"היו עוד ניסיונות להצית בתים אחרי דומא, אבל בקבוקי התבערה לא התפוצצו", כך בישר בערב שבת עו"ד רז נזרי בשיחה שהעביר לקהל הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן.
וגם: מסקנות משתי תכניות תחקיר-דוקומנטרי שעשו את השבוע וקטע חדש מתוך מעגלים של אור
קצת על דומא | קצת על החזית | קצת על התשתית| מעגלים של אור
קצת על דומא
עו"ד רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הגיע להרצות בפני סטודנטים על האתגרים הניצבים בפני פקיד ממשלתי בדרגה בכירה כאדם דתי. ניזרי, המשנה הממונה על התחום הפלילי, טיפל באחרונה בתלונות עורכי הדין של חבורת 'המרד' ושל 'תג מחיר' על עינויים אותם עוברים העצורים במרתפי השב"כ.
ברור שהם היו מעדיפים לא להיות שם, אמר, אך יש פער משמעותי בין טענות עורכי הדין שלהם ובין המציאות. נזרי, הנמנה על המגזר הדתי-לאומי זכה לקבל פניות ישירות אליו מתוך הציבור על היחס לו זוכים אותם עצורים והכחיש כל טענה על קשירה במיטות סדום וכיוצא באלו.
המשנה הסביר כי על אף שמעצר מנהלי הוא פרקטיקה מורכבת משפטית, במקרים שמוגדרים כ"פצצות מתקתקות", כלומר במקרים בהם המעצר יימנע פגיעה או פיגוע נוסף, אין ברירה אלא להשתמש בו. לדבריו, גם לאחר הצתת בית משפחת דוואבשה, היו ניסיונות נוספים להצית בתים של פלסטינים, אך "בקבוקי התבערה לא נדלקו".
כשנשאל האם חבורת 'המרד' מהווה סכנה למדינת ישראל, הסביר כי ככל הנראה שמונים חברי הקבוצה לא מהווים סכנה קיומית על מדינת ישראל, אך גם ארגוני הטרור לא – ובכל זאת ישראל פועלת ביד קשה על מנת לעצור אותם.
המשנה הפתיע כשהאשים את אנשי 'תג מחיר' שידיהם מלאו גם בדמם של יהודים, היות והוא מגביר את הניסיונות לבצע פיגועי טרור. הקהל, שהתרתח בעקבות האשמת יהודים בפיגועי הטרור, זכה למענה ברור מצדו של נזרי.
"נניח שיש מאה ניסיונות לבצע פיגועי טרור מדי חודש והשב"כ מצליח לעצור תשעים מהם. עשרה עדיין יוצאים לדרך ופוגעים ביהודים. אבל אחרי הפיגוע בדומא, פתאום עוד אלף אנשים רוצים לנקום את הפיגוע. השב"כ אולי עדיין יצליח לעצור פיגועים באחוז דומה, אך בכל זאת הוא לא יוכל לעצור את כולם – ויש יותר פיגועים". במילים אחרות, הסביר המשנה כי חלוקת עוגת הטרור אמנם לא השתנתה בעקבות הצתת בית משפחת דוואבשה, אך היא גדלה משמעותית.
בשוך השיחה פניתי אליו וביקשתי הסבר על מעצרו של סיני תור. תור היה שכן שלי בילדות ונעצר לחקירה על כך ששר את "זכרני נא" בחתונת הסכינים הידועה לשמצה. נזרי הסביר כי האישום אינו מוגבל רק לשיר עצמו, אלא מוגדר כהזדהות עם ארגון טרור. מבחינתו של נזרי, כך עולה מהשיחה, יש דבר כזה שנקרא טרור יהודי. הוא קטן עשרות מונים מהטרור הערבי, אך הוא בהחלט קיים וצריך להתמודד עם המציאות הזו בהתאם.
קצת על החזית
שעה וחמישים וארבע דקות אורך הסרט של PBS שסוקר את היחסים המעורערים של ראש הממשלה נתניהו מול אמריקה. השעה הראשונה סוקרת את הכר עליו גדל נתניהו: הבית של בן-ציון נתניהו, היסטוריון שראה עצמו כמי שגורש מישראל כדי להתקדם במקצוע שלו בגלל מחלוקת אידיאולוגית. בית בו המוטיב החוזר הוא שתמיד יהיו שוחרי רעת היהודים ולכן על היהודי להגן על עצמו ולא לסמוך על איש. זו התודעה איתה גדל ביבי הצעיר.
