20 על 20 | מוצ"ש ויגש

20 מחשבות על השבוע בערוץ 20

1.

אני סוף סוף מבין את ההזדהות המובנית שיש לאנשים עם מקום העבודה שלהם. בכל פעם שציינו את ערוץ 20 בפייסבוק או בתקשורת, הרגשתי שמדברים לא רק על השבט שלי, אלא כמעט עליי ממש. מעבר לעובדה שאני עובד גם במחלקת הניו-מדיה של הערוץ, הפוסט הזה עשה בדיוק את מה שציפיתי שהערוץ יעשה מהרגע בו נכנסתי בדלת.

ואני לא מדבר על סיקור של פעילות מהשומרון או מיהודה, לא הקרנת החתונה של ליטמן וביגל, תמיכה במתווה הגז או אפילו תמיכה קטגורית בפוליטיקאים מימין. הוא התמקד בסדר היום, אבחן בעיה והעלה אותה לסדר היום מזווית שלא הייתה קיימת עד ככה כמעט בשיח התקשורתי. הכהונה של ראובן ריבלין כנשיא מאכזבת בתכלית את המחנה הלאומי ממנו יצא.

קצת על 20 | נאלמו דומא | קצת על השקט | מעגלים של אור 

 

2.

לפעמים, גם כשאני נמצא בעומקו של מאבק איתנים, אני מוציא את עצמי מתוך המאבק ומביט בעיניים חיצוניות על הקרב המתחולל. אני חושב שאת התכונה הזו רכשתי כאדם כותב. כל סיטואציה בה אני נמצא נבחנת לאור היכולת לכתוב עליה לאחר מכן. כל מקום בו אני נמצא, אני משאיר בה מרחב תמרון שבוחן את הדברים כהווייתם, בלי נקודת המבט שלי. גם הפעם, על אף שלא עמדתי על הגדר כלל וכלל, הבטתי מבחוץ ובחנתי את הדברים. האם הפוסט היה מתלהם? בהחלט. האם הפוסט קרא לריבלין להתפטר, האם הייתה בו קריאה לפעולה נגד ריבלין? לא ולא. האם התגובות של הקהל היו קיצוניות? בהחלט. האם לערוץ 20 יש אחריות על מה שנכתב בעמוד הפייסבוק שלהם? שאלה חוקית, לכאורה. אך מוסרית, אני חושב שהתשובה היא לא. בניגוד לימי הטוקבקים הראשונים, בהם יכולים היו הכותבים להסתתר מאחורי זהות בדויה, בפייסבוק הכול גלוי וידוע. אם יש תגובות שנראות למישהו כמסיתות לפגיעה בנשיא – ולא רק בכבודו – הוא מוזמן לבדוק מי המתסיס.

3.

כשאני בוחן את הדברים מבחוץ, אני משתדל להקשיב לצד השני. אני עושה זאת, כי אני זוכר את התחושה שהייתה לי כשלא הקשיבו לי, או יותר נכון למחנה שלי. כשהסכמי אוסלו היו על סף אישור הממשלה, מחצית מן העם יצאה למחאה. כבישים נחסמו, עשרות ומאות אלפים הפגינו, הפוליטיקה הישראלית נחצתה באופן מובהק בין ימין ובין שמאל. המשטרה הכתה את המפגינים, השב"כ התסיס אותם וכלבי השמירה של הדמוקרטיה נדמו. השבט הלבן דרס ושאר שבטי ישראל נותרו המומים ועמומים.

אני חוויתי את התחושה הזו בזמן ההפגנות נגד יישום תכנית ההתנתקות. לכן בכל פעם שאני רואה את זכויותיו של מיעוט פוליטי נרמסות, אני חושב פעמיים ושלוש אם מעשיו של המחנה שלי נכונים. זו הסיבה בגללה כל הניסיונות לאסור על ריצת חברי המפלגות הערביות (למעט מעורבות בטרור, ולאחר שזו הוכשרה משפטית גם כולל אותה), פסולים בעיניי.

