למה כל כך קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי הזהות המשותפת של המציתים * מה עומד לנגד עיניהם של שופטי בג"ץ כשהם מעמידים את רב למשפט על דעותיו * פשע השנאה שנעלם מעיני התקשורת
הלהבות שמעלות את הארץ באש מוצתות על ידי "טרור", שנגרם בעקבות "הסתה". כמה אפשר ללכת מסביב כשאי אפשר להגדיר את המכנה המשותף הפשוט לכל מחוללי השריפות? ערבים, פלסטינים, מחבלים. קוראים לזה טרור הצתות, אבל אז שוב מסתתרים מאחורי ה"טרור" עלום המטרה. הטרור הזה לא נועד להפחיד, הוא לא נועד לחולל מהפך מדיני כלשהו, אלא רק להמיט הרס בכל מקום בו האש משיגה ידה. והאש משיגה. מחיפה היהודית, דרך גוש טלמונים ועד הרי ירושלים. הנוף שרק לפני שבוע היה ירוק, יהיה שחור לשנים.
אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על טרור המציתים? על אותם הדברים שאנחנו מדברים עליהם כשאנחנו מדברים על הטרור הפלסטיני. החשש שפעם אחז בישראלי הממוצע כשהוא עלה לאוטובוס, הפחד הקמאי שאוחז בכל מי שנוהג בכבישי יהודה ושומרון, הפרנויה שתפסה מקום כשטרור "הבודדים" היה לטרנד הפלסטיני, ואותו הטירוף שפשט מדרום ועד המרכז במבצע האחרון בעזה.
הפתרונות פשוטים וידועים. תצפית, מניעה ומעצר. אך מה עושים עם קבוצה אתנית שאינה בוחלת באמצעים כדי לפגוע בנו? ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון פנים גלעד ארדן הגדירו זאת כטרור. שר החינוך נפתלי בנט סיפר שהוא פועל כדי שהממשלה תטפל בהצתות כפי שהיא מטפלת בטרור. אני מקווה שהוא לא מתכוון למודל עזה: חשמל על חשבוננו, משלוחי מלט לכריית מנהרות ולסיוע "הומניטרי" עם חותמת בין לאומית.
וברצינות, מה יוכלו כוחות הביטחון לעשות? כשהוראות הפתיחה באש על מי שנושא נשק כל כך מבולבלות, מה יהיו ההוראות להתמודדות עם מי ששולף גפרור?
אובדן הרצון להכריע
מהו תפקידו של צה"ל כיום? השאלה הזו מרחפת מעל שתי הסערות שהתחוללו על מינוי הרב קרים לרבצ"ר ועל הצבת נשים במערך הביטחון השוטף של חיל השריון.
"…כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל".
על המילים הללו התחוללה מהומת אלוהים סביב מינויו של הרב אייל קרים לרב הצבאי הראשי. הדיקטטורה הליברלית דרשה את ראשו של הרב קרים, והרמטכ"ל גדי איזנקוט נדרש לברר את העניין. הרמטכ"ל בחן את הדברים ובחר לגבות את המינוי. הרב קרים מצדו התחייב כי "ידאג לכך שהרבנות הצבאית תכבד כל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי דת גזע והעדפה מינית, וכי הוא רואה בצה"ל את צבא העם הקולט לתוכו את כל המתגייסים והמתגייסות באשר הם".
הרב קרים, שזכה לביקורת על כך שהתנגד בעבר לגיוס בנות דתיות לצבא, הוסיף גם כי ישנה "חובה וצורך בגיוס נשים לצה"ל".
כל זה לא הספיק לחברי מפלגת מרצ. אחרי שהרב חזר בו מהדברים האסורים, מפלגת השמאל עתרה לבג"ץ נגד המינוי. אבל מה שקרה בבית המשפט הוא טירוף מוחלט. בית המשפט, בהרכב שכלל את נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור והשופטים סלים ג'ובראן וניל הנדל, הוציאו צו מניעה נגד המינוי – יומיים לפני כניסתו לתפקיד. "אנחנו רוצים לשמוע מה יש לו לומר. מה הייתה עמדתו אז, מה עמדתו כיום, אם הוא חזר בו"., אמרה השופטת נאור, במה שנראה כמו מקרה חמור של הפרת רשויות. האם השופטים לא היו מודעים לבחינת העניין על ידי הרמטכ"ל?
