כה אמר קופל: על נטלי כהן וקסברג ואיוולת הממסד

רקע – המדינה

המדינה המודרנית, למרות אי-ידיעת רבים, הנה בבסיסה טכנולוגיה חברתית, טכנולוגיה ארגונית הבנויה על ניטור-איסוף מידע והיסק-תכנון על בסיס שיקולי תועלת, אשר בנויים על האינפורמציה אשר נאספה. מתוך חוסר מחשבה, בעבור רבים, המדינה היא יצור מאגי – מכשף מיסטי המספק צרכים שסיפקה בעבר הישות המטאפיסית המתקראת אלוהים. דבריו של אלכסיס דה טוקוויל בספרו 'המשטר שהיה והמהפכה' מגלמים זאת, בתת-פרק לו קרא "בכל סומכים על המדינה" הציג דה טוקוויל את אבחנתו הדקה: "כיוון שהממשלה באה וירשה מקומה של ההשגחה העליונה, טבעי היה שכל איש ואיש יבקש להסתייע בה בשביל צרכיו הפרטיים.". המדינה המודרנית, שראשיתה במוסד האבסולוטי של לואי ה-14 וגילומה המודרני הראשוני נולד בצרפת שלאחר המהפכה(עם גיוסם הצבאי של ההמונים לעומת צבא שכירי החרב שקדם לו) הפכה למושא תפילה ופולחן, המדינה גילמה בתוכה טכנולוגיה ביורוקרטית אדירת-היקף ורבת ממדים, כוח אלים בעקביות מיכאנית ויכולת ניטור-מעקב ללא אח ורע בעולם – תכונות אלו נחשפו בשלטונות הטוטליטריים הגדולים של המאה ה-20: גרמניה הנאצית, רוסיה הקומוניסטית, איטליה הפשיסטית, יפן הקיסרית, סין המאואיסטית, ארגנטינה ועוד.

המדינה מזכירה את זהות האל לפי פרק א' בחזון יוחנן, מן הברית החדשה: "וָאֵרֶא אוֹתוֹ וָאֶפֹּל לְרַגְלָיו כְּמֵת וַיָּשֶׁת עָלַי יַד־יְמִינוֹ וַיֹּאמֶר אַל־תִּירָא אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהֶחָי׃ וָאֱהִי מֵת וְהִנְנִי חַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים (אָמֵן) וּבְיָדִי מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת׃ ";(אינני מתכוון לטעון לאמיתות החזון אלא לאבחנה הפסיכולוגית והאנתרופולוגית המסתתקת בחזון). חזון החורבן מתגלם בשתי מלחמות עולם אגרסיביות – או אז חגג לו שד המעשה, מפיסטופלס בראשו של אדון-הפעולה, פאוסט, ויחדיו, ממלכת עבדים אחת אחרי השנייה הוליכו את העולם לעיצוב-מחדש. המאה ה-20 הוכיחה כי בידה של המדינה המודרנית להשמיד את סדום במבול-אש, לצבוע נהרות שלמים ברדיו אקטיביות, להטיל מחלה בהמוני בני אדם, לתכנת ולהנדס תודעה של המונים ולהניעם לידי חינגת הרס-הרג הדומה לאפוקליפסה מחזון יוחנן.