כשראיתי את התשוקה בעיניהם של המתנגדים למתווה הגז, תהיתי לעצמי אם אולי הם חשים את מה שאנחנו חשנו כשהם השתיקו אותנו. אולי הם משוכנעים באמת בטיעוניהם, אולי יש איזו אמת בדבריהם. הרי ברור לי שלו היו הם מקשיבים לנו ב-93' או ב-2003, לפני שיישמו את ההחלטות השגויות – הדברים במדינה היו נראים אחרת. אולי זו טעות שאין ממנה דרך חזרה.

4.

הבטתי בטיעוני השמאל סביב ערוץ 20 השבוע. הסתה, הסתה, הסתה, הם קראו תחת כל עץ רענן. הם טענו שמנהיגי הימין שותקים היום, כפי ששתקו אז – לפני רצח רבין. כמובן, מדובר בעוברא פרח. הרי גם אז, כשנתניהו יכול היה – הוא היסה את אלו שקראו לרבין בוגד. כעת, הקריאה המשמעותית שיש נגד ריבלין אינה על בגידתו אלא על הייצוגיות שלו. אנשים אומרים שוב ושוב – הוא לא הנשיא שלי.

יש טענה ש"הוא לא הנשיא שלי" זו דה-לגיטימציה. אפשר בנקודה זו להסביר כי לרוב הדה-לגיטימציה אחראי השמאל והאופן בו הוא מתייחס לביבי, למתנחלים, לחרדים או למדינת ישראל, אבל זה לא הזמן ויש לי עוד 15 נקודות.

אז האם קריאת "הוא לא הנשיא שלי" פוגעת בלגיטימציה של ריבלין? ובכן, את ריבלין לא ניתן לבטל. כאדם, ראובן ריבלין על שלל מרכיבי אישיותו יהיה קיים עד יומו האחרון. כשהשמאל טוען שישראל לא צריכה לדרוש הכרה – זה הטיעון שלו בדיוק. אנחנו לא צריכים הכרה של אחרים בזהות שלנו, מספיק שנכיר בה בעצמנו. אך כפי שהימין צודק כשזה מגיע לחובת ההכרה במדינה היהודית, כך גם בריבלין חובה להכיר כנשיא.

אלא אם אתה לא רוצה. כלומר, בייסוד הטענות כי הקריאה שאינה מכירה בריבלין כנשיא עומדת שאלת הבחירה. האם אני, כפרט, יכול הייתי לבחור את ריבלין? התשובה היא לא. האם הייתי מצביע לריבלין לפני שנה, כשנבחר ומולו עמדו דליה איציק, דליה דורנר, מאיר שטרית ובנימין בן אליעזר? ככל הנראה כן. אך בניגוד לראש הממשלה, את הנשיא אי אפשר להחליף או להדיח.

זו הבעיה האמיתית של אנשי השמאל עם הטענות נגד ריבלין. לא שהוא טוב או לא, לא שינסו לרצוח אותו או לא (לא), אלא שיש לציבור זכות לומר מי מייצג אותם ומי לא. הבעיה היא שריבלין הוא לא נבחר ציבור. הוא נבחר הכנסת. זו הבעיה בכל הצבעה שאינה הצבעה ישירה.

מחאה לגיטימית
מחאה לגיטימית

5.

היום כולם יודעים, רן ברץ צדק.

סתם, אבל מאז שסוגיית ברץ עלתה לכותרות רציתי לכתוב את זה, אז הנה. כתבתי.

6.

אז אוקיי. הביקורת על ריבלין לגיטימית, מדובר בדעה שראויה לביטוי. אך האם מדובר בביקורת מוצדקת? הרי הנשיא הוזמן לכנס של העיתון הישראלי החשוב ביותר בחו"ל, עיתון אותו הוא קורא כבר 70 שנים (לדבריו) ובו נכחו גם ארגוני הקרן המשפיעה בישראל. האם באמת מצופה ממנו להחרים את הכנס?

