הלוליין שקרע את הים | מוצ"ש בשלח, שבת שירה

דבר משונה הוא שכל העולם כביכול רודף אחרי משהו מסוים, אך מכולם הוא חומק. במילה הזו טמונים כל כך הרבה דברים, אהבה. ביטחון, גדילה, דאגה, הבנה, וריסטליות, זכרון, חכמה, טוב לב, יציבות, כנות, למידה, מורכבות, ניסיונות, סבלנות, ערנות, פתיחות, צניעות, קרבה, רצינות, שקדנות והתמדה. כל כך הרבה צריך להשקיע, כדי שהיא באמת תפרח.

וגם: עוד שבוע של תמרורי אזהרה לתנועת ההתיישבות יעבוד בלי להפיק את הלקחים, שיר לשבת, איך למדתי לשחות בים וקטע חדש מתוך 'מעגלים של אור'

קצת על הלוליינות | קצת שירה | קצת על קריעת ים סוף | מעגלים של אור

שוב מתנחלים מפונים, שוב לאף אחד לא באמת אכפת. (צילום: AFP)
שוב מתנחלים מפונים, שוב לאף אחד לא באמת אכפת. (צילום: AFP)

האם אורן חזן ובצלאל סמוטריץ' הם תומכי ההתיישבות האחרונים בכנסת? לפי ערוץ 7 השניים הציבו לראש הממשלה אולטימטום לפיו לא יתמכו בהצעות הקואליציה במליאת הכנסת עד שיותר ליהודים לשוב לבתים שנרכשו בחברון. וזהו. אין עוד איש מלבדם. כמה שרים הביעו תמיכה ברוכשי הבית, אחרים עודדו את הנכנסים אליו, יש מי שמיהר לנסח פוסט בפייסבוק או להוציא הודעה לעיתונות, אבל בעצם זהו.

העולם הפוליטי נחלק לשני מישורים: מישור דעת הקהל ומישור המדיניות. הרובד הראשון חשוב, כי מדובר בהזדמנות למימוש היעדים שהפוליטיקאי הציב לעצמו והרובד השני חשוב משום שהוא קובע את העוצמה לעתיד.

גם המישור המדיני, נחלק לשניים: מישור האידיאולוגיה ומישור הפשרה. במישור האידיאולוגי, לעיתים המדינאי חייב ללכת עד הסוף ולפעמים מהמר על כל הקופה כדי להשיג את היעדים שהוא הציב לעצמו. בפשרה, הפוליטיקאי נאלץ לוותר על חלק מהיעדים שלו לטובת אחרים. זוהי הפוליטיקה במיטבה, עסקת מקח וממכר של סעיפים כאלו בתמורה לסעיפים אחרים.

כמובן, בכל צעד שהוא עושה, הוא עלול לאבד או יכול להשיג את דעת הקהל לטובתו. בתורת הרטוריקה ידוע כי בכל פעם שהנואם מביע טיעון חלש עליו להגביר את קולו כדי לחזק את דבריו באמצעי ווקאלי. לכן בכל פעם שהפוליטיקאי נתפס עם המכנסיים האידיאולוגיים שלו למטה, הוא ממהר להוציא הודעה נזעמת לעיתונות. לפעמים הוא באמת כועס, אבל כמעט תמיד כעס זה כל מה שהוא יכול לבטא.

מפלגת הבית היהודי גינתה את הפינוי ומסרה כי "בעיצומו של גל טרור, שר הביטחון פועל בנחישות, ללא פשרות ובאטימות דווקא לזריקת יהודים מביתם. מדובר בחוסר אחריות, קיבעון מחשבתי והלהטת הרוחות כל ללא סיבה ברורה. את אותו להט ונחישות מוטב שיפנה שר הביטחון לטיפול בטרור הערבי ובבניה בלתי חוקית ברורה ביישובי המחבלים. את בדיקת מסמכי הרכישה ניתן לבצע גם ללא השלכת יהודים מביתם".

מישור הפשרה הפוליטי הוא כאב הראש הגדול ביותר ביחס אל דעת הקהל. בנקודה הארכימדית הזו, פוליטיקאים ומדינאים קמים ונופלים. האם תמיכה בתכנית א' תגרור אובדן לגיטימציה לתכנית ב'? ואולי להיפך? בפעמים בהן המציאות הופכת מורכבת, דרושה לוליינות גבוהה במיוחד. לכן לפעמים הפוליטיקאי שולח בלוני ניסוי ובוחן את הגבולות שהקהל שלו מאפשר לו. לפעמים הצורך בפשרה אינו גובה מחיר גבוה מדי, מה שהופכת את הפשרה למשתלמת במיוחד.

