פניו היו מודאגות, עיניו ראו שחורות. "אני מפחד שנהפוך לדרום אפריקה", הוא אמר בחשש. קולו נשמע כקולו של ילד מתוסכל שרוצה שדברים יהיו אחרת מכפי שהם. עולה ותיק מאמריקה, יהודי אמיד בשנות החמישים לחייו חושש שהמדינה אליה בא תהפוך להיות מוקצית על ידי המדינה ממנה הגיע. הרי בשנות השמונים, הכול היה ברור. הוא גדל לאתוס של ניצחון זכויות האדם על הגזענות ושנאת האחר. כשהמאבק נגד האפרטהייד הגיע, לא היה כל צורך להסביר מי הם הרעים ומי הם הטובים. הלבנים שרדו בשחורים היו הרעים, והשחורים המוחלשים היו הטובים. הקרב היה ברור. צריך להדיח את הלבנים מהשלטון.
"אתם תהיו מוחרמים כמו דרום אפריקה", הזהיר שר החוץ של המדינה ממנה הוא הגיע את המדינה אליה הוא בא. "אנחנו? דרום אפריקה?", היה כל מה שהיה לו לומר, עיניו ברקו מדמעות שנקבו במשך כל הנאום של אותו איש שפעם לחם לצידו בעד זכויות האדם והיום האשים את מדינתו כאילו היא מפירה אותן. כאילו היא הרע שיש להילחם בו.
עמוק בתוכו הוא ידע שהמצב אינו כל כך גרוע. הרי אין כאן שלטון דיקטטורי של מיעוט על רוב. אין כאן הפרת זכויות אדם. לא באמת. אז כן, זכות ההכרה הלאומית נמנעת מהם, אבל בתמורה הם זוכים לממש את זכותם לחיות. הרי אם הם ישלטו בעצמם – עם כל הכבוד – חייהם יהפכו לגיהנום עלי אדמות. על כל חייל שהם רואים כיום במחסומים, הם יראו חיילים ברחובות, עם נשק ועם רישיון להרוג. אחרי עשרים שנות תהליך הקמת הרשות, די ברור לאיזה כיוון הם ילכו. זה לא כיוון טוב.
אבל הוא אמר 'דרום אפריקה'. בראשו המילים הדהדו כמו בקטעים ההם בסרטים שהכול הופך איטי יותר וחזור על עצמו שוב ושוב. דרום-אפ-רי-קה, ד-רו-ם א-פ-רי-קה, ד-ר-ו-ם א-פ-ר-י-ק-ה. השם הצמית דאגה בליבו. הוא דרום אפריקה. הוא חלק מאותם אנשים רעים. אם העבר שלו היה מביט בהווה שלו, הוא היה מתבייש. הוא לא היה מתבייש, הוא מתבייש. כי האיש של אז מתבייש באיש של היום, והאיש של היום תוהה אם אולי האיש של אז לא טעה במקצת. כי ישראל היא לא דרום אפריקה, לא משנה כמה פעמים יאמרו שכן. והוא בעד שלום, הוא באמת בעד שלום ופשרה והפסקת הכיבוש וסיום הסכסוך, באמת. אבל לא ככה.
דרום אפריקה נשכחה מליבו של איש השמאל המבוגר למשך שנתיים. הסכסוך לא נפתר, אבל הייאוש נעשה נוח יותר. היו גם מקרים מסמרי שיער שגרמו לו לפקפק בכוונת המנהיגים להגיע לשלום בר-קיימא. הפתיע אותו לפעמים לגלות שהצד השני אשם יותר מראש הממשלה שלו, אליו הוא לא מתחבר כהוא זה, אבל בכל זאת הדברים הותירו רושם מסוים. עד שיום אחד הכול התנפץ בפנים.
"הסנקציות על דרום־אפריקה הגיעו ברגע שדעת הקהל הבינה שבדרום־אפריקה השחור הוא הלבן והלבן הוא השחור, ברגע שזה קרה לדעת הקהל באירופה זה התחיל להתגלגל. אתם ראש החץ שאומר לעולם שהכיבוש הוא בלתי נסבל לנו ובלתי נסבל להם. זה בלתי נסבל לשני העמים, ואז ברגע שתהיה הכרה שזה בלתי נסבל יתחילו להתגלגל דברים".