מי בעד ומי נגד?
כמה אנשים דיברו בכתבה שהינם בעלי רקע שלילי כלפי נתניהו: 22
כמה אנשים הופיעו בכתבה שהינם בעלי רקע חיובי כלפי נתניהו: 3
כמה אנשים הגיעו עם עמדות "נייטרליות"/כ"מתבונן מהצד" כלפי נתניהו: 7כמה פעמים הם הופיעו?
נגד נתניהו: 152 , בעד נתניהו: 15 , נייטרלי: 48כך לדוגמה מרטין אינדיק, ההוא שזכרונו לא משהו, הופיע 13 פעמים. ג'פרי גולדברג מה"אטלנטיק", מבקר ידוע וחריף של נתניהו, הופיע 11 פעמים. כך גם פיטר ביינארט אשר הינו אחת מהדמויות הכי אנטי-ישראליות בארה"ב, הוא הופיע 8 פעמים. וחמי שלו מעיתון הארץ הופיע לא פחות מ 17 פעמים.
מצד שני מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד הופיע 7 פעמים. ח"כ צחי הנגבי הופיע רק 5 פעמים. השגריר דרמר הופיע רק 3 פעמים.
נראות:
נתניהו מחייך מופיע סך הכל 8 פעמים.
נתניהו עם פרצוף זועם או לא סימפטי 31 פעמים.
למה זה חשוב? כי נראות משפיעה רבות כיצד אנו תופסים את האדם. אם יש דמות כעוסה הרי שאנו ניגש אליה עם מטען שלילי. אם היא מגיעה שמחה או "מלאת ביטחון" אנו נקנה לה מחשבות חיוביות יותר.וכן גם השם עצמו חשוב. "נתניהו במלחמה". כבר מתייג את נתניהו, עוד לפני שבכלל התחיל הסרט, כדמות לוחמנית, אלימה, כמעט פוטין יהודי. כך גם חוזר פעם אחר פעם במהלך השיח על ההבדל בין הנשיא אובמה לנתניהו. "אובמה הליברלי. הוא מגיע עם תפיסות של מרטין לותר קינג. ביבי הוא שמרן. הוא מגיע עם תפיסות של מצור". זה לא בדיוק שם את ביבי במקום חיובי. מה אתם מעדיפים, מרטין לותר קינג או להיות במצור? יש לי תחושה שהתשובה ברורה.
בן-ציון ציווה את שלושת ילדיו, יוני, עידו וביבי להקדיש חייהם להגנת מדינת ישראל. כשנתניהו היה בן 18, פרצה מלחמת ששת הימים. הסכנות מפניהן הזהיר אותו אביו הפכו למציאות. צבאות ערב התקבצו יחד להשמיד את ישראל. הוא חזר ארצה והספיק לחפור שוחות ותעלות, אך ראה את הסכנה הגדולה הופכת לנס גדול וישראל שילשה את גודלה. מספר שנים לאחר מכן, היה שותף למבצע הנועז "סבנה" ואחיו נהרג במבצע "אנטבה". המלחמה עברה אל זירת ההסברה. כבר אז, בן ניתאי, האמריקאי הצעיר הפך להיות המסביר מס' 1 של ישראל ושל הצדקת זכותה של ישראל להגן על עצמה. קרנו דרכה עד שמונה לשגריר ישראל באו"ם.
בן ציון נתניהו. חינך את בניו להקדיש את חייהם להגנה על העם היהודי
ב-1988 החל נתניהו את דרכו בפוליטיקה הישראלית, במפלגה התואמת את תפיסת עולמו הרפובליקנית: הליכוד. כשרבין עלה לראשות הממשלה, הימין הישראלי יצא מכליו. נתניהו הוצג בתכנית כמי שרואה את קולות ההסתה ולא מהסס להשתמש בהם לטובת צרכיו הפוליטיים. אפילו השקר של "רבין במדי אס.אס" נוצל לטובת הצגת נתניהו כמי שאינו בוחל באמצעים בדרך לגדולה. גם מרטין אינדיק הוסיף אש למדורה, בעודו מספר כי בהלווית רה"מ המנוח אמר לו נתניהו כי בזכות הרצח רבין יהפוך למרטיר, במקום להישכח כפוליטיקאי כושל.
