כה אמר קופל: על שומרי הסף ועל קובעי סדר-היום

הרי הן בבחינת שתי דמויות מנוגדות של התודעה; האחת, העצמאית, אשר מהותה היא ההוויה-בשביל-עצמה, [ואילו] האחרת, הבלתי-עצמאית, אשר מהותה היא …ההוויה בשביל האַחֵר; הראשונה היא האדון, השניה – עבד

ג.וו.פ.הגל, מתוך הפנומנולוגיה של הרוח, 1807

 

 

 

על פוסט -האיוולת של 'אםתרצו'

אני מבקש ממכם התייחסות 'קרה', כאן בין כותלי הבלוג לא צריך אדם להוכיח נאמנותו לשבלונה, כאן העדר לא אנוס לפעות בקול אחד, כאן אנו יכולים להשתחרר מסד-הסדר ההגמוני ולהוותר עירומים מכפייה, כאן פסול מגע השוט המוסרי, אין אדונות נרכשת בבלוג באמצעות הלקאה מוסרית….כאן אנו חופשיים לחשוב בלא מגע מגלב האינקוויזיטור התורן על גבנו- ועתה –  פרשיית הפוסט אותו פירסמה 'אםתרצו' חשפה בעבורנו, המעמיקים לבחון, את הגנום ממנו בנויה דעת קהל. בעבר חשבו התיאורטיקנים כי אמצעי התקשורת מזריקים את העמדה לשכלם של הצרכנים, אולם מזה זמן רב שתיאורטיקנים של התקשורת עזבו את 'תיאוריית המזרק' ועבר לתיאוריית 'קביעת סדר היום'.

 

מהן התיאוריות?

תיאוריית המזרק הציגה את השפעת התקשורת על הפרט כמזרק תת-עורי, המחט חודרת מבעד לעור ומזריקה את האינפורמציה המבוקשת ואת הדעה הישר לברמה הקוגנטיבית הפנימית. האדם מוזן בעמדה ומאמץ אותה כתוצאה של דחיקה. התיאוריה הזאת היתה דומיננטית בשנות ה-40 וה-50(הפלישה ממאדים של אורסון וולס למשל).

 

עם השנים עלתה ביקורת רבה על כך שהצופה/מאזין איננו אובייקט פסיבי אלא סובייקט פועל. הממצאים הוכיחו כי תמונת המצב מורכבת יותר, על כן עלו טענות כי התקשורת לא אומרת 'מה לחשוב' אלא 'על מה לחשוב' או בלשון מנסחי האסכולה מקומבס ושו, התשקורת התקשורת מכתיבה לנו *על מה חשוב שנחשוב*. בקצרה, אם אתה לא שם אתה לא קיים, אם זה לא שם , זה לא התרחש: ברגע שאירוע הופך לאייטם, אך ורק אז סימן שהוא בעל משמעות.

 

אז מי קובע למי את סדר היום?

 

החדירה של תחקיר 'עד כאן' לתוככי הממסד התקשורתי, באמצעות קבלת אסמכתא משומרת הסף אילנה דיין הציג בפני הקבוצה ההגמונית והאליטה התומכת בארגוני הקרן החדשה סיטואציה לה הוא לא רגיל – הוא נאלץ להתמודד עם מצב בו סדר היום הוכתב על ידי עמדות וסוכני השפעה המנוגדים לעמדתו:

סדר היום התקשורתי—>סדר היום הציבורי—>סדר היום הפוליטי

גם בין אמצעי התקשורת יש היררכיה:

[ערוץ 10<>ערוץ 2]>ערוץ 1> ערוץ 20

הארץ>ידיעות אחרונות>|<ישראל היום(תלוי בעמדתך הפוליטית)

גם בתוך אמצעי התקשורת יש היררכיה:

עובדה > 'המקור'> מבט שני> תחקיר חדשות 2/10 הכל בנוי על הון סמלי ומעמד סמכותי לקבוע מה מדברים, על מה שמדברים עליו. מה מדברים – מה העמדה הלגיטימית(מהם גבולות הגיזרה הערכית) מה שמדברים עליו – על מה דה פקטו ידברו(ובמובלע, על מה לא ידברו).