7.

ריבלין הוא אולי האזרח מספר 1 בישראל, כמו שאומרים, אך הוא אינו האזרח המשפיע בישראל. זה בנימין נתניהו.

נתניהו או לא הוזמן או בחר שלא להגיע. הוא לא רואה עצמו מחויב להתבטא מעל בימת "הארץ" או של הקרן החדשה לישראל. גם בוועידת הארץ לשלום שהתקיימה בישראל, נתניהו לא נכח. האם יש להשליך מכאן על מחשבתו על העיתון או על שלוחות הקרן החדשה?

8.

ישראל, כך אומרים המומחים לדיפלומטיה ציבורית ולהסברה, מזניחה כבר שנים את הזירות בהן השמאל שולט. זה נכון לגבי אירופה, זה נכון לגבי הקמפוסים בארה"ב, זה נכון לגבי כל מקום בו מניחים כי המאבק כבר אבוד. אולי מוטב היה בכל זאת שהנשיא יגיע ויאמר ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם" דווקא מול קהל כה עוין?

ביום חמישי פורסם שעמירה הס, עיתונאית הארץ אמרה כי עלייה לארץ ישראל היא פשע מלחמה. שעות לאחר נאום ריבלין, לבקשת סעיב עריקאת, הורד דגל ישראל מבימת הנאומים. האם נוכחותו של נשיא המדינה תשנה דבר מה מכל אלו? האם דבריו שלו יגיעו וישפיעו?

9.

לפני שלוש שנים, יזמה התאחדות הסטודנטים של ישראל יזמה משלחת של סטודנטים לרמאללה, שם היא מתוכננת הייתה לפגוש את מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית. היוזמה, מבית היוצר של תנועת "קול אחד" (לפני שזו התאחדה עם V15), לבשה צבעים פוליטיים מובהקים וחצתה את קו פרשת הימין. האם היה מקום להשתתף במפגש או לא, האם יש מקום לנסות ולהראות לאבו מאזן שיש קול אחר מלבד קולו של מחנה השלום? מדובר בגישת ה"בואו נשפיע מבפנים". אז התנגדתי לה נחרצות, אך יש כעת מקום לבחון אותה מחדש.

כשרובי ריבלין מגיע לוועידת הארץ, אפשר לטעון, הוא מנסה להשפיע מבפנים, לשכנע את הרחוקים, להראות שהוא מוכן להקשיב להם מחד, אך לא להחרים אותם מצד שני, בניגוד לשאר חבריו למחנה הלאומי. יש בכך מידה לא מבוטלת של אומץ.

אומץ בצד, אני חושב שהתשובה לשאלה הזו מסתכם בעמדותיו של אדם על ארגוני הקרן החדשה ועיתון הארץ. אם רבים האשימו את "הקמפיין" של ערוץ 20 נגד ריבלין בכך שהוא מחולל דה-לגיטימציה לנשיא, אז הנשיא הוא זה שמונע יצירת דה לגיטימציה לארגוני השמאל – שחלקם חורגים את קו הביקורת הסביר ועברו לפעולות אקטיביות נגד מדינת ישראל. האם ראוי שנשיא, איש הנושא תפקיד סמלי, יהיה שם? דעתי היא שלא.

10.

קמפיין? קמפיין נגד הנשיא? קמפיין הוא דבר מתוכנן ומתוזמר היטב, פוסט בפייסבוק הוא פוסט בפייסבוק. התהודה, תקיפת ערוצי התקשורת האחרים, נראה לי הרבה יותר מתוזמן מהפוסט הזה.

11.