אך באמצע שנות ה-90' לא נתניהו הוא הפוקוס, אלא תהליך השלום ומי שדחף אליו: הנשיא ביל קלינטון. הוא האמין בכל מאודו בתהליך שיצר עם רבין וערפאת והזדעזע מעצם המחשבה שהאיש שייכנס לבית ראש הממשלה יהיה איש שבנה את הקריירה שלו על ההתנגדות לפשרות ולהסכם אוסלו: בנימין נתניהו. הוא השקיע, כך על פי פרונטליין, מיליוני דולרים לטובת הקמפיין של פרס, במה שהם מגדירים כ"השקעה הכי גדולה של נשיא אמריקאי במערכת בחירות זרה". את ההשוואה לקמפיין V15 ואולי אפילו לקמפיין העמותות של ברק, לא ניתן היה להשיג. אך החמאס סירב להתייצב לימינו של פרס ופוצץ את קו 18 בירושלים, פעמיים בתוך שבוע. הרצח אמנם עשה את שלו, אך מול הרצחנות הפלסטינית, הבחירה בפרס נראתה שערורייתית.
מהר מאוד גילו נתניהו וקלינטון כי הם נמצאים בשתי קצוות הקשת הפוליטית. האחד שמרן עד מאוד והשני ליברל שזכה בפירות קריסת ברית המועצות. בירושלים רצו לבטל את הסכמי אוסלו, בוושינגטון שמו על ההסכמים את כל הז'יטונים. הפשרה? נתניהו הלך להסכמי וואי בניסיון למזער ולהאט ככל הניתן את הסכמי אוסלו ונסוג משם צבאית. הימין סלד מהפשרנות, השמאל רצה יותר, ויחד הם שלחו את נתניהו לדרכו.
9 שנים חולפות ונתניהו בדרך חזרה לבית בבלפור 4. על גלי כישלון הנסיגה מרצועת עזה והשחיתות של אולמרט, הוא מוצג כ"מר ביטחון". אך בזמן סמוך מאוד לניצחון שלו, מנצח איש נוסף בבחירות משלו: ברק חוסיין אובמה. נתניהו מודאג וספקני לגבי הסנטור הצעיר מאילינוי, אך מנסה לגשש דרכו אליו. שיחת הטלפון הראשונה של אובמה בענייני חוץ היא אל מחמוד עבאס, יו"ר הרשות. בתכנית לא הציגו את שיחת הטלפון הראשונה של אובמה כנשיא אל נתניהו, אז פרסמה דוברות הבית הלבן את אובמה שעון לאחור עם הרגליים על השולחן, מבהיר שהוא חש בנינוחות יתר עם נתניהו, שלא לומר מזלזל בו לחלוטין.
הראיון הראשון של אובמה לעיתונות, היה לערוץ ערבי בינלאומי. הוא הושיט ידו אל העולם הערבי-מוסלמי ואף טס לאוניברסיטת קהיר להכריז על מחויבותו לתיקון היחסים בין האמריקאים ומדינות ערב, סכסוך שמעטים יודעים את השפעתו על אופייה של המדינה הגדולה בעולם.
בפגישתם הראשונה, אובמה מציב דרישה בלתי מתפשרת מנתניהו: הקפאת התנחלויות מוחלטת. הוא גם עושה זאת מול העיתונאים והופך את הדרישה לפומבית. נתניהו היה נזעם לחלוטין. הביטוי הזה חוזר על עצמו שוב ושוב בתכנית בהקשר של יחסי נתניהו-אובמה, ומבהיר נקודה שבישראל לא תמיד מבינים: מול אמריקה הגדולה לא תמיד פשוט לומר לא. בתכנית הם לא סיפרו שנתניהו הקפיא את הבנייה למשך עשרה חודשים. הם גם לא טרחו להזכיר שאבו מאזן מיאן לשבת עם ממשלת נתניהו השנייה על שולחן המשא ומתן עד לימים האחרונים של ההקפאה ההיא. הם גם לא ציינו שנתניהו סופג ביקורת קשה מאוד עד היום על הקפאת הבנייה דה-פקטו בשטח. מנגד, גם נאום בר-אילן של נתניהו חמק מתחת לרדאר. הוא הוצג כסרבן מוחלט של תהליך השלום.
