סגלגל"צ | מוצ"ש תרומה

אני זוכר את הפעם הראשונה שאחותי ואני הכנו הצגה להורים שלי. האמת, אחותי הייתה שקועה בזה הרבה יותר ממני. היא התאמצה ממש. היה לנו איזה ריקוד שכבר אז חשבתי שהוא מגוחך, אבל זרמתי עם זה. היא הייתה לחוצה ומתוחה, כי אתם יודעים איך זה שאתם עובדים ומשקיעים במשהו שנתון לשיפוטם של אחרים. הם שופטים, הם מדרגים, הם פוסלים או מנקדים. ההורים שלי כמובן אהבו את ההצגה, או לפחות העלו הצגה מקבילה משלהם, לפיה הם אוהבים את מה שהם רואים. ואנחנו, בתמורה, אהבנו את זה בחזרה וכך הלאה.

הצגה של ילדים. החיפוש אחר אישור לא נגמר כשמתבגרים
הצגה של ילדים. החיפוש אחר אישור לא נגמר כשמתבגרים

וגם: האות עליה דובר הכי הרבה השבוע, המאבק הצרפתי בטרור ומעגל חדש נפתח

קצת על סג"ל בגל"צ

עולם התקשורת הוא עולם שכל כולו הצגה. כמו ילדים שמכינים ריקוד קטן, הצגה או ציור להורים, אנשי התקשורת עובדים כל היום במטרה להשיג את אהדת הקהל, כדי להגיע לחשיפה גבוהה יותר . לכן אנשי תקשורת אוהבים להתעסק בעצמם. הם לוקחים את המציאות כפי שהיא וממחיזים אותה כפי שהם רואים אותה בעיניים שלהם לעיני כל. בכל תכנית, בכל פרסומת, בכל כתבה הושקעו לרוב שעות רבות של עבודה. לכן בכל פעם שמגיע משהו שמאיים על האפשרות לקבל את האישור שהם מכורים אליו מהקהל, הם יוצאים מדעתם. כשהם רואים מישהו אחר, שדומה להם, סובל מפגיעה מסוימת הפרנויה עובדת שעות נוספות.

מה אם לא אצליח להתגבר על המכשול, מה אם זה יקרה לי, מה אם אני הבא בתור. כמובן, לא עוזרים השינויים בשוק התקשורת, או המחסור העצום בביטחון תעסוקתי. כולנו רוקדים עם כדורים שנורים על הרצפה לידינו, לפעמים פוגעים בנו ולפעמים אנו חומקים.

יש אנשים שלמרות הכול הצליחו. הם התגברו על כל המכשולים ופיתחו עמידות לתנודות השוק. יש להם כיסא יציב, כתפיים רחבות ושם שרק מלהזכיר אותו האדם הממוצע יתרגש קמעה. כולם מכירים אותם, את פניהם, את קולם, את דעותיהם.

יום אחד קיבל אדם אחד הצעה להחליף אדם אחר, שנכנס לגיל פנסיה ופתאום כולם ירדו מהפסים. מה יש בו, באראל סג"ל שמעורר כל כך הרבה אמוציות? שום דבר, למרבה הצער. מרבית המבקרים אותו אינם סולדים ממנו, אלא רק מהרושם שהוא מותיר. שובל של תחנות בנקודות הימין הנחשבות ביותר: מקור ראשון, גלי ישראל, ערוץ 20. אם זה לא הספיק, שמו עלה כמועמד אפשרי לשריון מהשטן בהתגלמותו ברשימת הליכוד.

הוא איש ימין.

הוא לא אדם בעל ידע חריף בהיסטוריה, כפי שעולה מקריאה של טור או שניים שלו. הוא לא חד כתער, כפי שאפשר לשמוע בכל תכנית רדיו שלו. הוא לא פרופומר, כפי שניתן לראות בתכנית הטלוויזיה אותה הוא מנחה. לא, הוא איש ימין. צר עולמו כנמלה חשוכה המהלכת על רגבי עפר כל היום וכל הלילה.