נאור המשיכה ותקפה את הרב בדיון: "יש לי שאלה היפותטית – נגיד שרב צבאי יכול לומר שאפשר לאנוס נשים במלחמה, גם אז הרמטכ"ל היה ממנה אותו? הבה נניח שמועמד כתב זאת עתה והוא לא מכחיש, הוא אומר 'זו דעתי'. השאלה היא לצורך העניין". האם הרב קרים אמר זאת? לא. הוא כתב שהעניין הותר במלחמה – בתנאים שהוא הותר. מהם התנאים?
"כמה שאני מכיר את התורה ואני קראתי אותה, לא נאמרו שם דברים כמו שהרב קרים אמר. הרב אם הוא מכבד את עצמו, הוא חושב הרבה טרם מתן תשובה. ככה רבנים נוהגים. השאלה כעת, האם הרב קרים חוזר בו? האמירה שלו מפתיעה, פתחתי את התורה ולא מצאתי אותה שם. מה חושב הרב לגבי אישה לא יהודייה בתורה, ומה צריך לעשות בה – דברים כאלה לא ראוי שיאמרו על ידי הרבצ"ר", אמר בדיון השופט סלים ג'ובראן.
"יש פוסקים הרבה יותר גדולים ממנו שאומרים אחרת", הוסיף השופט הנדל והתייחס לגבי הבהרתו בזמנו כי היום הוא לא מתיר את הדברים שפסק לפני שנים. "כאשר הוא אומר שהיום הוא לא מתיר, זה לא מספיק. הוא צריך לומר שזה אסור אז וכיום. אנחנו צריכים ממנו דברים ברורים", הרחה החזיק אחרי קודמיו השופט ניל הנדל.
אגב, רק כדי להבהיר לצוות השופטים, הלכות "אשת יפת תואר", עליהם התבססו אמרותיו של הרב קרים, בכלל נועדו להרחיק את הלוחם היהודי – על פי דין תורה – מאותו אונס. מדובר בתהליך ארוך ומדכא כל חשק מיני שהוא. אין הגדרה אחרת לכך. אבל בשביל השופטים, כך נראה, השפלת הרב חשובה מהכול.
רחוקים שנות אור מהשאיפה לניצחון
ההשוואה הבאה תהיה קשה לעיכול. זוכרים את דאעש, הלוחמים המטורפים של המאה ה-21? כורתי הראשים, מציתי הארכיאולוגיה ואונסי הנשים? בתחילת הפריצה של "המדינה האסלאמית", מה שניצח עבורם את הקרבות היה המנוסה ההמונית אותה פגשו לכל מקום שהלכו. מי רוצה להיות עבד בקרב אנשים שבזים לכל ציוויליזציה ולכל אדם? אנשים העדיפו את חירותם ולעיתים את מותם, ובלבד לא להישבות בידי דאעש. הסיבה פשוטה: הם לא בחלו באמצעים כדי להכריע מלחמות.
ישראל, לעומת זאת, נמצאת בקצה השני של הסקאלה. היא מעדיפה את חייהם של אזרחי אויביה ואף את לוחמי האויב על פני חייליה שלה. היא מקריבה את חייליה על מזבח ההומניות. רבים מהקוראים יהנהנו בגאווה ויגידו שזה מה שמבדיל אותנו מהאויב שלנו, זה מה שעושה אותנו טובים יותר. האמירות שיוחסו – שלא בצדק – לרב קרים, נמצאות בצד השני של סקאלת המלחמה. "ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו…", הסביר הרב קרים את דבריו. ומה עומד לעיניהם של שופטי בג"ץ?
התרגיל המסריח של מרצ
בסופו של דבר, אל"מ אייל קרים התייצב כמו חייל טוב ואמר את מה שנדרש ממנו בבית המשפט העליון. "טעיתי בכך שהשבתי בקצרה ובתמצית על שאלות מורכבות, שיש בהן יותר מעמדה הלכתית אחת; וטעיתי בכך שלעיתים לא ניסחתי את דבריי באופן מדויק, והיו מי שנפגעו מהם", כתב קרים.
הוא הכחיש שאמר את הדברים שיוחסו לו לפיהם כביכול מותר לאנוס נשים בעת מלחמה: "מעולם לא אמרתי, לא כתבתי ואפילו לא חשבתי שמותר לחיילי צה"ל לאנוס נשים במלחמה. לטעמי, חל איסור גמור על החיילים לעשות זאת. זו הייתה השקפתי וזוהי השקפתי גם היום".