כך, הלוליין הטוב בפוליטיקה הישראלית, בנימין נתניהו מממש כבר שנים מדיניות אכיפה סלקטיבית נגד יהודים ביהודה ושומרון ויוצא מכך ללא פגע. מגרון, גבעת אסף, בית השלום, כולם הוכיחו לו שאם הוא מטיל את האשמה על בג"ץ או על שר הביטחון, הוא יוצא ללא פגע. הוא עבר שלוש מערכות בחירות ובכולן אפילו המתנחלים עצמם נתנו לו את קולם. בליכוד עצמו, אגב, תומכי המתנחלים עושים הרבה יותר רעש מכמות הכוח שבאמת יש להם. הראייה? אלקין תמך, אדלשטיין התרגש, רגב זרחה אך רק אורן חזן הודיע שיצביע נגד.

נתניהו חומק בלוליינות מכל האשמות. איור: עמוס בידרמן, 'הארץ'

נתניהו חומק בלוליינות מכל האשמות. איור: עמוס בידרמן, 'הארץ'

נתניהו יודע היטב שלממשלה יש שני מישורים: הצבעה ואי הצבעה. רוצה להביע תסכול, זעם, כעס, סלידה מדרך המלך? אין בעיה, כל עוד תצביע מה שצריך – הכול בסדר. אך מתחת לפני השטח מתגלה לו לוליין חדש: נפתלי בנט.

שר החינוך נאם השבוע בכנס INSS נגד מדיניות הביטחון של ישראל. בקצרה, בנט טען כי ישראל סובלת מניוון תפיסתי (הודעת הבית היהודי לעיתונות מתכתבת במישרין עם דבריו) ולכן אינה ערוכה באמת לבאות. פוליטיקה חדשה אאוט, קונספציה חדשה אין. הוא ראה את כישלונות הקונספציה ב"צוק איתן", הוא רואה אותן חוזרות ונשנות כעת (אני מניח). לפי הדרמטיות של דבריו, ישראל בדרך להיות נוקיה. פעם היא שלטה ביד רמה בשוק, היום היא זן נכחד. הנמשל הוא שפעם ישראל הובילה במאזן הכוחות מול המזרח התיכון ובעתיד מי ישורנו.

בנט אמנם מתבטא, אך הוא נוטל אחריות בכל. מצוק איתן דרך הבטונדות, ועד להוראות הפתיחה באש. כל עוד הוא בממשלה, כל עוד הוא מצביע עם הממשלה, הכול בסדר. כמו נתניהו, גם הוא מאשים אחרים (כמובן, כשר בממשלה שאינו אמון על התחום בעצמו קל לו יותר), אך הוא אינו מאבד נקודות במישור דעת הקהל. אך הוא, בניגוד לסמוטריץ' אינו מציב אולטימטום. למה? כי יש דברים חשובים יותר. הרפורמות בחינוך, במשרד המשפטים, אפילו במשרד החקלאות.

שני חברי כנסת מוכנים להציב את עתידה של הממשלה במבחן עבור שני הבתים בחברון. מבט לשנים עברו, לפחות מהשנים אותן אני זוכר, מעלה כי תמיד היה מדובר בזן תמיד נכחד של תומכי ארץ ישראל השלמה. פעם הייתה זו "האיחוד הלאומי" עם חמישה או ארבעה מנדטים שישבה באופוזיציה ולא זעזעה כהוא זה את יציבות הממשלה. פעם היו אלו מיכאל בן ארי ואריה אלדד שעשו הרבה רעש, אך העבירו מעט מאוד הצבעות.

המסקנה העולה מכל הניתוח הזה היא שהאנשים שמתיימרים לקבוע מהי דעת הקהל צריכים לעשות חשבון נפש נוקב. כי הפוליטיקאים לא באמת מצביעים עם ארץ ישראל השלמה. זה לא משנה אם מדובר בבית היהודי או בליכוד, הם יודעים שעל בתים שמפונים לא מאבדים נקודות, על אי ביצוע התפקיד כן. מי שקובע את זה הוא לא (רק) נתניהו, אלא קהל המצביעים בפריימריז ובבחירות הכלליות לכנסת. מה יקרה כשהם יגיעו לראש הפירמידה ויקבעו את המדיניות? רק לוליינים טובים במיוחד מגיעים לשם.


שירה לשבת 

יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא

תֵּשֵׁב כָּאן אִתִּי

תִּהְיֶה לְצִדִּי

וְתִגְרֹם לִי לְחָשׁוּב.

חוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא

וְאֶהְיֶה פֹּה

לְצִדֵּךְ, בֹּא

וְעַד אָז אֶכְתֹּב.

