כה אמר קופל: על השבר כזכות ועל הזכות כשבר – עולם קורס ועולם נברא

האדם האחרון פסל של הפסל האוסטרי אנטון האנרק  anton hanak  או שמא זה 'היהודי האחרון'?

'האדם האחרון' – פסל של הפסל האוסטרי אנטון האנאק  – זכות מהי? חירות מהי? עוצמה מהי? אדם מהו? אלו שאלות אשר ישאל האדם האחרון ובעיניו ימצמץ. אותה שעה והנה צמקה וקטנה הארץ ועליה מדדה האדם האחרון המקטין ומזכה בזכות את הכל.

 

האם יכול מישהו מן הקוראים להזכר בנקודה בה היה מצב 'רווי זכויות אדם'?
מצב בו לא היתה לגיטימציה לארגוני זכויות אדם למיניהם לפעול מטעמי 'העדר עבודה'?

אם נחקור נגלה כי מספר האקטיביסטים למען 'זכויות אדם' במובנן הרחב הולך ועולה ככל שהמדינה מתעשרת בזכויות, ניתן לקרוא לפעילות למען זכויות האדם כתחביב, כ'פנאי-של-עשירים'- ישנם מקרים יוצאי דופן בדמות זכויות לאומיות ומיתוסים המוניים דומים, אולם המגמה חד משמעית – זכויות אדם הן מוצר המיוצר במערב, חלק מיוצא לשאר העולם וחוזר בדמות האשמה-עצמית והחלק הנוסף נועד לשימוש עצמי בפרישה מקסימלית.

מצב בו זכויות אדם מכובדות ונשמרות משול לפעולה המרקסיסטית ליצירת שוויון. זהו מצב אידאלי כמו-אוטופי, ההיסטוריה מלמדת אותנו כי אי-שוויון הוא מצב פרמננטי; ניתן לצמצמו, ניתן להרחיבו, ניתן לשנותו במישור המהותי(עוני יחסי מול עוני מוחלט), אולם הוא מצב פרמננטי בשאלת קיומו האונתולוגי, כך העדרן של זכויות אדם הוא מצב פרמננטי אולם כאן, מפאת הניתוק המוחלט בין הזכות ומנגנון הנימוק הפילוסופי שלה הרי הפער חזק יותר – זכות איננה קיימת כמושג חוץ-חברתי, וכאמור זכות אדם אוניברסלית תתקיים במצבה הפרמננטי כ'נעדרת' , כ'אין'.

לאור הגדרת 'זכויות האדם' אנו יכולים ללמוד כי לא יעלה על הדעת מצב בו זכויות-אדם יהיו תיאור פורמלי הולם של המציאות. הן רחוקות מכך אף יותר ממושג 'זכויות האזרח' המתבסס על מערכת מצומצמת יחסית לטענה האוניברסלית ובעלת מאפייני סולידריות.
אנו יכולים ללמוד כי מדובר במושג שמהותו כפולה:
1. הוא מהווה תמונה מוסרית, אסתטית, טהורה לאדם המחפש שנהר-החיים יקפא במצב האידאלי – בלשון קרה נקרא הדבר 'יעד אסכטולוגי'.
2.מדובר במושג המערער את המציאות הקיימת, מעין מכרסם בספינת-מפרש גדולה(החברה) אשר מרגע שנכנס לקרבי תא האיחסון לא ניתן להוציאו, הוא מכרסם במזון ואף עלול ליצור חורים בגוף הספינה.

בקטע בשם "על רוחות הרפאים" מתוך רשומת הבלוג: "ביון נגדי (מיומנו של שמאליסטן)"(26.8.14) כתבתי תיאור תמציתי של אלו המאמינים באליל החדש:

"מעי יהמו בי לכוהנים ההם. והם גם פוגעים בטעמי…באזיקים של ערכי כזב וסיסמאות שווא! אהה, לו נמצא מי שיגאלם מידי גואלם! פעם האמינו כי מספינתם הטרופה ניצלו לחוף אי! אך ראה, האי לא היה אלא מפלצת ים ישנה!"

