הבעיה עם טענות השמאל על אובדן הדמוקרטיה, היא שיש אמת בדבריהם, אבל בגלל שהם צועקים את זה כל הזמן, כבר אי אפשר להקשיב להם. הם מעדיפים לשים את נתניהו בחזית בלי להתייחס לדברים הקטנים האחרים שנוגסים לנו בדמוקרטיה הליברלית שהיינו רוצים לחשוב שיש לנו פה.
קצת על תל אביב
פעם, לא כל כך מזמן,
תל אביב הייתה רחוק מכאן.
בועה מנותקת,
קופסה מרוחקת.
מטרופולין קוסמופוליטי,
עיר של בלגאן כאוטי.
ואתמול, בצהריי יום שישי,
אירוע ירי פלילי,
אולי פיגוע.
אני לא רגוע.
זה דיזינגוף, ממש ליד הסנטר
ואני חושב אם כל מי שאני מכיר בסדר.
יחסי אהבה ושנאה
עם העיר ללא הפסקה.
קצת על החירות
הבעיה עם טענות השמאל על אובדן הדמוקרטיה, היא שיש אמת בדבריהם, אבל בגלל שהם צועקים את זה כל הזמן, כבר אי אפשר להקשיב להם. הם מעדיפים לשים את נתניהו בחזית בלי להתייחס לדברים הקטנים האחרים שנוגסים לנו בדמוקרטיה הליברלית שהיינו רוצים לחשוב שיש לנו פה.
השבוע שתי הקצוות חטפו חזק מהממסד. לא על מעשה קיצוני, אלא על הבעת דעה חריגה. אמנם אין ספק שמדובר על הקצה של הספקטרום, אך עדיין מדובר בדעות ולא יותר מזה. שחקנית שחיה מפרובוקציה לפרובוקציה חירבנה על ארבעים דגלים. ביניהם גם המגן דוד והפסים. זה מרתיח, לחשוב שמישהו מסוגל לבצע דברים כאלו. מדובר בחילול הקודש של ממש. אם יש חוק כנגד ביזוי סמלי המדינה, ראוי להעניש אותה בהתאם. אבל מסתבר שאין, אז מזמנים אותה לחקירה פעם אחר פעם, לפעמים אפילו על פרובוקציה שעשתה בעבר ונחקרה עליה ושוחררה ממנה. אבל העיקר שאפשר לטרטר.
בצד השני של המפה, מי שטורטרו לשווא היו החוגגים בחתונת הסכינים. כמו נטלי כהן וקסברג, למשטרה היה את כל החומר הדרוש מראש. העבירה, אם נעשתה, תועדה בסרטון שכמעט כל ישראלי הספיק לראות. החתן אף נחשד בהתקהלות בלתי חוקית(!), בחתונה שלו. אתם מבינים? יש מצב שבכל חתונה בה אתם נמצאים, מארגני השמחה צריכים לאשר את קיום האירוע, ממש כמו הפגנה. זה נשמע למישהו הגיוני? ברור שלא. אבל התקשורת הזדעזעה אז חייבים לעצור את הפושעים האיומים.
הבעיה, כמובן, אינה אצל החוקרים אלא אצל אלו שקובעים את כמות הסמכות שנמצאת בידי גורמי האכיפה. אך עוד לא נמצא בישראל הפוליטיקאי שיאבק על כוח רק על מנת לוותר עליו. לא מימין, ולא משמאל.
לפני כמה שבועות הצהירה תמר זנדברג על יאיר לפיד כמרכז קיצוני. קל היה ללעוג לה, אבל נראה לי שהיא עלתה פה על משהו. מאיר שטרית, ממייסדי קדימה, אמר בזמן השקת המפלגה כי תמו ימי האידיאולוגיה הגדולה. "כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". והעתיד הזה מלא בכוח של המשטר והממשלה, על חשבון האזרח הפשוט. מה הפלא ששטרית הוא יוזם המאגר הביומטרי?