החודשים חולפים ואובמה מציג תנאי סף לסיום הסכסוך בין ישראל והפלסטינים: החלפת שטחים על בסיס גבולות 67'. נתניהו שוב נזעם וממהר לוושינגטון להיפגש עם אובמה, על מנת להבהיר מספר דברים. את ההשפלה הפומבית עובר הפעם אובמה: מול העיתונאים, הוא זוכה לשטיפה לוהטת של נתניהו ולהרצאה היסטורית כשכותרתה: "זה לא הולך לקרות". שיא הפיצוץ בין השניים מגיע בבחירות לנשיאות ב-2013, כשנתניהו מצדד באופן מובהק (ובצדק, כנראה) במיט רומני, המועמד הרפובליקני.
הנקמה של אובמה הייתה מהירה: לאחר הניצחון הורה לאנשיו לפתוח במשא ומתן שקט עם איראן, דבר עליו למדה הממשלה הישראלית רק דרך המודיעין. נתניהו התקשר אל אובמה ושמע ממנו שהאופציה הצבאית ירדה מהשולחן. שוב נתניהו היה נזעם. ובצדק. ארה"ב נכנעה לחלוטין במשא ומתן ונסוגה מכל הקווים האדומים שהציבה לעצמה ונתניהו נותר עומד לבדו במערכה, מה שדחף אותו להתייצב בקונגרס במרץ האחרון ולתקוע אצבע בעין של אובמה. בישראל מאשימים את נתניהו בכך, אך בעיניים אמריקאיות נראה שנתניהו הוא זה שהגיב תמיד. לא הייתה לו ברירה אחרת.
לא מזמן כתבתי כאן על הצורך בפרידה מנתניהו. התמרונים העלובים בפוליטיקה הישראלית (הנה דרעי חוזר אל משרד הפנים, איזו בושה), חוסר פיתוח התשתיות (הנה נטפליקס מגיעה לארץ ותלויה לחלוטין במתחרות האפשריות שלה שיספקו את התשתית המהירה מספיק), חוסר פיתוח התקשורת (ערוץ 20 כמשל), ההקפאה בהתנחלויות, כישלון פתרון משבר הדיור, העיכוב במתווה הגז, המחוות המטופשות מול הפלסטינים, חוסר המשילות מול היועמ"ש, התנהלות בעצלתיים מול משבר יהודי צרפת ואוקראינה, וכמובן – קריסת תחושת הביטחון, כולם גרמו לי לסלוד מדרכו. אך התכנית הזו מציבה את הכול בפרופורציות אחרות. יכול להיות שהוא אינו מתמודד מספיק טוב עם האתגרים שניצבים בפני ישראל, אך הוא שומר ככל יכולתו על עצמאות מדינת היהודים ודואג שהיא תוכל להיות זו שמגינה על עצמה. בזה, בטח עד כה, אני לא חושב שיש מישהו שיכול להתחרות בו או להראות שהוא יכול לעשות זאת טוב יותר. לא בימין ובטח שלא בשמאל.
http://www.pbs.org/wgbh/frontline/film/netanyahu-at-war/
קצת על בצלם
התחקיר של "עד כאן" שפורסם בעובדה הוא מדהים, אך בוסרי למדי. כי הם חשפו רק חלק מהרשת והתשתית של ארגוני "זכויות האדם", אך רק את החלק הראשוני. ההפגנות המתוכננות של "בצלם" ו"תעאיוש" בבילעין ובפקיעין, בהן המצלמות קבעו מתי ההפגנה מתחילה ומתי היא מסתיימת היו מוכרות לחלוטין, וגם העובדה שהרשות הפלסטינית הורגת את מוכרי הקרקעות הפלסטינים ליהודים ידועה מזה שנים (לא ברור איך או למה העובדה הזו הפתיעה את אנשי "עובדה"), אך הקשר ביניהם מספר על קשר עמוק יותר: תשתית.
לא חקרתי את העניין וגם לא בדקתי אותו, אך ההיגיון הבריא מלמד כי בתחקיר מקיף אפשר להגיע לשם: ארגוני השמאל פועלים יחד כדי לסכל את ייהוד קרקעות יהודה ושומרון. על פניו, לא מדובר במשפט מפתיע כהוא זה. הרי הם מצהירים בריש גלי על התנגדות לכיבוש ולהרחבת ההתנחלויות. אך כשהמידע שמגיע לידי ארגונים כמו "שלום עכשיו" או "יש דין" מופק באמצעות התעללות והרג שנועד לטהר את השטח מיהודים, אני מצפה מכל אדם שמגדיר את עצמו כציוני או אפילו הומני, לא יכול לקבל את זה.
