יש אנשים שמניחים בכל יום תפילין. מרגע שהתחייבו בכך בבר המצווה שלהם – הם מקפידים. יתפללו או לא, יברכו או לא, תפילין הם יניחו. יש כאלו שלא פספסו משחק של הקבוצה שלהם כבר עשר שנים ברציפות. אך הפעם הראשונה בה הם נופלים תהיה נקודת הבוחן האמתית שלהם. מה יקרה בפעם הראשונה בה ימעדו, יפשלו ולא יקיימו את מה שהתחייבו לו מכורח ההרגל? מה יקרה ביום שאחרי, מה יפתח את הרצף החדש – ההתמדה או ההתמדה שבפספוס?
וגם: האם משפט השדה של איבגי, מגל ושלום מוצדק? אם תרצו יוצאים נגד השתולים, אבל הבוגדים האמתיים הם בימין, וסוף המעגל הראשון של אור.
קצת על הרבה
אחרי שנתיים של עדכון שבועי ב"קצת על הרבה", לראשונה בשבוע שעבר פספסתי. לא שלא כתבתי, כתבתי. האמת, חלק ניכר מהטור הזה נכתב כבר לפני שבוע. עדכנתי פה ושם, הוספתי קטע, אך ככלל זה הטור משבוע שעבר.
ואני תוהה, ביני ובין עצמי, למה זה נעצר פתאום. הייתה תקלה טכנית קשה. במקום בו התארחתי בשבת (וגרם לאנשים כנראה להבין שבמוצ"ש שעבר לא יהיה בלוג) הייתה תקלה עם אינטרנט רימון – ולכן לא יכולתי להתחבר. גם בדירה האינטרנט קרס ולא יכולתי להעלות את הטור השבועי. ולמי שתוהה מה עם האינטרנט הסלולרי, לראשונה אי פעם, סיימתי את תכנית הגלישה שלי בתוך שבועיים. לא עשיתי שום דבר שונה, אך האיטיות מורגשת בכל אתר ואתר.
וביום ראשון, כשהגעתי לעבודה – כבר ידעתי עמוק בפנים ש"מוצ"ש יתרו" לא יעלה. אולי זה דווקא בגלל מעגלים של אור – שסיים את המעגל הראשון שלו. אולי זה כי בזמן האחרון אני מרגיש שהכתיבה שלי מפספסת את היעד. ובכלל, מה יעילות הבלוג? הרי את התכלית המקצועית והמיתוגית הוא כבר מימש. אולי אפילו את תכליתו המקצועית. הנה, ברצותי אני יכול לכתוב – ולכתוב הרבה, בקביעות.
אבל אני אוהב לכתוב, אני אוהב את הבלוג הזה – הוא כמו הילד הקטן שלי. כשנוספו לכאן הכותבים הנוספים – טל, אלישבע, מיכאל ומוישי (שבינתיים עזבו כולם), הרגשתי שהרחבתי שורות. ולצד חוסר היציבות שלהם, המשכתי. כי בסופו של דבר זה שלי. במובן העמוק של המילה.
אז השבוע אני בוחר להתחיל רצף חדש.
קצת על השיימינג
עוד גיבור תרבות נפל בפח ההטרדות המיניות ומיד נפתח משפט השדה. במשפט השדה אין דין ואין דיין, מספיק שיש תלונה אחת ושתיים וכבר הן הופכות לאמת לאמיתה. הכותרות יכבשו את העיתונים, המרחב הציבורי ברשת יסקול את הנאשם באבנים ואין שופט או חבר מושבעים, רק שמועות. אלו במהרה יוצרות הרס של מפעל חיים. מה עם החוק, אני תוהה, לאן הוא נעלם? הרי בשביל המקרים האלו יש משטרה, יש חוקרים, יש פרקליטות. הן נועדו לבדוק ולבחון כל מקרה ומקרה, לא משנה אם קוראים לו משה קצב, ינון מגל, סילבן שלום או משה איבגי.