הכניסה של תחקיר 'עד כאן' ל'עובדה' באמצעות  שומרת סף בכירה, אילנה דיין, היה הצלחה נדירה של מחנה הימין להשפיע ולעצב את סדר היום בסדר בשכיח לפעולת השפעת השמאל:

סדר היום התקשורתי—>סדר היום הציבורי—>סדר היום הפוליטיבניגוד למצב שנוצר לפיו הימין יכול להשפיע אך ורק מהציבור באמצעות האינטרנט או מהפוליטיקה באמצעות מדיניות המקבלת היזון-חוזר ביקורתי.

הפוסט של 'אםתרצו' איננו מעניין שכלעצמו, קל וחומר לאור הגינויים הרבים וההתנצלות. הוא מעניין כמקרה בוחן לסדר הישן של קביעת סדר היום התקשורתי.

הגמוני דמפטי: "אתה פשיסט, ואת שטאזיסט!"
הגמוני דמפטי: "אתה פשיסט, ואת שטאזיסט!"

 

 

המהלך הטקטי של האליטה-ההגמונית לכיבוש סדר היום התקשורתי מחדש

ראשית – הפרומו – דה לגיטיציה למוסרי המידע:

1.בראשית הותקף הארגון 'עד כאן' על קשרים שלא היו עם ועד מתיישבי שומרון, מדובר בניסיון לטעון שמדובר בניסיון פוליטי ואולי אף ממשלתי לתקוף את ארגוני החברה האזרחית. ההתעלמות המופגנת מהמידע איננה מקרית אלא מהותה העברת השיח בשלב הראשוני מדיון על הממצאים לדיון על מוסרי הממצאים. זוהי התגובה הראשונית

2.אילנה דיין הוכתה שוק על ירך, התחקיר שלה הוצג כשיתוף פעולה עם "הלא לגיטימיים" וגונה על ידי כל מעגל הקולגות שלה; היא עצמה הפכה לאסקופה נדרסת על ידי בכירי שומרי הסף האחרים, כדי כך שהיא הפכה ל'שטאזי' – שם קוד שמהותו – דין כרת מהאליטה הסגורה של שומרי הסף.  על מנת להתמודד עם המצב הנ"ל בו היא הודרה מכל ההון הסמלי ונשללה מכל תארי הסטטוס/אצולה  – כתוצאה מכך לא הוצגו תחקירים נוספים(למרות שללא כל צל של ספק היה להם ערך עיתונאי רב ).

בהמשך – סגירת השורות – ארגוני הקרן(אני לא מוכן לקרוא לארגון שלא מגנה עינוי אנשים ארגון זכויות אדם) כגון 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ו'תעיוש' לא הביעו התנצלות אחת או גינוי אחד ויחיד לפעולות מזעזעות שביצעו פעיליהם הבכירים. מי שמחפש צדק יבהה במסך ולא יבין כיצד זה קרה, אולם אנו, הארציים אשר מבינים את קדימות האדמה לרוח יודעים כי אין זאת שאלה של הוגנות וצדק אלא של כוח, אסטרטגיה וטקטיקה. בשלב הבא, לאחר שאליטת שומרי הסף פעלה נגד אילנה דיין, האליטות הפריפריאליות: אליטת התרבות, אליטה פוליטית משמאל, אליטה אקדמית(באמצעות ראיונות ועצומות), האליטה של ארגוני החברה האזרחית – כולן בפעולה אחד מאוגדת פעלו לשם ספיגת הנחשול הציבורי אשר תבע שינוי בסדר היום התקשורתי והפוליטי.

בשלב השלישי – ניטור וניצול הזדמנויות – אליטת שומרי הסף, בחתירה טבעית להחזרת סדר היום התקשורתי הקלאסי, לפני התחקיר של 'עד כאן', המתינה במצב דרוך למעידה.  היו מעידות רבות כגון התגובה של בצלם, המענה של א.ב יהושע לתחקירני אתר 'מידה' כי הוא רואה בהוצאה להורג של מוכרי קרקעות כדבר לגיטימי', הניסיון של עזרא נאווי לברוח מהארץ(היכן השאלה המתבקשת: אם הוא זכאי, מדוע הוא בורח?)ובכלל, השתיקה כולה ראויה לגינוי. אולם כאן המתינו והשגיאה הגיעה.

