוסופיה שלהם, בהשפעה שלהם על העולם, בספורט, במיניות, בכל רובד אנושי שהוא. הרבה יהודים נפלו בכך.

כמובן, היו המעטים שלא. את ניצחונם אנו חוגגים כיום. הם נלחמו כדי לחבר מחדש את עם ישראל אל התורה שלו. הם לחמו בעד ברית המילה, בעד הבידול בין ישראל לעמים, הם לחמו כדי לומר: אנחנו שונים.

בעידן הרב-תרבותי של היום, מלחמה על ערכים כאלו נתפסת כלא לגיטימית. עמדה כזו הייתה מוצגת כלאומנית וגזענית, אולי אפילו קסנופובית.

בעיית חוסר הזהות העצמית לא קיימת רק בישראל, אך מדינת היהודים היא דוגמה מצוינת לכך. פתחו את תעודות הזהות שלכם, תחת איזה לאום אתם מופיעים? הביטו בצבא שלנו, האם הוא תמיד מעדיף את חיי האזרחים שלנו, את חיי החיילים שלנו על פני אלו של האויב? כשאנחנו דנים על עתיד יהודה ושומרון, אנחנו זוכרים שזו ארץ מולדתנו? המלחמה בין האור ובין החושך דורשת בראש ובראשונה להפנים מהו טוב ומהו רע. ולפעמים, כך נראה, אנחנו עדיין מבולבלים.

כשאנחנו מקבלים את האחר בלי שמץ של ביקורת או הבנה לגבי איך הוא משפיע עלינו, אנחנו מכבים את הנר שלנו. קבלה אמיתית של האחר מגיעה רק מתוך הערכה של האור שיש בתוכנו. לכל אחד מאיתנו יש אור שונה, זה יופיו של העולם.

הערב, כשתדליקו נר חנוכה, תחשבו על הדברים בחיים ששווה להילחם עבורם. על המשפחה שמקיפה אתכם בזמן שאתם מדליקים נר, על הבית בו גדלתם ועל הבית שתקימו, על המדינה שהקימו פה אבותינו. על הארץ. על האהבה שלכם. על הדברים שמאפיינים בראש ובראשונה אתכם. כשכל אחד יעמוד איתן בפני עצמו, נוכל להאיר באור גדול.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s