- אלון ליאל מסביר לפעילי שורים שתיקה את חשיבות הפעלת הנתיב הבינ"ל למנוף לחץ על ישראל
"אנחנו צריכים להיות דרום אפריקה?", הוא ניסה להבין. למה שיהודים יעשו את זה לעצמם, למה שישראלים יעשו את זה לעצמם? איך זה יכול להיות, שהם יוצרים לישראל תדמית של דרום אפריקה? אנחנו לא דרום אפריקה, הוא אמר לעצמו והביט במראה. הוא ראה את בבואתו שלו, ואת כל מה שעבר עליה. את המאבק למען זכויות אדם בדרום אפריקה, את התהייה על האפרטהייד הישראלי ועל דרכם הבוגדנית וחסרת המעצורים של חבריו למחנה והבין את גודל הטעות. אבל בין השפיות, חיי החברה וחשוב מכך – הכבוד העצמי שלו ובין היושר הפנימי שלו, מה שעוזר לו לקום בבוקר ולהרגיש שהוא עדיין איש ערכי, לא נותרה לו כל ברירה אלא להודות: אם ישראל היא דרום אפריקה, צריך להעיף את השחורים האלו לכל הרוחות.
קצת על דרום תל-אביב
תושבי דרום תל אביב סובלים. הם סובלים מאוד. יש להם בחצר האחורית 41,000 נתינים זרים שהסתננו ארצה. קראו להם פליטים, מהגרים, מסתננים, קראו לאנשים האלו איך שאתם רוצים, אבל הדאגה הראשונה שלנו צריכה להיות לאחים שלנו. לתושבי דרום תל-אביב. כל תכנית ממשלתית לטיפול בבעיה חייבת לכלול את המחשבה הזו: מה ייטיב עם העם. והעם בדרום תל-אביב סובל כבר שנים. התנהגותם של הנתינים האפריקאים הפכה את החיים שם לכמעט בלתי נסבלים. כל מי שיכול היה לברוח ברח, וכל מי שלא יכול היה נותר תקוע עם יותר שכנים משהבניין יכול להכיל, משהתשתיות יכולות לספוג ומשהנפש יכולה לקבל.
כש"המחנה הציוני" מציע לפזר את האפריקאים בין הרשויות המקומיות השונות בארץ, עם מגבלה של אלפיים איש לרשות מוניציפאלית אני חושב שהם פועלים מהמקום הנכון. הם באו לפתור את הבעיה הנקודתית של תושבי דרום תל-אביב. כמובן, כדרכה של מפלגת העבודה, התכנית כוללת סיוע ממשלתי נרחב. לאפריקאים תינתן אשרת שהייה למשך שנה וליישובים שיואילו בטובם לקלוט את המסתננים יזכו למענקים נרחבים.
אלא שבשם הדאגה לתושבי דרום תל-אביב, סיעת המחנה הציוני קצת פספסה את התמונה הגדולה. ובתמונה הגדולה הזו, הדברים נראים קצת אחרת. בעולם בו אירופה מוצפת בזרם של פליטים ומהגרים ממדינותינו השכנות ומאפריקה, בעולם בו אוסטרליה נאבקת בגל הגירה משלה, ארה"ב מממנת בתי ספר למקסיקנים כדי שיישארו במדינה שלהם, הצליחה מדינת ישראל לעצור כמעט לחלוטין את זרם ההגירה. היו דיווחים בחודשים האחרונים על עלייה קלה במספר המסתננים, מ-0 למספר חד או דו ספרתי בחודש. מספרים דומים לכך תמצאו בשעת הגירה אחת לאירופה.
על פניו, כאמור, הרעיון שנועד לפזר את המסתננים האפריקאים בין היישובים האחרים, ליצור שוויון בנטל העול האריתראי והסודאני נשמע כמו הצעה מוסרית כמעט, אך אשרת שהייה לשנה – שבוודאי תחודש בתום השנה, מתן רישיונות עבודה, והענקת סיוע ליישובים שיקלטו את המסתננים יוצרת מציאות חדשה, לפיה מדינת ישראל תהפוך לגן עדן למסתננים.
הרי רישיונות עבודה של מדינות אליהן כביכול לא ניתן להחזיר את המסתננים יגרמו לעוד ועוד אנשים לשאוף למצוא עבודה במדינה מערבית. הסיוע – המבורך לכאורה – שיקבלו יישובים שיקלטו את המסתננים עלולים לייצר תחרות הזויה בין היישובים העניים שזקוקים לסיוע, כשכל אחד מהם ינפח את כמות המסתננים שנמצאים בתחום המוניציפאלי שלו. בין ברישום אמת ובין ברישום כוזב, מהר מאוד נגלה שלא מדובר בארבעים אלף אפריקאים, אלא הרבה יותר מכך.