עם קריסת שתי שמשות ממלכת העבדים –  השמש הנאציסטית והשמש הלניניסטית-סטליניסטית – העולם כולו כפר באמונה מהסוג הנ"ל, הוא שימר את פולחניו באדיקות של מכונת-רווחה אולם בבסיס הפולחן לא זכה האל החדש לריבוי אמונה ופולחן – הלאומיות הפורמלית – פולחן המדינה קרס ללא ישועה. אולם, כיאה לפינתנו הפרובינציאלית ולמצבנו הייחודי כיהודים, לכדנו את האל החדש והאל הישן במקום אחד: "המדינה כאמצעי" אמרו אחדים, "המדינה כראשיתה גאולה" אמרו אחרים, כולם הסכימו בלא משים לב כי הכוח המיסטי של המדינה ינהיג את שיקול הדעת שלהם – ההבדל הדק-אך-הכרחי בין לאום ומדינה, בין עם(ישות תרבותית-אורגנית) ומדינתו(ישות ביורוקרטית-מיכאנית) טושטש שוב ושוב עד כי נעלם בפולחן כור ההיתוך. כבכל חיקוי-מתוך-התבוללות, אנו נמצאים צעד אחד אחורנית מהשינויים האמפיריים בעולם הסובב אותנו. והנה המדינה לנו כפי שהייתה לבריטי, לצרפתי, או לגרמני כארבעים שנים אחורנית.

המדינה הייתה לסמל תקומתנו, אולם לא לסמל של עוצמה ושינוי יסודי בעם עצמו, המוסד הפורמלי, הפטיש והמגל, המכונה והאכיפה – המדינה – הפכה  למפלצת רעבה ותובעת-כל-זהות, תובעת-קול-עם: "אנכי, המדינה, אנכי העם" תזעק בלשונו של זרתוסטרא! לשון איום לחכם כשהוא מביט בעם-ללא-אל ומזהיר את זה העם: "אכן היא מגלה גם אתכם, את מנצחי האל הישן! עייפתם בקרב זה, והנה גם עייפותכם עובדת לאליל החדש!" – אבחנה מבריקה למצב בו נלכדים רבים ברשת המפלצת – ועיניה מכשפות בזכויות ותגמולים: הונה הוא כוחה והנה הוא אגדי! עוצמתה האלימה היא כוחה והנה הוא אגדי! הידע שבה הוא כוחה והנה הוא אגדי! זהו, בקיצור נמרץ, תהליך המיסטיפיקציה, של 'המדינה' – ההמון מעניק למדינה כוח מאגי מעצם התעלמותו הנמרצת ממצבה הכביר(כאן יש להוציא את האתוס האמריקאי המקורי, הקלאסי, הגוסס).

תגובת המכשף – המדינה מול נטלי כהן וקסברג

לאור התיאור הקצר שלמעלה המסקנה בלתי-נמנעת: תגובת המדינה היא-היא היצירה האמתית של נטלי כהן וקסברג, תגובה של אומנות-מנהל ארכאית, תגובת המדינה נראית כהיתוך של שתי יצירות ידועות מראשית המאה העשרים: אגרופו של בוצ'יוני, יצירה פוטוריסטית מראשית המאה, פטיש על סדן כסמל הכוח הוולגרי של הממסד; אליה נתיך את יצירתו של דושאן, 'המזרקה' הידועה לשמצה. כוח המדינה שמייצג 'אגרופו של בוצ'יוני' מופעל על נטלי כהן וקסברג עד בית המשפט ושם הוא-הוא עומד למשפט, וקסברג בתוך מרחבי כוח-המדינה משולה למשתנה, היא לא חתרה תחת המשטר, היא פרובוקטיבית לא חריגה אלא באסתטיקה של הפרובוקציה, כפי שהמשתנה של דושאן איננה אובייקט חריג ביחס למאה ואחד אובייקטים יום יומיים אחרים הנמצאים בכל רחבי לונדון, פריז, ניו-יורק, קהיר או ת"א. משתנה בתצוגת המוזיאון כ'סתם פרובוקטיבית' המופיעה תחת פטיש-הכוח הממסדי כ'איום'.

פעולת 'המיצג' של נטלי כהן על הדגל היא לא יצירתה האמתית, היצירה האומנותית שלה היא דמותה במדי אסיר, עומדת למשפט. בדמותה היא מאתגרת את אופן השימוש של הביורוקרטיה בכוח ובכך מבצעת תהליך אשר דקי-האבחנה יוכלו לראות – דה-מיסטיפיקציה של הכוח, היא חושפת את האדם שמאחורי חזיון הקוסם, היא חושפת את 'המדינה' כפעולה אנושית-אלימה פרי טכנולוגיה ארגונית.