אבל לא די בכך, הוא מחליף את האיש והאגדה, רזי ברקאי. כמובן, העיתוי הוא הבעיה. כי השבוע, כך יצא, ארגוני ימין ביקרו את ברקאי, שעלב בשהידים של הציונים. אלו שהקריבו את חייהם למען ערך כה עלוב כמו המולדת. כן, הפשיסטים האלו תכננו הכול מראש. הם רק חיכו להזדמנות שתגיע ביקורת ציבורית מספיקה וקפצו עליה. הכול פוליטי. כמובן. אך האם היה עיתוי מתאים יותר מזה, כדי להוציא את ברקאי מהמערכת? האם לא יכול להיות שאחרי 20 שנה ירצו בגל"צ לרענן את השורות? אולי בכלל העיתוי קשור לגילו המתקדם של השדר שהגיע לגיל פנסיה באותו הזמן בו צפוי סג"ל להיכנס למשבצת השידור שלו?

אבל כשמדובר באיש ימין מול איש מהגוורדיה, לא שואלים שאלות. כולם מתגייסים לטובת ההצגה שהם מעלים מדי יום. הצגה שהקהל אוהב, הרי אם לא היה אוהב, בוודאי לא היה מאזין. והקהל מאזין לברקאי מדי יום, כבר עשרים שנים. מהימים בהם הוא חיפש את האחראי על האינטרנט, דרך הפעמים בהם הוא העלה את אנשי חמאס לשידור ואפילו עד השבוע, כשהעליב את המשפחות השכולות. את הרייטינג אי אפשר לרמות. הכול מדיד.

וכשהמדדים אומרים את מה שהם אומרים, אי אפשר לא יכול שלא לתהות מה קורה לימין הישראלי. האם הוא לא צורך תקשורת? האם לא אכפת לו שמרבית התקשורת שמאלנית? גלי צה"ל ורשת ב' הן רק המונופול הרדיופוני, אבל גם ערוץ 2 וערוץ 10 וערוץ 1 וידיעות אחרונות וישראל היום ו-Ynet ו-וואלה, רחוקים מלהביע קולות ימין של ממש.

הם עדיין כלי התקשורת הנצרכים ביותר. על אף שבבחירות העם בוחר לכאורה אחרת. איך זה ייתכן, איש אינו שואל. יכול להיות שלימין נוח שהתקשורת היא כמו שהיא? הרי אם היו רוצים להאזין לאראל סג"ל, היו נשארים בתדר 94.6, ולא מעבירים ל-95.5 או 96.5. הם היו צופים בערוץ 20 או קוראים מקור ראשון, אבל הנתונים מספרים אמת אחרת – אין בכלי התקשורת "של הימין" רייטינג. אך איש אינו מעז לפקפק, כי כמו בשמאל – כך גם בימין – כולם שופטים מתוך פוזיציה. איש אינו מודה שהאיכות או המקצוענות של כלי התקשורת חשובים הרבה יותר מהפוליטיקה, אך כיום העולם נעשה צר כשל נמלה, הרואה בכל תקופות אפלות של רדיפה פוליטית, סזון מול פשיזם.

סגל מול ברקאי
סגל מול ברקאי

קצת על פ'

פלשתינה, היא שמה של חבל ארץ הכולל חלקים נרחבים מירדן, סוריה וארץ ישראל. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine, אשר השתמשו בו הביזנטים ככינוי לארץ זו מאז ימי התקופה הביזנטית המאוחרת.