קצת על "המרגלים"
הייתי בשלושה סיורים של "שוברים שתיקה" כי רציתי לשמוע את הצד האחר. זה ששואל מה קורה כשאנחנו מלהגים על הצורך בשמירה על חיי אדם. רציתי לדעת, מה מחיר הכיבוש. מדובר במחיר יקר, האמת. חיילים נשחקים פעם אחר פעם בעבודות שיטור במקום להתאמן על הלוחמה באויבים שיש לנו מסביב – החל בארגוני טרור וכלה בצבאות של המדינות שעוד לא התפוררו מסביב. הפחד והבעתה שראיתי בעיניים של יותר מדי חיילים בחברון כשהם ראו ילד ערבי משחק בכדור ליד יהודים שכנעו אותי שיש פה מחיר. בכל סיור, מטרת שוברים שתיקה הייתה להציב בפני המשתתפים את השאלה: "זה מחיר הכיבוש, איך לבצע את התשלום? בצ'קים, באשראי, או בפריסה ל-50 שנות כיבוש?".
התשובה שלהם הייתה מפותלת. כשהייתי שואל אותם אם הם רוצים שתקום מדינה פלסטינית או לא, הם היו טוענים שהמטרה שלהם היא לסיים את שהות צה"ל בשטחים, כשאפילו סיפוח השטחים עדיף על המצב הנוכחי.
אך כשראיתי שלצד האוטובוס של הישראלים יש יותר מדי (אחד זה יותר מדי) אוטובוסים למשתתפים מחו"ל, הבנתי שיש כאן בעיה. כי אני, כישראלי, מסוגל לבחון את המציאות בכלים אובייקטיביים. הם טוענים שמה שקרה בחברון היה טרנספר שקט, בלי לציין איך או למה הגיע צה"ל למצב בו הוא צריך היה לעשות את זה. האינתיפאדה מושתקת. חלק הארי של חברון זוכה להתעלמות גורפת. הסיור מתמקד ב-3% מהעיר, ומתעלם לחלוטין מהמתרחש בשאר 97% מהעיר, בה אסור ליהודים להסתובב.
החששות שהארגון פונה לחו"ל קיבלו השבוע משנה תוקף. תחקיר של "עד כאן" גילה שהארגון אינו מתכוון לשנות את דרכו, אדרבה, יש בכוונתו להמשיך ולהשמיץ את ישראל בחו"ל. זאת על אף שהוא מבין שהלגיטימיות שלו בשיח הישראלי סובל מדעיכה משמעותית.
נחזור למפגש במשרדי "שוברים שתיקה". הדיון המלא שהוקלט על ידי ל' הועבר אלינו בשלמותו. עיקרי הדברים שעלו בו מובאים כאן בקיצורים הנדרשים ומדברים בעד עצמם. "לאחרונה נוצר מחול שדים מאוד גדול סביבנו", פותח את השיחה נדב וימן, רכז הפעילים של הארגון. "במידה רבה מאוד, הוא יצא משליטתנו, מהשליטה המעטה שהייתה לנו על חלק מהדברים. הדבר העיקרי שמתקיפים אותנו בגללו הוא למה אנחנו תוקפים את ישראל בחו"ל, למה אנחנו מדברים אנגלית.
- יפעת ארליך מתארת הקלטות ממשרדי 'שוברים שתיקה'
החשיפות של "עד כאן" הוכיחו כי ארגוני ההלשנה של השמאל אינם מפלה בחתרנות שלו נגד ישראל. הוא אינו מקבל את שתי הגדרות היסוד שלה, לא את היהודית ולא את הדמוקרטית. הוא מסרב לקבל את היהודים כשהוא נלחם ברכישת קרקעות על ידם, והוא מסרב לקבל את הדין הדמוקרטי כשהוא פונה לחו"ל על מנת להפעיל לחץ על הציבור.
הם מפחדים. הם באמת מפחדים. אפשר לראות את זה בשינוי הטון שלהם. המסכות הוסרו, ואפילו מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים הידוע בשם "בצלם" שינה את הסלוגן שלו ל"עד שייגמר הכיבוש". זכויות אדם זה חשוב, אבל חיי אדם חשובים יותר. הפלשתינים עלולים לאבד כמה קרקעות, אבל אם ארגוני השמאל ינצחו במאבק הזה, הם יאבדו חיים. תשאלו את עזרא נאווי.
