הקלסטרופוביה של השמאל

עמונה תיחרב, אבל תיבנה מחדש. למה נתניהו נזכר לאכוף את הבנייה הבלתי חוקית במגזר, ותסריט האימים של השמאל הישראלי

בשעת לילה מאוחרת, אחרי שעות ארוכות של דיונים בהם שקלו ובחנו תושבי עמונה את המתווה שהציעה הממשלה, הם בחרו לדחות אותו. מרבית אנשי הימין חשבו שהסיפור נגמר אז. חגי סגל, עורך מקור ראשון, סיפר בטורו השבועי ביום שישי כי הנשים הן אלו שהובילו את ההצבעה, אחרי שהגברים נטו דווקא לאמץ את המתווה. הוא טען כי הן יובילו להחרבת ההתיישבות, כיוון שלא אימצו את מודל הסלאמי של ההתיישבות. היום 11 משפחות, ומחר, עם הזמן, תגיע ההרחבה.

אך סגל יודע, כפי שכל אחד יודע, שהבטחות הממשלה – ואפילו הבטחות פומביות של ראש הממשלה – הן קנה רצוץ להישען עליו. לתושבי עמונה היה יתרון גדול על הממשלה. בזמן שהם היו מוכנים ללכת עד הסוף – ודחיית המתווה הראשון הוכיחה זאת – הממשלה הייתה מבוהלת מהאפשרות שמראות 2006 יחזרו על עצמם.

הסיבה פשוטה: הריסת בתי התושבים תוך עימותים אלימים עם כוחות הביטחון היא תמונה שמנהיג הימין אינו יכול לאפשר לעצמו. נתניהו יודע זאת, בנט יודע זאת ותושבי עמונה יודעים זאת. תושבי מגרון פינו עצמם בהסכמה, כך גם מרבית תושבי גבעת האולפנה ובתי דריינוף. בשני המקרים האחרונים, ניתנה הבטחה ממשלתית לבנייה של 300 יחידות דיור בבית-אל. בשני המקרים, עוד לא החלה העבודה עליהם.

המסגור התקשורתי שנועד להסית את הציבור נגד המתנחלים פעל כבומרנג נגד תומכי הפינוי. נתניהו בכהונתו השנייה (והשלישית וכעת הרביעית) פועל בשקט כשהוא אוכף צו הריסה של בג"ץ, ותושבי עמונה דאגו להראות סימנים שהם אינם מתכוונים לתת לו את השקט הזה.

*

בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכבר לכולם היה ברור שחרב ההריסה תוצב מעל ראשה של עמונה, נתניהו ובנט מצמצו. החשש מחזרה על מראות 2006, בצירוף השבת הטעונה שעברה על היישוב, שכנעה את נתניהו להפשיל שרוולים. בדיונים ממושכים אל תוך הלילה, חלקם גם עם נציגי היישוב, הוא הביא להם מתווה טוב יותר, בטוח יותר.

לתושבי עמונה הרבה זכויות. חוק ההסדרה אמנם לא כלל את ישוב מגוריהם, אך אלפי משפחות ברחבי איו"ש חווים להם תודה. מאבק האחים הקטן שיכול היה להתחולל אם הפינוי היה יוצא לדרך נמנע, ועל כך עם ישראל חב להם תודה.

קצת על הבנייה הערבית

ביום שישי, רגעים לפני שנדמה היה שחרב הפינוי מונחת על צווארה של עמונה, שלח ראש הממשלה בנימין נתניהו פנייה לתושבי עמונה, בה הבטיח לאכוף את חוקי הבנייה גם במגזר הערבי והורה להרוס 42 מבנים כבר השבוע.

לא נעים לומר, אבל בכל פעם שנתניהו מאכזב את הימין, זה התרגיל: הכה בערבי והצל את המולדת. זוכרים את הערבים הנוהרים? הוא בכנות חשש באמת שהם יעניקו קולותיהם לרשימה המשותפת שתתמוך בהרצוג אצל הנשיא. אבל מה קרה לפני כן, איך הוא הגיע למצב כזה, בו הוא מבוהל מהאפשרות שיפסיד בבחירות למרות שהעם התייאש מדרך השמאל?