אלו לא הימים בהם משה דיין ע"ה יכול היה לעשות בנשים שבלשכתו ככל העולה על רוחו. אלו ימים נוראים לגברים המטרידים, או לפחות לאלו שנחשדו – גם אלו שלא נעשה עוול בכף ידם. אבל אם העיתונות היא החוקר, אז הציבור הוא הפרקליטות והשופט שחורץ את גזר הדין. ינון מגל, הטריד או לא הטריד? "אלו דברים שנעשו בין ידידים", כתב מגל. אז מאיפה יש לו את החוצפה להתלונן על מר גורלו? סילבן שלום, הטריד או לא הטריד? הוא פרש בתקווה שהסערה תחלוף. חברת כנסת זה קצת יותר מדי, אפילו בשביל חברה מתירנית כמו זו שהוא חי בה. משה איבגי, הטריד או לא הטריד? מה זה משנה, העיקר שהוא הצטלם בעבר עם אודם מרוח עליו, שלט שמודיע שנשים הן לא הרכוש של גברים ובכלל, הוא סמולני. מגיע לו.
אך מה קורה כשהחוק דורש הגשת תלונה כדי להגיש כתב אישום? ומה קורה כשהמטרידים שוב ושוב חומקים בלי עונש? זה בטח כי הוא רק דיבר איתה על איברי גופה, לא נגע ולא שלח יד. כלומר, חוץ מזו שהוא חפן לה את הישבן, אבל גם זה לא "במישור הפלילי". צר לי אבל אם זה החוק, אז החוק לא נועד בשבילי. יש מוסר, והוא גובר על החוק הפלילי. אל תפחד משיימינג, תפחד לחצות את הגבולות המוכרים של בין אדם לחברו ובין גבר לאשה.
כמובן, יש טעויות. אי הבנה, קריאה לא נכונה של הסימנים, חוסר תיאום ציפיות, אבל איך מגיעים למצב בו יש שמועות שכל עולם התרבות מכיר ומסרב לחשוף? מה, זה לא מספיק חתרני כדי לומר שהאיש שנתפס כאבן יסוד מבניין הקולנוע הישראלי הוא אחד שתופס שחקניות בלי רשות? אח"כ שואלים למה הציבור לא מחכה להתעסק בעובדות. כי כל אלו שכן היו אמורים לעשות משהו עם המידע שהיה להם, העדיפו לשתוק.
קצת על אם תרצו
אני לא יודע אם ב"אם תרצו" חשבו על ההשלכות האפשריות של כרזת "האמנים השתולים" לפני שלחצו 'פרסם', אבל אין ספק שהם עלו על נקודה רגישה. קמפיין "השתולים", שנפתח בסרטון אלים, צבר אט אט תאוצה. בצירוף החוק שנועד לסמן את התרומות שמקבלות עמותות השמאל והאנשים המייצגים אותן במסדרונות הכנסת, נראה היה ש"אם תרצו" חוזרת לגל. והנה, באבחת פבליש אחד בפייסבוק, נדמה שהכול ירד לטמיון. הרבה אנשי ימין התנערו מהפרסום וכתוצאה מכך מהקמפיין. אישי שמאל מפוכחים, כדוגמת אברי גלעד ובן-דרור ימיני התנערו מהתנועה לחלוטין וחזרו אחר כבד לזרועות המחבקות של "שלום עכשיו" ושאר מרין בישין.
המוקד עבר מגופים עמומים כמו מדינות, עמותות וארגונים אל אנשים פרטיים. האם מותר להם להביע דעה מנוגדת? הימין הליברל מיד יאמר שכן. אך האם אסור להוקיע אדם על דעתו? ובכן, למה לא? אם מותר להחרים את תושבי קריית ארבע או את אריאל רק משום שהם גרים בצד 'הלא-נכון' של הקו הירוק, למה אסור להצביע על הקשר בין המנגנון שקורה לחרם ובין המחרימים עצמם? למה אדם שנהנה מאומנות אינו ראוי לדעת את השקפת העולם של היוצר?
ואני חושב על זה ותוהה, מה גרם לכולם לקפוץ פתאום? למה הכרזה הזו עוררה רעש כה גדול? והתשובה היא במוקד הכרזה: האנשים עצמם. המילייה של אותם אנשי שמאל-מפוכח הוא עדיין אנשי שמאל רדיקלי. מדובר בחברים שלהם. הם אמנם חושבים אחרת, אך הם עדיין ישובים איתם סביב אותו שולחן בבית הקפה. כשעל כף המאזניים נמצאת החברות או האידיאולוגיה, החברות בסופו של דבר תנצח.