בצלם אבדו את זה:
קצת על שמואל ראדה
לכל אמונה שקיימת על פני כדור הארץ יש שאלה שמפוררת את הקיום: מה קורה כשמתים? המיתולוגיה היוונית גרמה לאנשים להיקבר עם שתי דרכמות (מטבעות יוונים – ע"ל) בחורי העיניים על מנת שיוכל אדם לשאת אותם לעולם הבא ולשחד את השומר בכניסה שידאג לו לרווחה מסוימת. האינדיאנים היו לוקחים איתם רובה לעולם הבא – כי בעולם הבא, מסתבר, יש הרבה ציד. היהודים עוטפים את מתיהם בתכריכים ובטלית. כך אתה למד מה עומד בבסיסה של כל ציוויליזציה, מה מניע אותה בסופו של דבר. היוונים היו ככל הנראה סגפניים במידה מסוימת אך גם פרקטיים. אם תבלה שם את שארית החיים שאחרי העולם הזה, מוטב שתשפר את המצב. האינדיאנים רדפו אחרי חיות ושאפו להגיע לעולם בו יש שפע. היהודים נותרו מבודלים גם לאחר המוות, כשטלית מכסה אותם.
אך השאלה האמיתית שעומדת מאחורי התשובות הללו היא מה אתה לוקח אתך לעולם הבא. היוונים, כאמור, לקחו דרכמות איתם. האינדיאנים רובים. ואנחנו? מה הדבר שאנחנו מוקירים ומעריכים יותר מכל דבר בעולם הזה?
יום אחרי שחנך את בית הכנסת על שם בתו שנרצחה, שמואל ראדה נפטר. הוא כביכול נכנע למחלה, אבל מפה זה נראה כאילו הוא עשה עסקה עם מלאך המוות. הוא הסכים ללכת, אבל קודם כל להשלים את המשימה. הוא ייקח אתו בית הכנסת שהוא בנה על שמה של תאיר.
"אני שמח שהצלחתי להגשים את החלום שהיה לי מאז הרצח, להקים בית מקדש מעט לזכרה של תאיר. עשיתי את כל המאמצים להגיע לרגע הזה. זה לא היה קל, ואני עוד חולה", אמר שמואל ראדה יום לפני שהלך לעולמו. האם ידע שזה הסוף? האם ידע שכל המאמצים שעשה נועדו רק לשמור לו חסד אחרון, להנציח את שם בתו וללכת?
מעגלים של אור
"טוב, היא נרדמה", הכריז אורן כשחש את מלוא משקלה נוחת עליו לפתע.
"משהו עובר עליה בזמן האחרון", לחש לו תמיר.
"מה זאת אומרת?", שאל אורן בחזרה.
"אני לא יודע. אסביר לך אחרי הסרט", השיב תמיר.
כש"אחרי הסרט" הגיע ואור עוד לא התעוררה, השניים השתהו בזמן שהכתוביות והקרדיטים ריצדו על המסך כדי להמשיך את השיחה.
"אתה לא שם לב לזה?", שאל תמיר, "היא כבר לא בדיוק עצמה. משהו בה השתנה. היא כאילו מרוחקת יותר".
אורן חשב שאולי תמיר חש את ההתקרבות שלה אליו כהתרחקות שלה ממנו, אך העדיף שלא לומר דבר ולשמוע את תמיר עד הסוף.
"אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שהיא הכירה מישהו חדש", אמר תמיר ולא ראה שעורפו של אורן מאדים קלות, משל תקרית הפופקורן חוזרת על עצמה.
"אני מישהו חדש, לא?", שאל אורן בהצלה, בוחן את הגבולות עם תמיר מחדש.
"כן, אבל אתה באמת לא שם לב שפתאום היא לא קובעת דברים לטווח רחוק מדי? כאילו יש שם משהו שמונע ממנה לדעת אם היא באמת תוכל להגיע או לא", אמר תמיר שנעשה מתוסכל מהדברים שהוא בעצמו אמר.
אורן חשב על הדברים ולא יכול היה לחשוב על שום דבר שהשתנה. אור לפתע התעוררה והזכירה לו שעד לא מזמן היא לא הייתה מסוגלת להירדם עליו ככה, או בכלל. כל מה שקורה ביניהם בזמן האחרון, לא היה.
"נגמר הסרט, אני מבינה?", שאלה אור בקול צרוד של שנת צהריים טובה.
"הייתי כל כך עייפה והכיסא היה נוח", הסבירה איך נרדמה כשהשניים תלו בה מבטים מאוכזבים מחוסר יכולתה לצלוח סרט שלם בלי להירדם.
"איך היה הסרט?", היא שאלה בלי לדעת שמה שהיא מנסה להסתיר מהשניים כבר נמצא על אדן החלון ועומד להיכנס בדלת הראשית.
קצת על הרבה 