ארגון 'אם תרצו' העלה פוסט( פוסט אחד, לא קמפיין מסבוסד ולא מדיניות) ובו הוא נקט באיוולת טקטית ובפגם מוסרי. אם אתעלם מתוכן הפוסט עצמו אשר כולם קראו וראו פסילתו, הרי מדובר בדוגמה זניחה בתפוצתה היחסית. אין הצדק משנה, אין הפרופורציות רלוונטיות: שומרי הסף מבינים דבר או שניים בקביעת סדר היום הציבורי באמצעות שליטה בסדר היום התקשורתי. הפוסט זכה לאינספור כותרות, בכל אמצעי תקשורת. ההירכיה ברורה, ב'הארץ' מדברים על 'התקופות האפלות' וידיעות אחרונות מעכל ומגיש את זה להמונים.

בערוצי החדשות הועלה שוב ושוב החשש שפוסט יחיד של ארגון יחיד בעל תקציב-כללי נמוך משכר של חמישה בכירים באגודה לזכויות האזרח הוא נקודת האפס ממנה התחיל פשיזמוס.

בשלב הרביעי -המתקפה שמהותה כיבוש סדר היום התקשורתי-ציבורי מחדש –

בעקבות קביעת מסגרת הדיון: הפוסט של אם תרצו, כל סדר היום הציבורי הפך למעגל אינסופי של גינויים. סדר היום הציבורי נגמר לפני כל טיעון – בגינוי…הגינוי נגד אם תרצו הוא כיבוש סדר היום הציבורי מחדש(לא אכניס כאן תיאוריות של מוסר עבדים). אם תרצו, אגב, פירסמו התנצלות רשמית – כמובן שזה לא רלוונטי ולא מעניין -ההתנצלות משולה להודעת תיקון בעיתון, השגיאה מופיעה בעמוד הראשון, התיקון בעמוד 17, בתחתית העמוד מתחת למספרי טלפון של שיחות אירוטיות.

בשלב החמישי -נורמליזציה של המצב – החזרת גבולות הגיזרה הישנים באמצעות הקפדה על שימוש בסמלים מאלפים – לכלבים של פבלוב היה פעמון, לנו יש מנעד קול ומילים: פשיזם, תקופות אפלות, מוסליני.

באמצעות השימוש הסמלי הנ"ל מתבצע תהליך ההזרקה(כאן חזרנו לאסכולות הישנות) – באמצעות אילוף-מילולי על בסיס שמות קוד. הגורמים 'הנכונים' יתוייגו מחדש כארגוני זכויות אדם תוך כדי התעלמות מוחלטת מממצאי התחקיר של 'עד כאן' והגורמים ה'לא נכונים' יהיו הוכחה לפשיזציה, כחלק ממסע שעבוד דעת הקהל למסגרות הדיון.

תזכורת – כבר נתקלנו בתופעות הללו בעבר בימי הסכמי אוסלו, בימי מיסגור המתנחלים כמיליציות אנרכיסטיות בימי ההתנתקות, בימי הצגת הפרת זכויות אזרח כאדם כ"תנאי יסוד למשילות" (בדמות שלילת חופש התנועה של אזרחים לדרום הארץ או הפרת הזכות להליך משפטי הוגן בבתי משפט שדה). הדיון המוסרי הוא הכסות הנעימה לכפייה האלימה – כך הגמוניה משמרת את כוחה הסמלי לשם מימוש האינטרסים החומריים והאידיאולוגיים בממדים האלימים של המדינה: המדיניות והכלכלה במידת האפשר.

לסיכום 

ראינו בטווח זמן קצר המחשה, מקרה בוחן, המציג את כל שלבי השליטה בסדר היום התקשורתי והציבורי, ראינו אליטה מתחרה החותרת להגמוניה אלטרנטיבית(הגמוניה נגדית) משיגה הישגים טקטיים, וראינו את ההגמוניה הקיימת המיוצגת על ידי האליטה הבורגנית-אשכנזית(ברובה) הקיימת כובשת את "הקרקע" אשר איבדה.

אל תשאל 'מי קובע מה להגיד?', שאל 'מי קובע על מה מדברים?' – שם תמצא את האליטה התקשורתית.

אל תשאל 'מי קובע מה צודק?', שאל 'מי קובע מה מותר?' – שם תמצא את ההגמוניה.

צאו ממערבולת השתיקה…

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s