אחת המתקפות על הערוץ היא שהוא הביע עמדה בעמוד הפייסבוק שלו. אז כן, זה חריג, זה לא אופייני וזה צובע את הערוץ בצבעים שהמרחק בינם ובין אובייקטיביות רב מאוד. אז כשמישהו ירצה לראות את הערוץ, הוא יידע בדיוק מה חושבים האנשים שמנהלים אותו. מישהו יודע מה חושבים בערוץ 2? או בערוץ 10? או ב"וואלה"? או ב-YNET? לא. מישהו חושב שבבחירות דמה בנימין נתניהו או נפתלי בנט יכולים היו לקבל את כמות הקולות הגדולה מכולם?

12.

מהניסיון הקצר שלי בעולם התקשורת, מרבית העובדים בתעשייה – וזה כולל את ערוץ 20 במידה מסוימת – הם אנשי שמאל. אני חושב שזה מרכיב זהותי כלשהו, שבימין אינו מסוגל לייצר משיכה מלבד התוכן. בכנסים של הימין לעולם לא תמצאו אוכל טוב, לא תקבלו את הסרטונים בזמן, העיצוב יראה פח ותמיד ינסו לחסוך כסף על גרפיקה. שימו לב להבדל בין אתר "הארץ" ובין אתר "מידה", או בין טמקא, מאקו לערוץ 7 או נרג(מקור ראשון. כן, כן, זה מקור ראשון), או אפילו ישראל היום.

13.

למדתי הרבה בשבוע הזה על התקשורת ועל האופן בו היא מתנהלת. כשיש שחקן חדש, לא משנה כמה חלש הוא כרגע, הכוחות המבוססים בשוק יתקפו אותו. זה נכון לערוץ 2 וזה נכון לערוץ 10, שניהם חוששים מהיום בו עוד חברת חדשות תיכנס לשוק.

14.

אבל אם זו חברת חדשות מימין, זה כבר משחק חדש. כי ערוץ 10 הוא שעתוק קל של ערוץ 2, אבל התוכן של ערוץ 20 שואף להיות קצת אחר.

15.

בישראל, איכשהו, חופש הביטוי הוא מותרות כשזה מגיע לימין. את ערוץ 7 סגרו על בירוקרטיה של תדרים. לישראל היום (לא כל כך ימין, בעיקר ביביתון) ניסו לעשות חוק הסופרים ועכשיו יש הצעות לבחון אם ערוץ 20 הפר את הרישיון שלו, בגלל פוסט בפייסבוק.

16.

ערוץ 20 כבר הפר את הרישיון שלו. פעמיים. בשתיהן הוא נקנס על כך. פעם אחת בשידור עצרת הימין בבחירות האחרונות (עוד לא עבדתי אז בערוץ), פעם שנייה בחודש יולי, אז הקרין מבזקי חדשות קצרים מדי ערב. מה מאפיין את הקנסות האלו? חדשות. שאר הדברים הם לחלוטין במסגרת הרישיון. אבל מה הקפיץ את דליה דורנר? לא התכנית של ליאור דיין בה נסע לצפון קוריאה, לא תכניות האקטואליה של הערוץ, אלא על דעה שהושמעה בעמוד הפייסבוק שלו.

17.

תתארו לכם עולם כזה בו כל פוסט שהייתם רוצים להעלות לפייסבוק היה עובר סינון קפדני של מועצת הכבלים והלוויין. אם הייתם רוצים לכתוב שיר, פייסבוק היה חוסם אתכם או מעניש אתכם. אם הייתם רוצים לשתף את החברים שלכם בסרטון, הרשת החברתית הייתה חוסמת אתכם.

היופי בפייסבוק הוא שהרשת כמעט ולא עושה אף אחד מהדברים הללו, וזה נפלא. כי כל אחד יכול לתרום את הקול שלו ולהפיץ את הפיד בכל מה שעולה על רוחו. למה, מלכתחילה, ערוץ 20 (או כל ערוץ שהוא) חייב לקבל אישור מהמדינה לשדר? למה מי שרוצה לשדר לא יכול לתפוס תדר ולהתחיל לפעול עליו? הרי יש אפשרויות טכנולוגיות לעלות על כמה שיותר תדרים ולהפעיל את מערך הטלוויזיה דרכם. אך המדינה מגבילה את זה.