פ.ניטשה, דבריו של זרתוסטרא על הכוהנים, מתוך כה אמר זרתוסטרא

אנשי השמאל(בעת הנוכחית אנשי זכויות האדם והזכויות כולם) כגרגרי חול, באינסוף נטול כוח-משיכה. סובבים ומסתובבים מאי לאי, ממטרה למטרה. כדבריו של הגאון המרושע פרי מחשבתו של ניטשה, זרתוסטרא, מדלגים מספינה לאי, מאי לספינה, מספינה לאי, מאי לספינה. אי וספינה היינו הך – מאנרכיזם לפציפיזם, מפציפיזם לסוציאליזם, מסוציאליזם לפמיניזם, מפמיניזם ל'פלורליזם' מפלולריזם לרפורמיזם ביהדות. ידלגו כצפרדעים וצרצרים, קולותיהם רמים ורגליהם חזקות. בשורש הדילוג נמצא חיפוש עמוק, חיפוש אחרי אלוהים אחר לאל המונותאיסטי אותו רצחנו. חיפוש אחרי גורם אחד ואחיד שיכול להחזיק על גבו את דמיון המציאות המושלמת."

אנו יכולים למצוא את נתיב הדילוג בדמות כל זכות חדשה שמעוגנת כטאבו חברתי – עוד ועוד עקרונות דתיים שהולכים ונפרשים כרשת קורים לעכבישי המוסר שלנו – מילא היה מדובר באותם עכבישים אולם לבי יוצא להמון הנסער, המביט על כוהניו בוראים ומכבים שמשות, המביט על אליליו נבנים ונחרבים, בטווחי זמן ההולכים ומתקצרים.
המושג הנ"ל הוא המטא-זכות, הזכות שמעל הזכויות בשמן נאבקים אלו הארסיים בניסיון להטיל בנו צאצאיהם עד שיבקעו מפינו המילים הנכונות.

ישנו מרחב מרתק המחבר בין המרקסיסט שבעבר ל'זכויות אדמיסט' שבהווה, לזה שהתפלל להרמוניה כלכלית וממנה חשב כי החברה תגאל וליורשו המתפלל להרמוניה ברמה המטא-חברתית. פרשת מגל(בלא להתייחס למקרה אלא להדיו במרחב הציבורי), פרשת הרצח בכפר דומא, פרשת הכיבוש המתמשכת ופרדוקס דאע"ש; כולם נשזרים לעקרונות דתיים המהווים בו זמנית גם מצבות לאלילים(אליל המגדר, אליל הכלכלה, אליל העדתיות, אליל הגזע, אליל הזכות האמורפית, אליל "הזכות שלא להפגע" ועוד) בהם האמינו כוהני הזכות/האליל המדובר…

טרגי הוא המצב בו מגיעה האליטה לשלטון, בשלטון היא מנחילה ערכים ותפיסות עולם. הללו, בתורם, ככל שישתרשו ויהפכו לנחלת ההמון כך ילך ויחשף המרחק שלהם מאיזה שהוא מרחב ממשי(לא לשוני גרידא). הנצחון חושף את הפנטזיה שבמהפכה, ככל שיתעכב המהפכן מלוותר על האידאל, ככל שיחתור להוכיחו על גבי המציאות, כך האבסורד והגרוטסקה יצמחו – היחס-ההפוך-הטרגי של המהפכה, ככל שינצחו ה'דנטונים' וה'רובספיירים' למיניהם את ה'לה פאייטים'תלך ותשקע כל אליטה שלטת בכאוס שדינו אלימות. אנו נמצאים בשיא גובהו ומכאן בעת קריסתו של מגדל בבל האקטואלי, המגדל שבנייתו החלה עם הצהרת זכויות האדם.

תיארתי את המצב ברשומה " סרבנות שמנת ושגעון מונומנטלי", מה-16.9.14. שם כתבתי:

"אנו עדים בעת הזאת לדבר מרשים למראה. השמאל הישראלי בנה עולם אוטופי משל עצמו. בעולמו התהליכים ברורים ומוצלחים מראשיתם, הצד השני תמיד מסכים במלואו עם כל מה שאנחנו רואים כ"ראוי מוסרית", החזון נח על יסודות אוניברסליים להם כל אדם יכול להקשיב וכל אדם יבין. הפתרון מוחלט כולל ומיידי בהצלחתו והיקפו, המדובר במגדל בבל מודרני.

אנו נמצאים בהווה סוער, במסגרתו, לנגד עינינו כברק האל\מהלך ההיסטוריה(שכל אחד ייבחר במה שנוח לו לתפיסתו) המגדל מתפורר – התפיסה הדוגמטית מתרסקת ברעש. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הקריסה, היסודות נתכרסמו וגזע-המגדל במהלך נפילתו – ועליו מתרוצצים כלמינגים(לפי המיתוס) המשועבדים לפקודות הנביאים והכוהנים כגון מר לוי מעיתון הארץ, מר חנין הקומוניסט ופטרוני זכויות האדם מ'בצלם'.
[…]
מרגע שהתיאוריה הכוללת של השמאל הישראלי החלה בקריסה לא יכולים אותם עובדי-אידאות(סוג של עובדי אלילים) לשבור את קו מחשבתם למול המציאות. הם ניזונים מדימויים העצמי "מה יוותר ממני?" היו שואלים לו היו נוהגים בכנות. מהי כנות? באם יודו שכל הרציונאל המנחה שלהם מקורו ותוצאות טעות, הרס ודם.