לנו, לעומת זאת, נחשף צד אחר של ארגוני זכויות האדם. טבע רצחני, שנאה תהומית להתיישבות. וכל המצדדים והמסנגרים על "בצלם" ביום שאחרי חשיפת התחקיר, שותפים לפעילות הזו של טהרנות לאומנית נגד יהודים. החשיפה הזו מלחיצה אותם, לכן, למשל, יריב אופנהיימר מיהר לאולפנים להגן על שותפיו למלחמה במתנחלים.
קצת על הפייסבוק
אומץ זה להעלות סטטוס סביר ובינוני שאתה יודע שלא ימשוך יותר מדי לייקים אחרי שהסרטון שלך הפך להיות אחד הדברים הויראליים ביותר ברשת.
מעגלים של אור
ובכל פעם שהם היו לוקחים גרגיר תירס מפוצץ, היד שלו הייתה נוגעת בקצות האצבעות שלה ולהיפך. הם האטו קצב, וידם התנחלה בתוך דלי הפופקורן עד שתמיר הסיט את תשומת ליבו של אורן וביקש את הדלי. "אתם לא משחררים אותו ואז מוציאים אחד שניכם. מה הולך שם עם הפופקורן?", הוא לחש באוזנו בכעס. אורן ניסה להעביר לו את הדלי אך אור, שלא הייתה מודעת לתסכולו של תמיר, ניצלה את אחיזתו האיתנה של אורן בפופקורן כדי לאחוז ממש בידו, מה שגרם לתמיר להושיט ידו מעבר לאורן ולאחוז בדלי עצמו, כך שגם תמיר וגם אור החזיקו לרגע את ידו של אורן.
"מה הולך פה?", הוא שאל בקול גבוה מדי ללחישות הקולנוע הרגילות.
מישהו מאחורי החל להסביר לו את מה שקורה בסרט, על המכונית שנגנבה ועל השוד הגדול שמתוכנן להבא, עד שמישהו שלישי מקצה העולם צעק "ששש… די כבר!", ותמיר רק הביט בשניהם בפנים חמורות סבר ולקח את הפופקורן אליו.
אור ואורן נותרו נבוכים ואורן לחש לו שיתמקד בסרט.
"עד שאתם משחררים את הפופקורן, השתגעתי", הסביר.
אור שאלה בעיניה אם תמיר יודע או מה הוא הבין ואורן, שבעצמו לא ידע אם תמיר באמת לא הבין או שהוא מיתמם כדי שלא להביך אותם, ענה בסימן שאלה משל עצמו.
אור רצתה לאחוז את ידו של אורן גם בלי דלי הפופקורן, אך היא לא רצתה להביך את עצמם וגם לא את תמיר. במקום היא טענה שקר לה וביקשה ממנו שייתן לה את הסוודר שלבש. היא התכסתה איתו כשרגליה על הכיסא וראשה שעון על כתפו, אך לא מונח עליה. היא כיסתה את רגליה והתייצבה בנוחות.
אורן, מצידו, חש את ראשה וביקש ללטף, אך הוא חש את תמיר בכל רגע נתון. פניו היו מוסטות אל המסך כאילו הוא רואה את הסרט, אך עיניו נעו ונדו בין תמיר ובין אור לסירוגין. תמיר היה שקוע במסך ואור חפרה דרכה אליו לאט לאט. הוא גם שם לב שתמיר סיים או מיצה את הפופקורן וכעת ידו גיששה אל עבר כוס הקולה שקנה בעוד עיניו מהופנטות אל המסך.
"מה יש?", שאל אותו תמיר לפתע.
"מה?", שאל בחזרה אורן.
"אתה לא מפסיק לזוז, מה יש לך היום?"
"הכול בסדר."
"אתה בטוח?"
"כן, סרט סבבה, לא?", ניסה אורן לשנות את מוקד השיחה.
"אור נראה לי נרדמה", תמיר היטה ראשו לעברה.
"עוד לא", השיב אורן.
אור עוד לא נרדמה, אך ראשה הפך כבד יותר ויותר על אורן, ושניהם נהנו ממשקלו של זה.
קצת על הרבה 