בראשית באר אלוקים את השמיים ואת הארץ, אבל אלף שנים לפני כן, הלכו על הכוכב הזה בני אדם. הם חיו את החיים שלהם בדרכם. זה היה עולם דל בחומר, אך עשיר בדמיונות. לא הייתה בו טכנולוגיה, שיעור התמותה היה בשמיים והראש היה עסוק בגידולי הקרקע. באיזו שפה בנו את העיר הזו, האם ייתכן שעוד לא נוצרה שפת הקודש?
הלוואי ויכולנו לנוח על זרי דפנה והנקודה שכולם מפנים כשהם מאשימים את ההסתה. מעגלים של אור? יצא להפסקה.
קצת על המוסר
הכיתה התיישבה באודיטוריום הקטן. המפקד הביט בעיניהם במבט נחוש ואמר: "כעת נלמד את הוראות הפתיחה באש". גדעון מיד נדרך והרים את ידו. גדעון תמיד היה הראשון להרים את ידו. בינו ובין עצמו, המפקד תהה אם מדובר במוטיביציה יתירה או שמא מדובר בחוסר הבנה. אך כיוון שהעריך את תעוזתו של גדעון בכיתה האמין כי הוא יהיה נועז גם בשדה הקרב, ובכלל, אמר הלל הזקן ש"אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד".
"הקשב המפקד, זה די פשוט, לא? כשמגיעים לקרב מול האויב יורים חיצים, הלא כן?". המפקד סינן לעצמו בראש כי "סייג לחוכמה שתיקה" שוב ושוב והעדיף לא להתבוסס בדיון שאין עליו מחלוקת. הוא ינסה לדבר שוב עם הלל הזקן. משהו בבסיס שם התפספס אצל החייל.
"ראה נא, גדעון, אולי מוטב שתתחיל בשינון הוראות הפתיחה באש. הן די דומות להוראות בטיחות הירי שלמדנו אתמול: גם הוראות אלו נכתבו בדם", אמר והביט בפניו של כל חייל בכיתה, כדי לוודא שהם הפנימו את חומרת הדברים.
"אם כן, גדעון, תואיל בטובך?".
"בקבלך ובמוסרך קשת, בחן אותה בזווית של ששים מעלות", התחיל גדעון ומיד עלו צחוקים משאר חברי הכיתה. גדעון, שהאדים מסומק המשיך לקרוא, אך המפקד קטע אותו מיד.
"אלו הן הוראות הבטיחות שכבר הפנמנו, אני מקווה. הלאה".
"אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", פתח גדעון בחשש, וקיווה שלא ישוב קול צחוק חבריו. החיילים הפעם שתקו והאזינו לדבריו.
"תודה רבה גדעון. מי רוצה להסביר לי מה הקשר בין דברי רבי עקיבא והוראות הפתיחה בירי?", שאל המפקד.
שוב גדעון הניף את ידו.
"הקשב המפקד, ואהבת לרעך כמוך זו רק סיסמה", ירה גדעון וסבלנותו של המפקד הלכה ופקעה.
"גדעון, לא מדובר רק בסיסמה. מדובר בצו המוסרי מתוכו אנו פועלים. כשאתה בקרב, חשוב שתזכור מיהו רעך ומיהו האויב", אמר המפקד. גדעון שוב הניף את ידו אך המפקד היסה אותו.
"כך למשל, האנשים האלו שאתה רואה עכשיו סביבך, לא משנה כמה תכיר אותם ותאהב אותם, הם לעולם יהיו פחות חשובים לך מבני משפחתך. לכן, למשל, החברים שיישאו אשה במהלך השנה שלפני המלחמה – לא ייצאו לקרב. לא נעמיד אותם במצב בו הם מהווים סכנה לחבריהם.
"אך אם תצא למלחמה על אויבך, זכור כי החברים שמקיפים אותך פה – הם משפחתך. עליהם תשמור ממש כמו על עצמך. הם חשובים לך יותר מכל".
גדעון הוריד את ידו.
"המשך נא", אמר לו המפקד.
"מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר על רחמנים", קרא גדעון.
המפקד הסביר כי הוראות אלו נועדו למי שמרחם על האויב בשעת לחימה. "כשאדם מרחם על אויבו, הוא מסכן את חבריו מפני אותו האויב", אמר. החיילים – וגדעון בתוכם – הקשיבו.
"המשך".
"הקם להורגך – השכם להורגו".
"יש מישהו שזה לא ברור לו? כן, גדעון", אמר המפקד כששוב החייל הקופצני מיהר להניף ידו.
"הקשב המפקד, חזרנו אל הסיסמאות?", שאל החייל, עם מוסר לא יורים. לא נרוקן את פח החיצים שלנו על פלשתי. לא
"אבל כן תגדע את ידו אם תראה שהיא מניפה לעברך אבן, וכן תגדע את ראשו אם תראה שהוא עלול להוות עליך איום, גדעון. זה ברור?".
גדעון השפיל ראשו והמפקד המשיך.
"טוביה, ינאי, אולי תקראו אתם?".