במשולש הזה גם הימין וגם השמאל מנצלים את כוחם הפרלמנטרי על מנת להשתיק זה את זה, אך המרכז הקיצוני מנסה לדחוק את שניהם אל מחוץ ללגיטימיות בשם "סכנה למדינה" ואמתלות שקריות אחרות. פטריוטיות הינה מפלטו של הנבל.
קצת על גדר חיה
לא קראתי את הספר המדובר, כך שאיני יכול לומר אם ראוי שיהיה ברשימת קריאת החובה לתלמידי התיכון של מדינת ישראל, אבל ברור לי שהשמאל צודק בזעקה שלו. בנט עושה חריש עמוק במערכת החינוך, ומנקש הרבה עשבים שוטים שהתגנבו לשם.
האם זה צודק? אובייקטיבית, שר החינוך אמור להיות בעיניי לא יותר מרגולטור. בנט עצמו הזכיר בעבר את שיטת השוברים וחבל לי שעם כל הפעילות שלו במשרד החינוך הוא לא מנצל את העמדה שלו (בינתיים) להוביל לשם.
האם זה הוגן? חד משמעית. כל שר חינוך שהיה פה, מיוסי שריד ועד גדעון סער הכניסו פוליטיקה למערכת החינוך. למה? כי זו האג'נדה.
זו פוליטיקה, אתה נאבק על כוח כדי לממש חזון וליצור לעצמך עוד כוח בעתיד. הצעד הבא של בנט ושל הימין האטטיסטי צריך להיות שכתוב ההיסטוריה: לעקור מן השורש את המחשבה שלולא בן גוריון, הסוציאליזם או הקיבוצים לא הייתה קמה כאן מדינה. האמת היא שהקיבוצים דאגו בראש ובראשונה לעצמם, האפלייה נגד עולים חדשים מן המזרח הייתה מושרשת ביסודות היישוב החדש ומי שקידם את כלכלת ישראל הצנועה היה כתמיד השוק החופשי. אה, ואין דבר כזה עם פלסטיני. זה מכוער, זה מגעיל, אבל בפוליטיקה צריך לנהוג בכוחניות. תשאלו את בן גוריון.
לזכותו של בנט, ייאמר שנראה שהוא מבין את זה כמו שצריך. בצעדים קטנים, עקב בצד אגודל, הוא יוצר שינוי משמעותי. כמו כן, התנהגותו ביחס לפרשיית "הגדר החיה" מראה על התבגרות פוליטית, שהיא חיונית. לאורך יום הסערה הוא שמר על שתיקה והגיע לבמה המרכזית: מהדורת החדשות של ערוץ 2. בראיון מצוין הסביר מה בדיוק הבעיה בספר ונעמד על רגליו האחוריות בגיבוי החלטת הוועדה הפדגוגית. "בספר מציגים חיילי צה"ל כפושעי מלחמה סדיסטיים… השאלה היא האם אני צריך לחייב את ילדי ישראל לקרוא את זה?".
כמו מירי רגב במשרד התרבות, כך בנט במשרד החינוך מקדם את החשיבה שמימון או תמיכה ממשלתית באה עם דרישות בצידה. לא עוד ארוחות חינם, אלא השפעה ישירה על התכנים. השבוע הבנתי שאחת ההנחות הפוליטיות שלי לגבי בנט מוטעית. חשבתי שמשרד החינוך יהיה עבורו המסמר האחרון בארון הפוליטי, אך לא כן.
יו"ר הבית היהודי עושה בדיוק את מה שמרצ והשמאל חוששים ממנו: רפורמות בעניינים מעצבי תודעה. בנוסף לכך, המפלגה שלו דוחפת את הליכוד לעשות את מה שהוא לא עשה כבר שנים: לשלוט. גם במשרד המשפטים, גם במשרד החינוך. ארבעים שנה אחרי המהפך, אפשר לומר שיש פה ממשלת ימין. אמנם הבנייה על הקרקע אינה מספקת, אך היסודות כבר מונחים.