נטלי כהן וקסברג לא-התכוונה ליצור את היצירה הזאת. אין בה את הברק המחשבתי של דושאן, היא לא מבינה מדוע 'מיצג הדגל' שלה לקוי לפי מאה ואחד קריטריונים של אסתטיקה(כולל אסתטיקה של מחאה). היא מהווה תופעה מרתקת של 'יוצר-ניצב', דומה מעט לווינסטון, גיבור הספר '1984' (אני לא משווה בין מדינת ישראל לאוקיאניה, אלא בין תודעת הפועל-מושא של וקסברג לזו של ווינסטון) אשר מהווה כלי בעבור אורוול להציג את כוחה הברוטלי של המדינה או לחילופין את ה'ממשות של האלימות' מתחת לשיחדש המנסה להסתיר אותה.

אני חושב שהיא שגתה, אני חושב שהיא לא עומדת בסטנדרטים גבוהים של מיצג או הופעה, אולם בעל כורחה, היא הפכה למיצג, היא יצרה את עצמה כ'ניצב', כמושא, ליצירה האמתית, הפעלת הכוח של המדינה בצורה גולמית ולא במקומה, היא החלה בתנועת הגלגל אשר השלים עם סיבובו את מהלך הדה-מיסטיפיקציה.

הטיפול של החוק הישראלי, מדינת ישראל וגם לא מעט מדעת-הקהל, בנטלי כהן וקסברג מעיד כי רבים בנו עודם שבויים בשלב הארכאי-פאגני, השלב בו המדינה נתפסת כאובייקט קדוש או מיסטי, כ'מכשף' נטול פנים המסוגל לפעול בכוח מאגי. לעניות דעת, אין שום עידון או אמירה אסתטית ייחודית בהטלת צרכים על דגל של מדינה זו או אחרת.  אין חן בהופעה תיאטרלית מגוחכת, מלאת פאתוס מקברי, בדמות 'השואה' וריקוד סטפס על כאבם של הניצולים, נטלי כהן וקסברג לא מרשימה אותי כלל וכלל, אינני רואה ביצירות שלה כדבר החורג ממשחק ילדותי של ילד 'לא-לא'.

מצד שני, תגובת המדינה מרוממת את הילדותיות שלה לאומנות אוונגרדית. בלא משים לב, ללא כוונת המשורר(או המשחרר) מצאה עצמה נטלי וקסברג כאמנית מתחום אחר מ'המיצג' אותו היא מקדמת – היא אמנית המדגימה את החרדה-של-המדינה, היא הצופה באקזיבציוניזם הבוטה של מדינת ישראל, החושפת לעיני כל את הפאלוס שלה, את הכוח האלים, בלא כל כיסוי. המדינה היא האמן, אמן של כוח; נטלי כהן וקסברג  הצליחה לגרור את המוסד המדיני לידי טשטוש קיומו באמצעות ניסיונו לכפות עליה את קיומו.

ברמתה הגרוטסקית, וקסברג מציגה, בלא מתכוון, במהותה, את קו-התפר בין הממסד המדיני ורעיון 'חברת ההמונים המודרנית' אשר "הוסמך" לשמר נומוס (חוק ונורמה) ובין האינדיבידואליזציה הרדיקלית של עידננו המתחיל פולחן חדש, פולחן 'האדם' בצורתו הבתר תעשייתית, פולחן זכויות האדם.  באמצעות שעתוק ירוד של פרובוקציה(אשר רובנו, ובצדק רב, נראה כמרד ילדותי) גררה וקסברג ממסד שלם להוכיח חדלות פירעון בתגובתו – הרי מה יועיל מאסר? הרתעה? שימור נורמה? 

אופי התגובה חושף את הארכאיות שברציונל הפעולה של הממסד, התגובה עצמה חושפת, כאמור, את הממסד בעירומו.