במערב התייחסו לארץ ישראל בשם הזה בהמשך לקביעת השם על ידי השלטון הרומי, ועוד קודם לכן על פי כתבי היסטוריונים יוונים, למרות שיהודי הארץ העדיפו את השם "ארץ ישראל". על ידי שינוי שם הארץ, ניסו הביזנטים שכבשו את הארץ והיו רגילים בחילופי אוכלוסין, לנתק את הקשר בין העם ובין הארץ. מקור השם 'פלשתינה' מגיע מהפלישתים אשר התיישבו ברצועת השפלה. השפעת קיבוע השם 'פלשתין' נמשכה עד לעת החדשה כאשר היהודים, שהעדיפו את השם ארץ ישראל, נאלצו בשל סיבות שונות לדחוק אותו לסוגריים ולראשי תיבות בלבד לאמור פלשתינה(א"י).

השימוש בשם "פלשתינה" בעברית, לא יוחס כלל לערביי הארץ ולא לתנועתם הלאומית כי אם למקום גאוגרפי בלבד. לעומת זאת, בשפה העברית ניתן לעשות את ההבחנה בין המושג "פלשתינה" למושג "פלסטין". אם "פלשתינה" הוא גלגול לעברית של מושג לועזי מערבי, "פלסטין" הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית ולפיכך משועתק לעברית ע"פ התעתיק הערבי לפלסטין ולא פלשתין.

כיום הפלסטינים מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם עם הזמן זהות לאומית "פלסטינית". כך ניתן לומר, במונחים מודרניים,  כי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים משמעו שפלשתינה ההיסטורית תחולק בין ישראל לפלסטין. הבלבול הגדול נובע מהעובדה כי בשפות הלועזיות אין אפשרות להבחין בין שני המושגים כפי שניתן לעשות בעברית. המושג הלועזי Palestine, מציין משמעות כפולה והיא מצד אחד את המדינה העברית שבדרך ומצד שני התייחסות לארץ כולה, כפי שהיה נהוג לאורך ההיסטוריה.

מראשית ההיסטוריה ההרכב הדמוגרפי בארץ ישראל היה מגוון ורחב. חלק בלתי נפרד מהמתיישבים היו נוודים ערבים ומוסלמים. אוכלוסיותיה המוסלמית של הארץ הגיעה זה מכבר, על סמך התייחסותה לאבות משותפים, להכרה בדבר היותה חלק מהקהילות האסלאמיות הנוודיות הקדומות. (קימרלינג ומגדל, 1999). על פי המסורות, האבות הקדומים, הגיעו מחצי האי ערב בתחילת המאה השביעית, תחת הנהגתו של הח'ליף השני עמר בן אלח'טאב וכבשו את ארץ ישראל ואת ירושלים.  לוחמיו ותומכיו של הח'ליף הטביעו את חותמם הערבי והאסלאמי, שנותר עד היום על איזורים רבים. ניתן למנות עליהם את סוריה כולה (לרבות פלשתינה), הסהר הפורה ואזור צפון אפריקה.

במשך מאות שנים, שמרו הנוודים הערבים או הבדואים, על זהותם כלוחמים תוך כדי ניהול סדר חיים משפחתי-שבטי. נאמנותם הגדולה ביותר של הבדואים הייתה נתונה למשפחתם, אך עניין שבשגרה היה כריתת ברית עם כל רשות שהעניקה להם הטבה חומרית או פוליטית. אויבם הגדול היה המדינה, או כל שלטון מרכזי שביקש לפקח עליהם, ליישבם או לפרוק אותם מנשקם. במאבקים בין הבדואים לבין שלטונות חולפים, לעיתים היו אלה הבדואים שגברו על השלטון ולעיתים היה זה השלטון שגבר וכפה על הבדואים את מרותו. אם כן ניתן לטעון, כי מקורם של הערבים אשר מבקשים להיקרא פלסטינים בתקופת המאה העשרים הוא בשושלת הבדואים והאיכרים שישבו את אזור סוריה, ירדן וארץ ישראל מאז המאה השביעית.