 

18.

עידן פלוס אמור היה להיות מהפכה תקשורתית עצומה. המדינה הציעה לאזרחיה אלטרנטיבה אמיתית לכבלים וללווין. הוט ויס אמורות היו לאבד הרבה לקוחות לטובת הלווין המזערי החדש, שעלותו היא חד פעמית והצפייה בשידוריו היא בעצם לנצח. מה מסתבר? שבעידן פלוס יש תדרים רק לששה ערוצים, וכך, כדי שערוץ המורשת ייכנס לאחד מערוצי הלוויין החדש, אחד הערוצים ששם צריכים לצאת. למה צריך לבחור בין ערוץ אחד ובין ערוץ אחר, איך ייתכן שאין מספיק מקום לכולם?

19.

אבירי חופש הביטוי שוב רוצים לסגור את אפיק הביטוי של המחנה הנגדי. אסור לתת להם לעשות את זה.

 

20.

ואחר לשנה הבאה:

קמפיין "השתולים" של אם תרצו הוא גס, וולגרי ואגרסיבי, אבל אם הטרמינולוגיה שלו תעבוד וארגוני השמאל יוגדרו כארגונים שתולים, צריך להוריד בפניהם את הכובע. למרבה הצער, ניסיון העבר מלמד שהשמאל הרבה יותר טוב מהימין בעיצוב תודעה.


 

נאלמו דום(א)

פרטי אופן החקירה שנחשפו אתמול (ה') מנסיונות השב"כ לדלות עוד פרטים על מה שאירע בלילה בו הוצת בית משפחת דוואבשה מזעזעים את הנפש. ממשלת ישראל מפעילה את מלוא כוחה ועוצמתה על אזרחיה בעינויים קשים ביותר. עד כה נחשפו  רק מעט מן האיסורים שהוטלו על העצורים. ביניהם נמנעו מפגשים עם עורכי דין, דבר שמפר את הזכות למשפט הוגן. נמנעה הגישה לתפילין והאפשרות להתפלל, מה שמפר את חופש הפולחן. כעת, כך נראה, הפרטים הופכים את הבטן.

מניעת שינה לאורך ימים, כיסויי עיניים ומכות הן רק חלק מההתעללות שעוברים העצורים. המחשבה שהמשטרה החשאית של ישראל מטילה עונשים כאלו על יהודים קשה ביותר.

אם יתגלה בסופו של דבר כי אמירות שר הביטחון, עמדת השב"כ, הסכמת בית המשפט והסכמת שרי הממשלה "השתלמו" והחקירה תצליח לקשור בין העצורים ובין הצתת הבית לכאורה וההתעללות והעינויים יקבלו הצדקה בעיני רבים – בדיוק כפי שהתעללות במחבלים נענית בהסכמה שבשתיקה ואף שלא בשתיקה.

בעיניי? לא יודע. המחשבה שמדינת היהודים מפעילה כוח כה רב נגד אזרחים שלא הוכחה אשמתם קשה לי. קשה לי מאוד. אך מה אם לא היה מדובר ביהודים, אלא בערבים? האם אז היה כואב לי באותה מידה? בכנות, אני יודע שהתשובה היא לא. למה? כי באלו אני רואה חלק מבני עמי ובאלו אינני רואה בני עמי. אך אני יודע שהמשפט אינו רואה הבדל ביניהם – ובצדק. אלו אזרחים ואלו אזרחים.

אלא שמרבית המחבלים אינם אזרחים. הם פלסטינים, חסרי זהות ישראלית. כלומר, למרות כל הרצון לשמור על שוויון זכויות, הם לא שווי זכויות ולו משום שהם אינם אזרחים – ללא קשר למוצאם או לדתם. ועדיין, איך היינו רוצים שיחקרו ערבים-ישראלים שהתארגנו לסייע לדאעש או סתם לחמאס, לפתח או לתנועה האסלאמית? הכול מותר.