כך יתרצו, כאחרוני חברי הכת, בכל אמצעי רטורי אפשרי, יהפכו סיבה לתוצאה ויקשרו בין משתנים שאינם קשורים בשביל להמשיך להחזיק מעמד בתוך הדיסוננס אליו\שבו שכלם נקלע\נכלא (נלחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור). אנשים כאלו מסוכנים מרגע שמעניקים להם את כוח קביעת המדיניות, הם לא אחראים במידה פושעת, מעשיהם רשלנות מתמשכת.
[…]
עד שתסתיים קריסת מגדל בבל של השמאל, עלינו להיות דרוכים וזהירים – רעיונות שווא יעלו ויופרחו לחלל כל חדר ומטרתם אחת – טפיחה על שכם הדימוי העצמי של המעלה אותו איש השלום-דוכס האנושות-רוזן זכויות האדם – ברון המאבק בכיבוש, לכם, חבריי האצילים אזכיר – לא לעולם יקרוס – מתי שהוא יפגע מגדל בבל, שבניתם בקפידה, בקרקע – ובלבי אין טיפת צער על קריסת חלומכם הרשלני, הרצחני והבזוי"

אנו רואים את האימפקט הפנימי של התופעה המאקרו-קוסמוסית הנ"ל בדמות השיח הרדוד שלנו על זכויות והעדרן, בדמות "האייטמיזיציה" (מלשון אייטם) של כל מקרה עוול ומיסגורו בלשון העולם הקורס. השימוש במטפורות מעולם הזכויות, השיפוט הפרה-תיאורטי(שיפוט לשוני ערכי בכסות של תיאור עובדתי), אלו לא מונעים מהמציאות האמפירית להכות בחוזקה. ככל שנהפוך את המציאות-המשורטטת, את המציאות המודעת, את המציאות כפנומנה ותולדה של הרציונל, לתא ווידוי או מיטת סד, כך נקדם את קריסת הסדר.

אחד מן השניים: או שאנו גולשים למצב הסטטי וההרסני שניטשה תאר בקטע בו תאר את "האדם האחרון" וספציפית את "היהודי האחרון"; או שאנו גולשים, אט אט, לשלב הכאוס הערכי והדבר ממלא לבי מנת צחוק-טוב.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כה אמר קופל: על השבר כזכות ועל הזכות כשבר – עולם קורס ועולם נברא

  1. kopelistus

    הרחבה:

    אני לא-אני
    ————————
    על שער עיתון ידיעות אחרונות הופיעה תמונה של כמה רעולי פנים מנוער הגבעות ודגל פיראטים מכוסה פאות וכיפה.
    פיסקת הסתייגות למקרה של תביעות עתידיות:
    אני לא מבטל את תופעת 'נוער הגבעות'.
    אינני מתעלם ונוהג בסלחנות כלפי המסרים האנרכיסטיים שבה(הוגנות היתה מולידה מחקר בנושא).
    אני לא רואה צדק באיזה שהיא טענה לכפיית חוקים על פי מפתח דתי.
    חזרה לתוכן:
    מצד שני מדובר במלחמה סמיוטית (מלחמת סמלים) המתנהלת על ידי אחת מאבני הראשה של 'הממסד הישן' (בעין סוציולוגית) להלן 'ידיעות אחרונות'. תופעת נוער הגבעות דומה במובן אחד לתופעת האסלם הרדיקלי ולא בכדי 'חוקרים' ו'פרשנים' מהעיתונות(אנשים המשמרים דוגמות ישנות בכלים פסבדו-אנליטיים) נוטים להכפיש את התופעה המעניינת, המורכבת והמאתגרת הנ"ל.
    -משפט הסתייגות למקרה של תביעות עתידיות-
    אני לא תומך בפעולתם כמו גם מקבל כלגיטימית פעולה אלימה הפוגעת באדם חף מפשע, קל וחומר אם מדובר בילד או פעוט.
    -חזרה מעולם המשפט-שיימינג-
    כיום, על מנת לאיים על הפגוציט הליברל-תועלתני, כל שנדרש הוא חלקיק שאיננו ניתן לעיכול-ליברלי. כך תיארתי את האיום המהותי של דאע"ש על ערכי הטריקולור:
    "בפיגועים האחרונים הוכח כי על מנת לערוך מהפכות כיום לא נדרשת פעולה אלימה אלא, אך ורק, נוכחות ליד 'הבסטיליה'".
    הסיבה לכך פשוטה, כפי שכתבתי בהמשך, ה'טריקולור' ודאע"ש כמו ה'nomos rhinos' (המנהג/החוק הקרנפי) של 'הסטנדרט הישראלי' ונוער הגבעות:
    "אני מביט על דאע"ש כפי שאני מביט על ה'טריקולור' – כאובייקט. והנה תודעת בן 'האומה המוסלמית', "תודעא"ש", מציגה מודל כה מנוגד, כה רדיקלי למול ה'טריקולור' ובכך חושפת את עצם היותו פסיכוזה – השקר מוכיח את השקר, 'האחרות' חושפת כי 'אני' הוא גם 'אחר' ובמידה זהה מדובר במערכת מסוג כוכב כפול-פיסי (מערכת פלנטרית בעלת שתי שמשות הסובבות אחת סביב השניה כגון מערכת אלפא קנטאורי)."
    אנו יכולים לבצע דיאגנוזה של האחרוּת המדוברת הן בבולטות התקשורתית על פני ידיעות בעלות ערך חשוב פי כמה, כגון פרשת השוחד של שר הבטחון, מועמד לתפקיד הנשיא ויו"ר מפלגת העבודה לשעבר; והן ברפטטיביות האינסופית בה הן חוזרות כמושא סיקור תקשורתי, בעוד תופעות רצח יהודים עולות ויורדות מפיסגת התודעה הציבורית, באופן טבעי, עם הזמן, תופעת האחרוּת הנ"ל, כפי שאנו רואים במקרה דוואבשה משומרות כאייטם.
    בעוד נסכים על הדיאגנוזה אני טוען כי המסקנה הפרשנית שונה:
    נוער הגבעות משול לדאע"ש בדבר אחד, ביחס לליברליזם התועלתני והכסות הדוגמטית שלו, שניהם נתפסים כ'אקזוטיים'.
    תיאור דבר כ'אקזוטי' משמע תיאור הדבר הרחוק והזר ביחס לדבר הקרוב והמוכר, הוא מתאר את האנומליות שב"כל מקום" ביחס לנורמליות של "כאן". האקזוטי מתאר את יחסי הכוח הברורים בין הנומוס המערבי(ליברליזם תועלתני) וכל טענה לאקסיומה ערכית א-ל-ט-ר-נ-ט-י-ב-י-ת כגון דאע"ש, נוער הגבעות(ולצורך הדיון גם השבט בגינאה החדשה). האקזוטי בנוי על מרחק גיאוגרפי, אולם כאן אנו רואים מרחק כרונולוגי-גיאוגרפי ומכאן האימה שחש 'הנורמלי'(הליברלי- תועלתני) למול קריאת תיגר ממשית(בטח ובטח אלימה) של 'האקזוטי'.
    נוער הגבעות הנ"ל זוכה לבולטות תקשורתית משלל סיבות פוליטיות ואידאולוגיות, אולם, לדעתי, עיקר העניין ומשקלו הסגולי(המעניק לנערי הגבעות מסה במערכת הפוליטית והציבורית) של המושג נובע מההקשר האנתרופולוגי. במובן מה רב הדומה על השונה בבחינת סיקור נער הגבעות, תופעה שבטית מעניינת באפריקה, חדשות תרבות במסגרת פינתו של פרשן העולם הערבי או סרטון וידאו ביזארי מ'יו-טיוב' המתאר פסטיבל דת מסין או פולחן התבגרות אבורג'יני.