כּוֹתֵב וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא,

מַמְתִּין בְּצִפִּיָּה פֹּה,

תִּשְׁלַח אוֹתִי לַשְּׁבִיל שֶׁהָיִיתָ בּוֹ,

וְכָל מָה שֶׁנּוֹתָר הוּא לַחֲלוֹם.

חוֹלֵם וּמְחַכֶּה שֶׁתָּבוֹא,

מֵאָמִין שֶׁאַחֲרֵי כָּל הַחֹשֶׁךְ יָבוֹא

אוֹר קָטָן שֶׁיּוֹתִיר אוֹתִי אוֹתוֹ

אַחֵד שֶׁכְּבָר הָיִיתִי.

יוֹשֵׁב

וְחוֹשֵׁב

חוֹלֵם

וּמְחַכֶּה

שֶׁתָּבוֹא.

וְאִם לֹא,

אֲנִי הוֹלֵךְ

עַד שֶׁאֶמְצָא

עַד שֶׁאֶרְאֶה

עַד שֶׁאֶפְגֹּשׁ

וְאָז אָבוֹא


קצת על קריעת ים סוף

דבר משונה הוא שכל העולם כביכול רודף אחרי משהו מסוים, אך מכולם הוא חומק. במילה הזו טמונים כל כך הרבה דברים, אהבה. ביטחון, גדילה, דאגה, הבנה, וריסטליות, זכרון, חכמה, טוב לב, יציבות, כנות, למידה, מורכבות, ניסיונות, סבלנות, ערנות, פתיחות, צניעות, קרבה, רצינות, שקדנות והתמדה. כל כך הרבה צריך להשקיע, כדי שהיא באמת תפרח.

וכולנו באמת רוצים את זה. אומרים שלאסקימוסים יש מאות מילים לבטא את הדבר הלבן הזה שחשוד בהשגת גבול בשבוע הבא (שלג). כך אצלנו, נוהגים לבטא את האהבה במיליוני דרכים. כמה סיפורים, סרטים ושירים נכתבו על כך? חלקם בלב שבור, חלקם בלב מלא ציפייה, חלקם בלב גדוש בשמחה. לפעמים נדמה שכל מה שאנחנו רוצים הוא סוף סוף להגיע אל היעד הנכסף.

דייט ועוד דייט ועוד דייט. דמעות רבות יכולות לרדת בדרך, כי זה תהליך אינסופי שפוגשים בו הרבה  לא-מתאים, לא-מעניין, לא-מאתגר, לא-מספיק, לא-זרם, לא-הלך, לא-קשור ולאווים שונים ומשונים על דרך השלילה.

אתגרים רבים יש במרדף להשגת האהבה, אך אחד הגדולים בהם הוא לקום אחרי השבר מחדש. איך מתחילים שוב מנקודת אפס ולמי יש כוח לצאת ומתי נתגבר על מה שתוקע אותנו, ומתי נפגוש את מי שיגרום לנו לשכוח את כל מה שקדם ואולי זה לא אמור ובכלל, למי יש כוח לדייטים.

יש, בסופו של דבר, רק דרך אחת לעבור את השלב הזה: לצאת מזה. זה כנראה קשה יותר מלצאת מהמיטה בבוקר בו הגשם מכה בחלון והרעמים והברקים משחקים תופסת וברור לך שהחדר קפוא, אבל זה שווה את זה. יהיה קר בחוץ בהתחלה, אבל בתוך כמה דקות מתרגלים.

תמיד זה הזמן הלא נכון. תמיד יש לימודים, או עבודה, או תקופה עמוסה כלשהי שבדיוק צריך לעשות אלף דברים יותר חשובים. ואז באות התלונות העצמיות על למה זה לא הולך ואיך זה שזה לא מגיע. אבל לדברים גדולים צריך להתכונן.

קשה כקריעת ים סוף
קשה כקריעת ים סוף

רק לשפר את התכונה הקטנה הזו, נכון? לא. זו עבודה עבודה עבודה. כל הזמן. לפעמים כשנדמה לך שכבר 'פתרת' בעיה מסוימת בהתנהגות, אפשר לחזור אחורה ולראות שחזרת לסורך. לפעמים כשפתרת בעיה אחת, יצרת בעיה אחרת. לפעמים מה שחשבת שהוא מובן מאליו, רחוק מלהיות מוב מאליו.

קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף אומר המדרש, ולא בכדי. כי יש בזיווג משהו שדורש הרבה אמונה. הקשיים המצרים מכל כיוון יכולים להיות מאחוריך ולפניך ים סוער שאחריתו גאולה, אך דרושה לא מעט אמונה כדי לעשות את הקפיצה.