קצת על גשר המרגלים
***אזהרת ספוילרים***
טום הנקס הוא ג'ים דונובן, עו"ד ממולח בניו יורק של שנות ה-50'. לשונו החלקה מסייעת ללקוחותיו, חברות ביטוח בעיקר, לשמור על האינטרסים שלהן. הוא חי את חייו הפרטיים, עם אשה יפה ושלושה ילדים, מרוויח את כספו עד שיום אחד מוצגת בפניו משימה לאומית מדרגה ראשונה: לקיים את הסעיף הרביעי בחוקה האמריקאית לאיש השנוא ביותר באמריקה.
הימים הם ימי המלחמה הקרה והאמריקאים עוצרים את רודולף אייבל, מרגל סובייטי. היות ומדובר באויב המדינה הפטריוטית, כל המערכת מתגייסת נגדו, אך בשל אילוצי המערכת לשמר חזית של משפט הוגן, גם אויב המדינה זכאי להגנה ראויה בבית המשפט. דונוב מתלבט בקצרה על הסוגיה, אך מרגע שהוא נוטל אותה על כתפיו, הוא מתייחס אליה ברצינות תהומית ודורש שלא רק שאייבל יהיה זכאי להגנה ראויה, אלא גם למשפט הוגן. כמובן, המערכת האמריקאית כולה מגויסת למלחמה הקרה.
חבר המושבעים פוסק באופן חד משמעי נגד אייבל, אך רגע לפני גזר הדין מצליח עו"ד להשתמש בכמה תרגילים מעולם הביטוח. "אולי יום אחד הסובייטים ישבו חיל שלנו, וכדאי שיהיה לנו מישהו לתת להם בשביל החלפת השבויים", אומר לו הנקס בביתו של השופט – באופן שחורג לחלוטין מכללי המשפט התקין.
זמן קצר חולף וטייס אמריקאי בשם פאוורס נשבה בידי ברית המועצות כשבמקביל סטודנט אמריקאי נעצר במזרח גרמניה. שעתו הגדולה של דונובן מגיעה כשהממשל האמריקאי מבקש ממנו להיות האיש שנושא ונותן בשמו מול הרוסים על מנת לשחרר את הטייס.
בנקודה זו, אני רוצה להתייחס לאופן בו הוצגו הטייס והמרגל, או בעצם האמריקאים והרוסים. אייבל, המרגל הרוסי, משבה לעצמו מבטא בריטי בתחילת הסרט – עד להרשעתו. מרגע שזה קורה, הוא עובר קלות למבטא רוסי. היחס שלו אל המציאות בה הוא שרוי היא אמביוולנטית לחלוטין. הוא מודע לחלוטין בפני מה שעומד לקרות לו ומה האפשרויות הקיימות. בכל פעם שהנקס שואל אותו אם הוא מודאג, הוא מניד כתפיו ושואל בחזרה: "זה היה עוזר?", כשברור שהדאגה אינה משנה דבר לגבי המציאות עצמה. הוא נאמן למדינתו ואינו מעז לפקפק במשימתו לרגע.
מנגד, הסרט מלווה את הטייס מרגע שהוא נבחר למשימה. הוא תזזיתי, מרבה לשאול שאלות ובכנות, נראה לא מוכשר מספיק לרשימה. בסדרת עינויים של הקג"ב שלא הייתה מביישת את השב"כ (סליחה), הוא נשבר ועונה בכנות לשאלות החוקרים.
הביקורת שמטיח ספילברג באומה האמריקאית נוקבת. משפט הראווה הסובייטי שעובר פאוורס עתיד דגלים אדומים וזוכה לקבל מחיאות כפיים, אך הדעה הציבורית האמריקאית על אייבל אינה שונה כהוא זה וכשדונובן נוסע ברכבת מהמשפט לביתו, הוא חש את מלוא הזעם הציבורי עליו, שמגיע בשלב מסוים לניסיון התנקשות בבני משפחתו.
השאלה הגדולה שניצבת בפני הצופה היא שאלת חיים הכט (מה אתם הייתם עושים?). יש עקרונות, יש תפקיד ויש צדק. עקרונות המדינה דורשות ממנו להגן באמת על הלקוח שלו. אחרת הסעיף הרביעי בחוקה האמריקאית משולל כל יסוד. מנגד, מדינה שתאפשר בחוקה שלה לפגוע בה ובביטחון אזרחיה כורה את הבור של עצמה. דונובן טוען ברוב שכנוע כי עצם השמירה על החוקה היא עצמה המניעה מכריית הבור, והיא היא ההגנה על המדינה – לשמור על הזהות שלך גם כשהאויב נמצא בשער.