כאן אנחנו חוזרים לאותה אי אכיפה במגזר הערבי. ישראל החילה את חוקיה על ירושלים ועל הגולן, הסירה את הממשל הצבאי מעל אזרחיה הערביים והעניקה לפלסטינים את הרשות, אבל מעולם לא לקחה עליהם בעלות של ממש. דווקא הריבונות, שמתבטאת גם בהשקעה שוויונית ובאכיפת חוק, לא ממש הגיעו. והנה, דווקא בממשלה שנבחרה על בסיס "הערבים הנוהרים", הונחה תשתית לתכנית מרשל למגזר: השקעה ממשלתית בסדר גודל חסר תקדים –  15 מיליארד ש"ח. אך היא באה עם גזר, בדמות אכיפת החוק. בזמן שהעולם הערבי מתפורר והרשות הופכת תלויה יותר ויותר בסובבים אותה, נתניהו מכריז על אכיפת בנייה בלתי חוקית. הבעיה היא כרגיל העיתוי.

אני לא מאמין שיש תושב עמונה אחד שרואה את הקשר בין המצב המשפטי של הבית שלו ובין הבתים באום חיראן למשל. אך יש באמירה הזו גביית תג מחיר ראויה לציון.

תג המחיר הראשון שנגבה כאן הוא האחידות בחוק משני צדי הקו הירוק. אני יודע, נתניהו לא תומך נלהב של רעיון הסיפוח, אבל כשהוא מורה לאכוף את החוק גם על המתנחלים וגם על המגזר הערבי והבדואי, זה מה שהוא עושה.

אך המחיר הגבוה ביותר הוא זה שגוזרת הממשלה מהגופים שעומדים מאחורי הריסות הישובים היהודיים ואי ההריסה במגזר הערבי והבדואי. מאחורי שני המקרים עומדים אותן עמותות שמאל קיצוני, 'יש דין' ו'עדאלה'. בשני צדי הקו הירוק הן פועלות לצמצם נוכחות יהודית ולפגוע בריבונות הישראלית, הכל בכסות של זכויות אדם.

בצד אחד הן מסייעות לפלסטינים שטוענים לבעלות על אדמות ישובים ישראליים מעבר לקו הירוק ובצד השני הם מגינים עם בדואים שמתמודדים עם צווי הריסה של המדינה.

פעם הריסת ישובים יהודים העלתה דרישה למשוואה של "הרחבה תמורת החרבה", וזו תבוא אחרי ה-20 בינואר. בינתיים נתניהו קובע משוואה חדשה: הריסה בתמורה להריסה. יש עוד הרבה בעיות עומק שגרמו להריסת עמונה, ופעילות עמותות השמאל הרדיקלי היא אחת מהן. הגיע הזמן ללמד אותן לקח.

קצת על קלסטרופוביה

הזעקות בשמאל על מינוי השגריר האמריקאי החדש לישראל מעידות על גודל הצרה. מאמר המערכת ב"הארץ" קרא להחרים את דייוויד פרידמן והגדיר אותו כ"אישיות בלתי רצויה". יו"ר מרצ שלחה אותו למתנחלים, אותם הוא כבר מכיר היטב. לדברי גלאון, ‏שגריר שאומר על ‎ג'יי סטריט שתומך בפתרון שתי המדינות, שהם יותר גרועים מהקאפו – שיחפש את החברים שלו בהתנחלויות, לא בישראל.

בטח מרגיש נורא להיות איש שמאל בימים אלו. תסמינים של הפרעות חרדה, פחד לא הגיוני מפני הימצאות במקום סגור וחוסר יכולת להימלט. אין דלת, אין חלון, אין גג, אין פתח. מכל עבר הקירות צובאים עליך, לא מאפשרים לך מפלט. האור והאוויר מצטמצמים וכך גם האפשרות לנשום. קלסטרופוביה.