וזו הבעיה שהימין מתקשה לבלוע. טרור הוא טרור. הוא לא מקובל כשמי שמפעיל אותו מנסה לפרק את זהותה הדמוקרטית של המדינה ולא כשמי שמפעיל אותו מנסה לפרק את זהותה היהודית של המדינה. ובשביל המטרה הזו, כל האמצעים כשרים.


קצת על הקרח

אל תפריזו בערכו של הקרח.

מי שירוץ עליו או ימהר,

ימצא כי הוא עלול להישבר.

בתוך המים אפשר שתרגישו חמים.

אך זהו תעתוע, שכן הם קפואים.

אל תמעיטו בערכו של הקרח.

אמנם נשבר הוא תחת הפשרה,

אך בין רגע תמצאו עצמכם מתחת לפני השטח

ולא תוכלו למצוא את הדרך חזרה.

הקרח הוא קיר,

הקרח הוא רצפה,

הקרח הוא עדין,

הקרח הוא תרופה,

הקרח הוא ריטלין.

 


 

מעגלים של אור

"אור, הכול בסדר?", הוא שאל אותה.

היא ישבה לידו ושתקה כל הערב. הוא הציע לה לצאת, ללכת לסרט, או לשחק במשהו, אך כשהציע לה לעשן סמים והיא לא הגיבה בשום צורה הוא הבין שהיא בכלל לא אתו. גם כשאורן שאל אם היא בסדר, היא לא ענתה. היא הייתה שקועה במחשבות על השיחה שהייתה לה עם אימא ועל המשמעות של זה לחיים שלה.

"אתה יכול לשבת פה לידי?", היא ביקשה. משהו היה שונה בטון שלה, הוא לא היה מוכר לו. היה בו משהו נואש ומשתוקק בו זמנית, אך הוא לא זיהה את המקור. הוא עשה כרצונה וישב לידה. היא הניחה את ראשה על כתפו והוא נדרך מעט, כי למרות כל החודשים בהם הם מכירים, האינטימיות הפיזית הייתה זרה לו.

"זה בסדר?", היא שאלה. הוא ענה שכן, ונתן לרכות שלה לכבוש אותו לאט. היא עדיין לא אמרה דבר, רק נשענה עליו חזק יותר וביקשה שיחזיק אותה. הוא עטף אותה בידו והחזיק אותה קרוב אליו. נשימותיה הפכו מתוחות יותר, כאילו האוויר נעשה כבד יותר. היא הקשיבה לליבו, שפעימותיו גברו באופן שגרם לליבה שלה להשתוות אל הקצב שלו.

"כן", הוא ענה והחל להתענג על ראשה השעון על כתפו. ידו החלה לגשש אל עבר ידה וידה נענתה לו כאילו רק חיכתה שיבקש לפתוח את הצוהר. הוא הוריד את ראשו ולחש באוזנה שהכול יהיה בסדר. הוא לא התכוון לזה, היא ידעה. זו לא אשמתו, הוא פשוט לא יודע מה קרה.

"מה השתנה?", הוא שאל אותה בלחש.

היא הרימה את ראשה וקלטה את עיניו בוחנות אותה באור אחר. שניהם ידעו שהם חצו קו פרשת מים בהיכרות הזו, אך לא ידעו לאן הוא יגיע.

"אני לא יודעת", היא אמרה.

"את בטוחה?", הוא שאל.

היא תפסה את סנטרו וקרבה את פניו אליה. האוויר בחדר נעשה כבד יותר ויותר והיא עצמה את עיניו וחיכתה שזה יבוא.

דפיקה נשמעה בדלת. השניים נדרכו מיד ומתח שהיה באוויר שכך בין רגע.

"אורן, תמיר פה", אמר אביו.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s