אני רוצה לחדד את השאלה: נניח ולא שמרת על הזהות שלך, על החוקה שלך, ופגעת בהם בשם ביטחון המדינה. מה יקרה כשהאיום יוסר? האם תוכל לחזור אל עצמך אחרי שכבר הצבת את הביטחון מעל לכל?
קצת על מכבי
ביום שני האחרון היה המשחק ההתקפי הטוב ביותר של מכבי, ולא סתם. הכניסה של דיאן ראדוניץ' שינתה בתכלית את המצב על המגרש, כשמכבי משחקת במערך של 2-5-3, עם דסה ומיכה באגפים וזהבי וראדוניץ' בחוד. אמנם היה זה שהבקיע רביעייה, אך דווקא נוכחותו של ראדוניץ' היא שסייעה לפרק את ההגנה של הקבוצה מהצפון. כי כשראדוניץ' על המגרש, קשה להתייחס רק אל זהבי.
אי אפשר שלא לתהות אם חלוץ אחר שיתופקד כחלוץ מטרה ייצור אפקט דומה. יצחקי או בן בסט יכולים להוות איום דומה, אך אופי המשחק שלהם שונה. הם לא מסוגלים לייצר איום בגובה, אלא כמו זהבי משאירים את הכדור על הקרקע. הפתרון לתלות הצהובה בזהבי צריכה להיות משולבת בכמה מהלכים. הראשון שצריך להיעשות הוא השבתו אל עמדת הקישור, לצד אלברמן ופרץ (אולי אזולאי). באגפים חייב לשחק דור מיכה, שהראה ביום שני כמה כישרון יש לו. בחוד חייב להיות שחק חוד של ממש ובמידת הצורך, זהבי יעלה לחזק אותו כחלוץ נוסף, כשאחד משחקני האגף (ורמוט, ריקן ומיכה יכולים להיות ורסיטלים מספיק לעשות זאת) מגבה את חוליית הקישור. הבעיה היא שאף מאמן לא נשאר מספיק זמן כדי להבין את זה.
ואי אפשר בלי מילה על יוקאנוביץ'. בשבועות הראשונים, חשבתי שהוא דוגרי כזה, יורד על השחקנים בפומבי ומנסה כך להמריץ אותם. היה בזה משהו מרענן, אבל הציוץ המחויך שלו מהמטוס ללונדון הראה שלא מדובר בניסיון להמריץ, אלא בזלזול מוחלט ביכולת שלהם. ברור לי שהשחקן הישראלי לא נמצא ברמות אליהן יוקאנוביץ' שואף להגיע, זה בלט מאוד במשחקי ליגת האלופות, אבל הזלזול בשחקנים שלו הוא דוחה ומצביע על בעיה אחרת.
אני נזכר במאמן הטוב ביותר של מכבי בשנים האחרונות (ואולי בכלל), פאולו סוזה. הוא שיחק ברמות הכי גבוהות באירופה וכנראה שאם היה פושט את בגדי האימון ויורד אל המגרש לשחק היה מסתדר לא רע בליגה שלנו, אך לרגע הוא לא זלזל בשחקנים שלו, אלא העדיף להעמיד אותם במקום כשטעו.
קצת על 2016
אפתח בגילוי ואומר שאני לא מאמין שהתאריך ה"עברי" הוא קדוש. היסטורית, שמות החודשים נלקחו מתרבויות שכנות שהיו לעם ישראל. מצד שני, הטענה כאילו היום (ו') החלה השנה ה"אזרחית" החדשה היא התעלמות מוחלטת מהיסודות הנוצריים של שנה חדשה שמתחילה דווקא בתאריכים בהם היא מתחילה – 8 ימים אחר לידתו של ישוע הנוצרי. אגב, לזכות הנוצרים ייאמר שגם ביהדות מציינים את המולד ב-25 לחודש האחרון של השנה. רק שאצלנו מדובר בבריאת העולם ולא בבריאת אדם מסוים.