בתצהירו, התייחס קרים גם לסוגיית שירות חיילים המשתייכים לקהילת הלהט"ב. קרים כותב כי "בשתי נקודות איני יכול לשנות את דעתי: האחת, התורה אוסרת באופן מוחלט קיום יחסים חד-מיניים; והשנייה, עמדתי החד משמעית היא כי היחס העקרוני לכל אדם באשר הוא, ובכלל זה לבני הקהילה הלהט"בית, נדרש להיות יחס של אהבה, תמיכה והכלה. אסור להפלותם, ועל אחת כמה וכמה שלא לפגוע בהם. כך הדבר בכלל, ובצה"ל בפרט. צה"ל הוא צבא העם, ומשרתים בו כלל החיילים והחיילות, בלי קשר לזהותם המינית או המגדרית. בכולם יש לנהוג מנהג שווה".
לפתע, העתירה התפוגגה.
זהבה גלאון, שהגישה את העתירה יחד עם מיכל רוזין ותמר זנדברג, פרסמה בעקבות התצהיר פוסט ובו חגגה את ניצחונה: "העתירה שלנו הביאה להתנערות מעמדות חשוכות ולהבהרת העמדה הראויה לכל חייל וחיילת בצה"ל. המטרה הושגה והמסר נקלט".
גלאון הוסיפה גם השתלחות בתומכי הרב, ובו קבעה כי הרב קרים עשה תיקן: "עכשיו תורכם, כל הרבנים, השרים, השרות והנשים, שמיהרו לתמוך בדברים כה חמורים ולהשתלח בבג״צ". כשנשאלה אם ימשכו את העתירה השיבה גלאון: "ניצחנו. הרב קרים התנער מעמדותיו הקודמות אז מה הטעם להמשיך בהליך?".
באמת אין טעם. אם אפשר לעתור לבית המשפט כדי למנוע מינוי של אדם לתפקיד ציבורי רק בשל דעות (אותן אפילו לא הביע), מרצ ניצחו. זה אפילו לא עניין של הפרת הסמכות של בג"ץ, זו השלטת הערכים של מרצ על המדינה כולה. מה היה קורה אילו איש בעל דעות מרצ היה עומד למשפט בטרם מינויו על דעותיו?
פשע שנאה נגד הרב הראשי לשעבר
במוצאי שבת ריססו פעילי מרצ את דגל הקהילה הגאה בלשכת הרב שלמה עמאר. תחליפו את המילים מרצ ב"להב"ה", את "הקהילה הגאה" ב"מגן דוד" ואת הרב עמאר בשמו של אימאם מוסלמי, וקיבלתם תג מחיר. יש הרי את כל המרכיבים: ונדליזם, נקמה על מעשים קודמים, פגיעה באמונות הקורבן. אל תטעו, לא מדובר כאן בשובבות נעורים, אלא בפעילות אלימה של ממש. דברי הרב היו מזעזעים וקשים לשמיעה, אך הם דברים בעלמא. ריסוס דגל הקהילה הגאה לעומת זאת, הוא פגיעה של ממש.
אבל במקרה הזה, מדובר בפעילי המפלגה עם "הדעות הנכונות", אז איש לא יגיד דבר נגדם. הם, כמו מנהיגי מפלגתם, משליטים את הסדר המחשבתי שלהם על מי שאינו מסכים איתם.
זו אותה אלימות מכוערת בה פועלים אנשי "תג מחיר" כשהם מרססים כתובות על מסגד ודורשים לסלק את כל הערבים. זו אותה אלימות בה פועלים אנשי מרצ כשהם מרססים לשכה של רב ודורשים להשתיק את כל מי שחושב אחרת מהם. ככל שהאנושות מוותרת על אלימות כאמצעי שליטה, היא הרוויחה את חירות המחשבה. לפי מרצ, האלימות מותרת, המחשבה אסורה.
משטרת המחשבות באמצעותו פעלו בג"ץ ואנשי מרצ, שניסו לקבוע לרב עמאר ולרב קרים מה מותר ומה אסור לומר. לפי "החוקים" אסור לומר דברים גזעניים, הומופוביים, מיזוגניים, סקסיסטים או כל דבר שיכול לפגוע ברגשות של כל אדם שהוא.
לא פועלים בניסיון לדבר או לשכנע, אלא מפעילים אלימות כלפי מי שמתנגד להם. הנהגת המפלגה משתמשת בבית המשפט ככלי נשק להשלטת דעותיהם, צעירי המפלגה פושטים על לשכת הרב הראשי בשעת ליל ומחללים אותו. היום אולי תסכימו איתם, מחר לא. היום הם באופוזיציה, אבל לא לעולם לא חוסן. האלימות עכשיו לא תשתנה כשהם יגיעו לשלטון.
קצת על הרבה 