המושג "פלסטיני" או "עם פלסטיני" לא מופיע לפני שנות העשרים של המאה העשרים. המושג "פלסטין" הופיע רק עם ראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל. אפילו בראשית המאה העשרים, הפלסטינים בעצמם לא הכריעו אם הם ערבים או פלסטינים, אלא הרגישו שייכות לסוריה הגדולה. ערביי ארץ ישראל הפכו לפלסטינים בתקופה מאוחרת זו בעיקר כתוצאה של התנגדות לציונות בישוב היהודי.


קצת על צרפת

הממשלה הצרפתית בראשות מנואל ולס פועלת כדי להיאבק בטרור, זאת על רקע פיגועי פריז בנובמבר האחרון. מדובר בתהליך חוקתי מפרך, אך אם יעבור, החוקה הצרפתית תכלול אפשרות מאוד לא-ליברלית, לפיה הממשלה תוכל לשלול את אזרחותם של אלו שהורשעו בעבירות טרור. אך הדבר המעניין הוא ששלילת אזרחות זו תחול גם על אלו שאינם בעלי אזרחות כפולה, מה שאומר שבתיאוריה יוכלו להיווצר אנשי חסרי אזרחות ובעצם חסרי מדינה.


מעגלים של אור

"התנשקת פעם?", הוא שאל ומבט רמז על הבאות. ללא ספק, הוא תכנן משהו. זה היה הדייט השלישי שלהם עד כה ובינתיים נחמד לה אתו.

התשובה הייתה לא, כמובן. היחיד שהיה קרוב לזה היה אורן, אבל זה לא קרה. עברו שלוש שנים מאז שישבו יחד בבית הוריו. עברו שלוש שנים מאז עברה לירושלים. היא לא הייתה מוכנה לענות על זה, אז היא ענתה בשאלה משלה. "מה אתה מנסה להשיג פה, בעצם?", שאלה בלי מבט שרומז לשום דבר. בליבה כבר ידעה שהוא לא ישיג את מה שהוא מחפש.

שלוש שנים עברו מאז שהיא הביטה מהמכונית שלה אמה על העיר חיפה כשהיא הולכת ומתרחקת ממנה, והזיכרונות הולכים ומתרחקים גם הם. תמיר לפעמים מבקר, אבל הם לא מדברים עליו, על אורן. בלילה הראשון שלה בבית החדש, היא שאלה את תמיר איך אורן. כמובן, זה נגמר בבכי. לא של תמיר, כמובן, אולי גם של אורן.

ובינתיים היא יושבת כאן מול מישהו שהכירה במסיבה עם חברות מהכיתה, תוהה מתי ייגמר הדייט ואיך תחמוק ממנו בלי לתת לו את מה שהוא רוצה ובעיקר – שלא יהיה מביך מדי. היא קמה ואמרה לבחור "תזמין חשבון בינתיים, אני הולכת לשירותים". היא השאירה על השולחן שטר של עשרים שקלים והלכה. הפלאפון היה אתה והיא הביטה בו. כמה זמן עבר מאז הפסיקה לחכות להודעה או לשיחה ממנו, היא כבר לא ידעה.

איכשהו, מאז אותו יום בו עזבה את חיפה, היא לא קיבלה שיחה או הודעה נוספת ממנו. גם לא מכתב. תמיר סיפר שהוא כעס, אבל ניסה להמשיך הלאה. "לא הייתה לו ברירה אחרת, אור. לא השארת לו ברירה אחרת", הוא אמר בטון מעט מאשים. הוא כעס עליה והיא נאלצה להתמודד עם זה.

כשהיא חזרה מהשירותים, הבחור כבר לא היה שם. על השולחן בו ישבו התיישב זוג אחר. אחד מאותם זוגות שיש סביבם הילה ובעיניהם ניצוצות של חיוכים. הפלאפון שלה צפצף. הודעה חדשה: "מזמן למדתי שמי שלא נותנת לגבר לשלם עליה, לא נותנת". היא רצתה להקיא.

כשהיא עזבה את "גרג", המבט שלה נח שוב על הזוג עם ההילה. לפחות למישהו הולך בעיר הזאת.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s