מעגלים של אור
תמיר ואורן התווכחו על איזה סרט לראות בקולי קולות, אך כל מה שאור רצתה היה לבקש מהם לשתוק, כדי שתוכל לקולות בראש שלה. היא לא עשתה זאת, כי היא חששה שהם ישאלו מה כל כך חשוב לה לחשוב עליו או מה מתחולל לה בראש. היא זיהתה שאורן עשה מאמץ שהסרט שהם ילכו אליו יהיה מותאם לה, והיא העריכה את המחווה, אך כרגע זה נראה היה לה הרבה פחות חשוב.
הראש שלה שיחק במשחק הכיסאות. איפה כל אחד ישב?
תמיר בטח יכול היה לחשב כמה אפשרויות מתמטיות קיימות במשחק הזה, אבל היא ראתה בפניה רק שלוש אפשרויות רלוונטיות. האם תמיר ישב בינה ובין אורן, האם היא תשב ליד אורן או היא זו שתפריד ביניהם? אם תמיר ישב ביניהם, הם יחליפו מבטים מעליו ומתחתיו וזה יהיה מאוד מוזר. אם היה תשב באמצע, היא תצטרך לאלץ את עצמה להתייחס באופן שווה אל שניהם, אבל אולי זה יהיה כך גם אם אורן יהיה זה שישב בינה ובין תמיר. היא לא אהבה את הסיטואציה כלל. לא היה טוב ולא היה רע.
"טוב, החלטתם על איזה סרט הולכים לראות?", היא שאלה, וקולה חשף שהסרט לא מרתק אותה בכלל.
כשאורן חזר מקניית הפופקורן הבטן של אור חזרה לכאוב. המתח הקשה עליה לנשום והיא לא ידעה מה לעשות. תמיר דחק בה שתלך מהר יותר, כי היא הסתרכה מאחור. בשלב מסוים היא צעקה על עצמה – בראש כמובן – שהיא לוקחת את זה יותר מדי קשה וזה רק סרט ולא צריך להילחץ ותיכנסי לפרופורציות אפשר לחשוב כבר מה יקרה?
היא החליטה להתמקד במה שקורה והתקדמה אליהם, אך שמה לב לפתע שגם אורן מסתרך מעט מאחור, מפגר מאחורי תמיר.
"רוצה פופקורן?", הציע לה.
"לא עכשיו, כשנגיע לסרט", אמרה בלי לגלות שמה שבאמת מונע ממנה לנגוס בפצפוצי התירס הוא כאב הבטן שהרג כל סיכוי לתאבון בשעות הקרובות. אך השאלה שלו הרגיעה אותה מעט, כי בעקבותיה הגיע מבט מרגיע. היא לא ידעה מה אורן רוצה לומר לה בדיוק, אבל המסר היה שיהיה בסדר. אז יהיה בסדר.
תמיר, שכבר רצה להיכנס לסרט נכנס ראשון לאולם ומיהר להגיע לכיסאות שלהם. הם נכנסו אחריו, כשאורן יושב בין תמיר ובין אור. כצפוי, אורן ניסה להראות שהוא לא נוטה לצד אחד וכמעט התעלם מאור, שרצתה לומר כל כך הרבה אבל לא היה לה מה לומר. אז היא אמרה "ששש… זה מתחיל", כשהאורות הוחשכו.
בכל פעם שאורן הושיט יד אל עבר הפופקורן, היא שלחה יד נונשלנטית אל עבר הדלי בעצמה. לפתע, גם הרפרוף הקל בין קצות אצבעותיהם סיפק את כל צרכה לתשומת לב מצדו, וכשהם נגעו, היא ראתה שהוא לפתע מעט פחות מרוכז בסרט. בדיוק כמוה.
לשמחתה, תמיר היה אחד מהאוספים. הוא לקח חופן והותיר אותו בידו ורק אחרי שהיה מסיים, היה לוקח שוב. היא ואורן, לעומת זאת, לקחו אחד אחד.
קצת על הרבה 