מדוע התנערו אנשי הימין מהקמפיין? משום שהימין חושש. אולי הוא חושש מהסתה של ממש והדריכות שהייתה בקרב מנהיגי הימין בשעות בהן לא הייתה ידועה סיבת השריפה שפרצה במשרדי 'בצלם' מדגימה זאת היטב. אך אני חושב שיש כאן עוד משהו. אם תרצו היא תנועה פוליטית א-מפלגתית. היא מתיימרת לייצג את מה שאמור להיות המרכז הישראלי וככזאת, כשהיא טועה – אין לה אב או בן. היא נותרת לבדה, רק היא עצמה. זה המחיר שמשלם מי שמנסה לקבוע את הטון. הוא צריך להיות החלוץ שלפני המחנה, אך לפעמים הוא מגלה שהוא רץ לגבעות לבד. הציונות הדתית למדה את זה על בשרה כמה וכמה פעמים (ועדיין לא הפנימה, לצערי), כעת הגיע תורה של אם תרצו.
בקמפיין "האמנים השתולים" אין עמותות להסתתר מאחוריהן, יש פנים, יש שמות, יש מטרות. אך הפנים והשמות הם דמויות אמיתיות של יוצרים אמיתיים. זו לא הצגה. הרבה מהאנשים המרכיבים את העולם התרבותי שמקיף אותנו שותה מאותה הבאר. הקשר הזה בין החונטה התרבותית שמתנהלת באופן דומה למקבילותיה מעולם המשפט, התקשורת והאקדמיה, ובין האידיאולוגיה הרדיקלית ראוי לכל הפחות להיות ידוע לציבור.
כמובן, בשמאל יתלוננו על רדיפה. תמונת הרקע בעמוד הפייסבוק של מרצ מספר כי החלה עונת הציד, בצירוף הסמלים של ארגוני "זכויות האדם" על ברווזים. כנראה ששכחו שם איך נראתה עונת הציד של השמאל. בעצם, היא כנראה הייתה דומה לשיטת הפעולה של עזרא נאווי: קודם זובור, אחר כך גזנגה. כך פעלו אנשי הפלמ"ח שהסגירו את אחיהם מהאצ"ל והלח"י לבריטים. שם לא היו ארגוני זכויות אדם, אלא רק מאבק על כוח.
לצערי, את הנקודה הזו מפספסים בימין. גם אם בתנועה שמתיימרת לבנות חברה ציונית חדשה טעו עם הכרזה המסוימת הזו – והטעות היא בעיקר בעובדות – חשוב להבין שמדובר במאבק כוחני בין האליטה החדשה והאליטה הישנה. ובמאבק הכוחות הזה השחקנים, האמנים והיוצרים שתומכים בארגוני 'זכויות האדם' הם עדיין סוכני דעת הקהל של השמאל. מקרתיסטי ככל שזה נשמע, זה עדיין נכון.
קצת על יום השישי
אֲנִי מחכה לְיוֹם הַזֶּה הַרְבֵּה זְמַן
יָדַעְתִּי שֶׁהוּא בָּא,
יָדַעְתִּי שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לפינה
הוּא חקוק לִי עַל לוּחַ הַשָּׁנָה.
וְהִנֵּה הוּא כָּאן,
וַאֲנִי לֹא מוּכָן.
עוֹד לֹא.
המתנתי לוֹ לשווא.
מַה אֲנִי עוֹשֶׂה איתו עַכְשָׁיו?
פַּעַם, הָיָה זֶה יוֹם מוּבָן מֲאֵלָיו.
החשיבות, הַפְּרָחִים, הַמִּכְתָּב,
עַכְשָׁיו זֶה סְּתָם עוֹד יוֹם גָּשׁוּם,
וַאֲנִי לֹא אָמוֹר לַעֲשׂוֹת איתו כְּלוּם.
רַק כּוֹתֵב שִׁיר סָתוּם,
וְכָך אַשְׁאִיר אוֹתוֹ חָתוּם.