תומכים בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. מפחידים את השמאל. טראמפ ופרידמן
תומכים בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. מפחידים את השמאל. טראמפ ופרידמן

מפלגת העבודה ההיסטורית, שאימצה את קו הפשרנות הטריטוריאלית עם הפלסטינים קוראת למשה יעלון לעמוד בראשה. למי שלא זוכר, הוא אחד האנשים שהכי מזוהים עם תופעת ההתפכחות מהאמונה בשלום ומעבר חד לתמיכה בניציות ובניהול הסכסוך.

אם זה לא גרוע מספיק, יאיר לפיד הפך לתקווה הלבנה החדשה שלהם להחליף את נתניהו,  תוך שהוא עורך מסע הכפשה לשמאל שלא היה מבייש את נתניהו עצמו.

אבל לאובדן השלטון בישראל היית מצפה שכבר יתרגלו. מה שמפחיד אותם באמת הוא אובדן הפטרון האמריקאי ואיבוד מנוף הלחץ הבינלאומי על ישראל. שנים הם צווחו ואיימו כי העולם יטיל חרם על ישראל. כמובן, מי שאימצו את התיאוריה הזו בזרועות פתוחות וקידמו אותה בשמחה הם יהודי ארה"ב הליברלים. הם אלו שעמדו מאחורי אובמה כשהוא הבהיר לנתניהו מה תפיסתו לגבי הבנייה בהתנחלויות: "אף לא אבן אחת".

ובכן, אובמה כבר לא גר כאן יותר והנשיא החדש בוחן איפה בירושלים הוא יוכל להציב את השגרירות שלו. הם קיבלו נשיא שמינה אדם שחושב שתמיכה במדינה פלסטינית היא תמיכה בפתרון הסופי לבעיית היהודים.

זוכרים כמה בשמאל זעמו על נתניהו כשזה סירב להתרפס בפני אובמה על עניין הגרעין האיראני, על כמה הזהירו אותו מאובדן הנכס האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל – היחסים עם ארה"ב? 37 ח"כים משמאל חתמו על עצומה שמגדירה את טראמפ כ"אישיות בלתי רצויה". כנראה היחסים עם ארה"ב חשובים רק אם הם עוזרים לקדם את מטרות השמאל.

קצת על אלפו

אנחנו חיים בעידן העשיר ביותר בעולם, אי פעם. מעל ראשם של רובנו ישנה קורת גג, מיטה לישון בה, מקרר לפתוח כשאנו רעבים או משועממים. עבור רוב העולם המערבי, מלחמה היא נחלת העבר במקרה הרע, ודבר שרק קראנו עליו או ראינו סרטים עליו. ברבות העושר, אנו שוכחים שלא תמיד היה זה כך. בינתיים, מצפוננו, מתחוללת מלחמה רעה ואכזרית. היא מייצרת גופות בכמות סיטונאית, טרגדיות קורעות לב ופליטים בכמות טקטונית.

ישראל משקיפה מהצד וקופאת על השמרים. מה לנו ולסוריה? ישראל מסייעת לפצועים שמגיעים אל גבולה, כמעט ללא הבחנה. לפעמים זה מגיע על חשבון אזרחיה שלה. ובכל זאת, כך מחייב הצו המוסרי.

ועדיין, יש מי שטוען שישראל עומדת מנגד ונותנת לשואה איומה לקרות. קל לקחת כמה תמונות זוועה בעידן שלנו ולקפוץ לנורא מכל. ארגוני השמאל עושים זאת כל הזמן. אבל להתערב צבאית בסוריה? נגד מי בדיוק, המורדים, אסד, דאעש? יותר מדי צדדים, יותר מדי זירות, וזה לא שציונות היא אידיאולוגיה מקובלת שם. כל עוד אנחנו לא באים לכבוש את דמשק, אין לנו מה לעשות שם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s