קצת על דפנה
הלוואי ויכולנו לנוח על זרי דפנה
לעטוף איש את רעהו באהבה גדולה
להביט זה בעיני זה כמו בהתחלה
מלוכדים מבפנים וגם כלפי חוץ
למצוא את החיבור גם אם הוא לא נחוץ.
אם צריך את השכול כדי לדבר,
כנראה באמת יש לנו בעיה להתחבר.
יש הרבה עניינים
שהם לא ימין
ולא שמאל,
אבל אותנו מחבר רק השכול.
החיים עצמם
כמו חומה בצורה
עלי בריקדות בלי נחמה
לפעמים לא רואים את המצוקה.
ואולי אנחנו מפספסים את הנקודה.
כי יש אנשים ויש אנשים.
ואם אלוקים
בחר לקחת את הטובים,
אולי כדאי שנלמד מהם דבר מה.
איך הם חיו
את החיים עצמם.
הלוואי ויכולנו לנוח על זרי דפנה.
הלוואי והייתה מצליחה
לעטוף אותנו באהבה
ממש כמו בהתחלה.
קצת על הביטחון
כמו הילד ההולנדי ששם את האצבע בסכר, כולם מצביעים על "ההסתה" בתור הגורם הראשי לטרור הנערים המתאבדים שוב ושוב על היהודים עם סכין. כולם, מאנשי יש"ע דרך הרמטכ"ל חוזרים על המנטרה של ראש הממשלה ושר הביטחון – זו ההסתה הפלשתינית שגורמת לרצחנות הזו.
אבל מאחורי ההסתה עומדים בני אדם. לא משנה כמה סרטונים אנחנו ברשת החברתית, הסיכוי שמישהו מאיתנו יצא מהבית לתקוף מישהו אינו קיים. מיקוד הבעיה בהסתה היא גזענות של ציפיות נמוכות. מי מאיתנו רואה סרטון ופשוט פועל לפיו? כמו שמישהו מאמין באמת ובתמים שהוא יכול לשלוח לאדם מסרון והוא יצא להצביע: זה לא בא בחלל ריק. יש שם משהו נוסף שגורם לאפשרות הקלושה הזו להפוך מסרטון שעושים לו "לייק" לשאיפה להיות הכוכב של הסרטון הבא.
ההסתה היא הבעיה, אלא הייאוש.
הייאוש הפלשתיני מהמציאות הנוכחית בה אין להם עתיד של ממש. מדינת ישראל לא תצא מהשטחים, היא פשוט לא מסוגלת לכך. גם מדינה שתובל על ידם לא תצליח להביא להם לעתיד טוב יותר, אז הם פשוט מתאבדים. האמת היא שגם ההבנה הזו די מייאשת. לא בטוח שיש לנו מה לעשות אחרת, מלבד לתת להם לחיות על חשבוננו וזו לא אפשרות. גם אז, רק אולי תצמח בתוכם שוב תשוקת החיים. עד אז, הם ימשיכו לנסות להתאבד עם סכין ולכן לנצח אנו נחייה על חרבנו.
קצת על בריאת העולם
בעולם מקביל, הכותרת של "סרוגים" לגילויה של עיר עתיקה בת שבעת אלפים שנה הייתה מחוללת סערה משמעותית בקרב הציבור הדתי. בעולם מקביל, אנשים היו תוהים – איך ייתכן שזה אמיתי, הרי העולם נברא לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש וחצי שנים. בעולם מקביל, הם היו תוהים אם יש להם בעיה בתאריכים. בעולם מקביל, האמונה שלהם בכל מה שהם יודעים הייתה מעט מתערערת. כי איך ייתכן שיש משהו שקרה לפני שקרה משהו?
בראשית באר אלוקים את השמיים ואת הארץ, אבל אלף שנים לפני כן, הלכו על הכוכב הזה בני אדם. הם חיו את החיים שלהם בדרכם. זה היה עולם דל בחומר, אך עשיר בדמיונות. לא הייתה בו טכנולוגיה, שיעור התמותה היה בשמיים והראש היה עסוק בגידולי הקרקע. באיזו שפה בנו את העיר הזו, האם ייתכן שעוד לא נוצרה שפת הקודש?
יש אנשים שלומדים היסטוריה עתיקה, כזאת שפוגשת באנשים שהיו כאן לפני אלפי שנים. אולי אפילו עשרת אלפים שנים. יש אנשים שמאמינים באמת ובתמים שהעולם נברא לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש שנים. האנשים האלו כמעט ולא נפגשים, אך כשהם כן, הם כבר לא אותם אנשים שהיו. כי אי אפשר לדעת שהעולם נברא לפני מיליוני שנים ולהאמין שבכל זאת הוא נברא רק לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש שנים.
אך השבוע, אולי לראשונה, הכירו המאמינים באפשרות שהם יודעים שהאמונה מורכבת יותר משניתן לחשוב. אולי זה לא העולם שנברא לפני אלפי שנים, אולי זה רק אנחנו.
קצת על הרבה 