נחשון בן עמינדב היה זה שקפץ, אבל כמה זמן לוקח לנו למצוא את הנחשון הפנימי שלנו? וכי פתאום, רגע לפני הקפיצה לים, לא יקפוץ עליך הפחד? הפחד מלטבוע בים, הפחד מלאבד את הדברים שנהנית מהם בעבר?

טבעי מאוד לפחד, בטח רגע לפני שאתה קופץ לתוך ים סוער. הגלים גבוהים, הוא עומד להיקרע. אין לך מושג איך זה מרגיש ללכת בתוך הים ביבשה, כי לא הרגשת את זה קודם. הרגשת ים שהוא ים. סוער, לא יציב, גלים שמטביעים אותך לרגע. אין יציבות, אין ביטחון, זה רק היכולת שלך לצוף מעל פני המים.

יבשה בתוך הים. זה מה שכולם מחפשים, בסופו של דבר. אהבה שתסחף אותם כמו הים, ושתהיה יציבה כמו היבשה וכשאנחנו פוגשים את זה, אנחנו מתקשים להאמין כל כך, שאנחנו משתהים מלקפוץ אל תוך זה. אבל כמו קריעת ים סוף כך גם כאן: תהיו נחשון.


מעגלים של אור

כשאור הגיעה הביתה היא ראתה את אמה משקה פרחים על אדן החלון.

"אמא, מה את עושה?", היא שאלה.

אך אמה לא שמעה אותה. אור הבחינה שאוזניות מכסות את אוזניה והיא בכלל נמצאת באמצע איזה שיר ישן. היא זיהתה את הזמזום מפעם, מהתקופה שאבא עוד היה.

"אמא", היא אמרה בקול רם, "מה את עושה?", שאלה שוב כשנעמי הסירה את האזניות.

"קרה משהו?", שאלה נעמי בחזרה.

"לא, פשוט ערב עכשיו. למה את משקה את העציצים?", תהתה אור.

"ראיתי אותם ופתאום הבנתי שלא השקיתי אותם הרבה זמן. תודה שעשית את זה בשבילי עד עכשיו. את רוצה לאכול משהו?", הציעה וחיכתה לתשובה בעיקר כדי שתוכל לשוב להשקות את הפרחים. אור אהבה לראות את מצב הרוח הזה נמשך וקיוותה שהשקיית הפרחים היא סימן להכאת שורשים בחיפה. היא לא רצתה לעזוב. היא רצתה לחזור אל הכתף של אורן וללמוד את הצד הזה שלו. בראשה היא חזרה אל החדר שלו, אל הרגעים לפני שתמיר הפריע.

"אור?", אמה שאלה אותה שוב לגבי האוכל. היא הנידה את ראשה בשלילה והלכה לחדר, להתבצר עם המחשבות שלה. היא נשכבה במיטה ונתנה לדמיון לעשות את שלו.

אחרי כמה דקות נשמעה דפיקה רכה בדלת.

"אור?"

"כן?"

"אני יכולה להיכנס רגע?"

"כן"

"נוכל לדבר על זה? ברצינות?", אמה אמרה, נשמעה לחוצה.

"אבל אמא, אני לא רוצה"

"אנחנו נצטרך לדבר על זה מתישהו".

"למה את רוצה לעבור? אחרי כל הזמן הזה שחיינו איך שחיינו בגללך, את רוצה שנעזוב את החיים שלנו? טוב לי פה, אמא, ממש טוב לי. אני לא רוצה לעזוב. לא לתל אביב, לא לירושלים, לא לשום מקום. אני רוצה להישאר כאן. אני לא מבינה למה את מכריחה אותנו לעשות את זה".

"שום דבר עוד לא סגור", נעמי החלה להשיב, אך אור התפרצה לדבריה.

"אני לא טיפשה. לא היית מדברת איתי על זה אם זה לא היה רציני. אם זה לא היה קורה עכשיו"

"כן, אבל הם נתנו לי זמן לחזור אליהם עם תשובה"

"כמה זמן?"

"שבוע"

"ומתי תעברי אם זה יהיה כן?"

"מה זאת אומרת 'תעברי'?" שאלה אותה נעמי.

"אמרתי לך. טוב לי פה, אני לא רוצה לעזוב"

"אני עושה את זה בשבילכן, את לא מבינה את זה?"

"איך זה בשבילי? יש לי חיים פה, יש לי חברים פה, אני מכירה את בית הספר, יש לי אפילו עבודה. למה לי לוותר על כל זה?

"את לא תצטרכי לעבוד, את תוכלי להיות עם חברים שלך כמו שאת אמורה להיות בגיל הזה"

"אבל טוב לי ככה. למה את כזו אנוכית?"

כשהשאלה של אור חדרה אל תודעתה של נעמי, היא פרצה בבכי ומיד יצאה מהחדר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s