    בעבור הליברל-תועלתן מגוש דן, הארכיטיפ(שכן מסוכן דיבור נטול שונות – הוא חוטא למציאות) של אותו בורגן-אירוצנטרי, הרלוונטיות והתמיהה מנוער הגבעות נובעת מנגיעת האקזוטי(האבנומלי) בנורמלי. נער הגבעות מדבר עברית, הוא לוקח חלק בפולחן-עממי אותו הארכיטיפ מכיר מדורות עבר ומשכניו הדתיים, הוא משתמש בדגלים ובסמלים שהוא מכיר ובהם השתמש בעצמו – הוא דומה לו ובכל זאת הוא 'אקזוטי'. המתח הנ"ל מוליד עניין כמעט אובססיבי, וכשיש עניין כזה הרי אין סימפטום טוב לכך מאשר נוכחות בעיתונות הפופולרית, עיתונות הבנויה על תפוצה ורצון-ההמון.
    אחד הכלים ליצור ולהגשים את המרחק הכרונולוגי(יהודי תיאוקרטי, מאין ריאקציה גולמית וגסה לאקסיומות הלכתיות) הנו יצירת מרחק גיאוגרפי, לכן נראה את ה'אחרוּת' נבראת בדמות הפרדה בין 'שם' ל'כאן', בין 'ההר' ו'הים', בין חבל ארץ בעל שם יהודי-עברי(גוש דן, שפלה) ושם אנליטי-מנוכר(הגדה המערבית במקום יו"ש). בין אם מדובר בגדר, מחסום או התייחסות מופשטת לאחרוּת, הרי המרחק הפיסי נברא לאחר המרחק הכרונולוגי – הם "שם" ואנחנו "כאן": מקום ומועד – זמן אחר ומרחב אחר.
    'אני' ו'לא-אני' באחד:
    'לא-אני' – מחד גיסא, נער הגבעות הוא איום דומה לאיום דאע"ש על צרפת. הצרפתי הבנוי על הנחות היסוד של הטריקולור והכרזת זכויות האדם מנסה להכיל בו זמנית את עצמו ועולמו ואת האקזוטי-צרפתי: לו היה סורי סורר מפגע, מילא; רצח זר של גורם אקזוטי אותו אני לא משייך לרכיבי תרבותי, אולם כשהרוצח נולד בצרפת, גדל במערכת החינוך הצרפתית, לשונו צרפתית ועולם סמליו דומה במידה זו או אחרת לעולם הסמלים של "הצרפתי" הארכיטיפי – או אז אנו נראה את המתח בין הנורמלי והלא-נורמלי בתוך גוף חברתי אחד.
    הטריקולור הצרפתי והטריקולור הישראלי ומול שניהם הצורות הקמאיות המסתתרות בין העתיקות שבעליית הגג שבזכרונו הקולקטיבי – הדת.
    'אני' – מאידך גיסא, הצרפתי מקונן על מות החלום, החלום הוכח כתלוי בחירה ולא כנתיב דטרמניסטי של גאולה-ע"י-השכלה ותרבות(אקולטורציה אסכטולוגית); הישראלי מקונן על אי היכולת לנטוש את 'החלום'-היהודי, מצב העירנות-שינה, מת-חי, שנמצא בתוככי מערכת המיתוס. חלום קדם אשר שב ועוטה צורות שלא מסתדרות עם הנומוס הליברלי-תועלתני. הישראלי הנ"ל חושש וחרד לעצמו משום שהוא רואה שיש מודל נוסף, ישנה שמש נוספת החורגת, לחלוטין, מגבולות הנומוס הליברל-תועלתני.
    לסיכום:
    נוער הגבעות איננו איום ממשי על יציבות השלטון. נוער הגבעות איננו מרד מתלגל אשר יסחוף המונים לכיבוש הכנסת. נוער הגבעות ניתן לחיסול(כארגון) ברמה מיידית בהנתן לגיטימציה מלאה להפעלת הכוח האלים. אולם כל אלו לא ישנו שלושה דברים מסכמים:
    1.פעולת הממסד, פעולת שימור עצמי, אל מול נוער הגבעות, הנה פעולה אגרסיבית וחדה(בלא למתוח ביקורת) – הממסד, במודע או שלא במודע, מבטא את המתח בין אופיו השמרני והרדיקליזם האנרכיסטי של נוער-הגבעות. – הוא מוכיח סכנתם ליציבות הנורמות המשמרות אותו -זהו הטיעון המוסדי
    2.נוער הגבעות מציג אלטרנטיבה – וכפי שכתבתי, די בהצגת האלטרנטיבה על מנת לערער את כל המבנה המחשבתי הקיים, האיום קיים בעצם היכולת לשלול את הבלבדיות הניתוחית של מארג הערכים הקיים בחברה הליברל-תועלתנית. זהו הטיעון הסוציולוגי.
    3.נוער הגבעות מאיים על 'הנורמלי' מכיוון שהוא מוכיח שבתוכו יסודות 'לא נורמליים' – יסודות אקזוטיים בתוך הנורמלי? החזון האירופי מתנגש עם עצמו כשהוא נוגע ב'תודעה הקולקטיבית' היהודית – זהו הטיעון האנתרופולוגי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s