קצת על 20
כשאתה לבד במשרד בשעות הלילה הקטנות, הקירות סוגרים עליך מכל עבר. הרעשים הקטנים שרק אתה עושה ממלאים את החלל ואתה נתון לחלוטין לעצמך. איש אינו רואה, ואני יודע זאת היטב. האם ארגיש בבית, או שמא אזכור שמדובר במשרד. אפשוט חולצה, אסיר נעליים ואתהלך כפי שהייתי רוצה ללכת לו לא היה כאן איש מלבדי. ואני במשרד, יושב עם עצמי. ועם העבודה. מעביר את הזמן עד שאגיע למטרה. עוד עדכון קטן, עוד קוד אחד לאוסף, עוד כתבה לפרסום. אין כאן איש מלבדי, אף אחד לא יוכל לשפוט אותי על מה שארצה לעשות, אם אבחר לעשות את מה שאני רוצה באמת.
ללכת.
מעגלים של אור
"אורן", אמר תמיר.
אורן לא שמע אותו, אז הוא קרא אליו שוב ושוב, עד שיקשיב.
"מה?", אמר בלי חשק. הוא התעסק בפלאפון והיה מודאג.
"בוא, בוא רגע, אני צריך לדבר אתך", ניסה שוב תמיר להשיג את תשומת ליבו.
"אני… זה… תמיר, זה לא זמן טוב עכשיו".
הוא ניסה להשיג את אור במשך כל היום, אך היא לא ענתה לו. השלב הבא, בתום יום הלימודים היה לנסוע אליה לבית, אך הוא לא ידע מה יאמר לה. אם צריך להתנצל, הוא מוכן להתנצל. אם הוא צריך לעשות משהו, הוא יעשה אותו. הוא רק הוא צריך שהיא תענה. רק אתמול הם בילו יחד והכול היה בסדר. לא, לא בסדר. הכול היה טוב, הכול היה מושלם. הכול היה טוב, אבל מאז הבוקר – אות דממה דקה. אפשר היה לחשוב שהיא נעלמה, שבלעה אותה האדמה. והוא לא הבין מה קרה, אבל עמוק בבטן, הוא הרגיש שמשהו לא טוב קרה, הוא רק רצה לדעת מה.
אורן הלך אנה ואנה מצד לצד, כאילו היה ספינה בים סוער שאיבדה את העוגן שלה. הוא לא ידע את מקומו בעולם כעת. בשבועות האחרונים לא הייתה כיתה, לא הייתה עבודה, הייתה אור. אור ישבה במרחק סוס שחמט ממנו בכיתה. היא עבדה במרחק של שלושים ושבע חנויות ממנו בגרנד, היא גרה במרחק של אוטובוס אחד וחמש תחנות ממנו. היא כוכב הצפון שלו ועכשיו היא לא עונה.
תמיר הניח את ידיו על אורן בניסיון לדבר איתו, אך אורן לא שמע. אורן, אורן, הוא קרא יותר ויותר בקול, ואורן התרכז בטלפון. הוא התקשר רק שתי פעמים, שלח מסרון, הודעת וצפ ושתי הודעות פייסבוק. הוא התאפק מלהתקשר יותר, אבל ידע שהיא ראתה ובחרה שלא להגיב.
אור הביטה על העיר בעודה מתרחקת ממנה, הקשיבה לשירן מספרת לאימה כמה היא מתרגשת לבאות. על העיר החדשה והבית החדש והחברים החדשים, כל אותם דברים שאור ידעה שהיא לא רוצה, לא צריכה ולא מחפשת. היה לה טוב איפה שהיא הייתה והיא לא רצתה להחליף את זה.
היא רצתה לרדת איפשהו באמצע הדרך, להסתובב. או לעצור. לחשוב שוב על הכול, אולי לשכנע את אימה לשנות את דעתה, למצוא עבודה בחיפה, לחזור הביתה ולחזור אל אורן. היא הביטה בפלאפון וראתה את ההודעות של אורן ואת השיחות שלא נענו. הוא בטח יוצא מדעתו, היא חשבה. היא לא מצאה את המילים לומר, היא לא ידעה איך להסביר, אז היא לא אמרה דבר. היא לא השיבה לו הודעה או שיחה. מתישהו, תמיר אולי יאמר לו מה קרה.
היא קיוותה שאורן יבין.
קצת על הרבה 