מיום ליום | מוצ"ש וישלח

גברים ונשים, נערים ונערות, דוברי עברית, אנגלית וצרפתית, אישי ציבור, אנשי תקשורת וסתם אנשים מהשורה. כולם הגיעו לקחת חלק. במה בדיוק, לא ידעתי לומר. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? למראה של אלפים שמעניקים חסד של אמת כבר התרגלנו. הלוויות של אלפים ואפילו עשרות אלפים. דגלי ישראל מתנופפים בגאווה עצובה אל על והדממה והבכי של האבלים כובשים בשקט את הקהל הקדוש.

וגם: המפגש הסודי של אושיות הפייסבוק, מה עברו יהודי צרפת בשנים האחרונות, מה אפשר ללמוד מפרשיית מגל-רוטנר וקטע חדש ממעגלים של אור

קצת על זהות | קצת על נפוליאון | קצת על ליטמן [1] | קצת על ביגל [2] | קצת על ירושלים | מעגלים של אור

קצת על זהות

בשקט בשקט, מתחת לפני השטח, החל השבוע משה פייגלין את קמפיין הבחירות שלו. כמו כל מועמד בשנים אלו, הגישה המשמעותית שלו אל הקהל עוברת דרך הרשתות החברתיות. למפגש אינטימי בעליית הגג של משפחת בוצר (כן, הזמר) הוזמנו אושיות פייסבוק שונות, ביניכם גם שותפי לבלוג, טל קופל ואנוכי.

יש שני פוליטיקאים שנמצאים בכמה דרגות מעל חבריהם המתחרים על ההנהגה. בכל מפגש בו נכחתי עם בנימין נתניהו נדהמתי לגלות כמה גדול הפער בינו ובין הטוענים לכתר. בין אם מדובר בלבני, בבנט, בסער, בלפיד, בליברמן, ביחימוביץ' או בהרצוג, הוא פשוט חמש רמות מעל כולם. אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה המכרעת. אולי מדובר באייקיו הגבוה שלו (187), אולי זה הניסיון המדבר מגרונו. אולי זו היכולת להושיב את המאזין על הכיסא ליד הנהג ולשמוע את השיקולים השונים.

בעצם, הדוגמה הטובה ביותר לכך, היא סרטון הילדים מקמפיין הבחירות האחרונות. בסרטון רואים ילדים שלבושים כמו הפוליטיקאים אותם הם מייצגים. לבני ובנט רבים, לפיד משחק בחשבון, ונתניהו הוא המבוגר האחראי.

אך לנתניהו חסרה חוליה אחת. תשאלו אותו לאן הוא רוצה להוביל את מדינת ישראל, מה מקומה בעולם, מה החזון שלו – והוא יתחיל לדבר אתכם על ספינה שנאלצת לתמרן בין שרטון וסירות עוינות המנסות להשמיד אותה. הוא כושל בכל הקשור לחזון עתידי למדינה. אולי משום שהוא מעדיף את המצב הקיים, אולי משום שהוא מאמין שהסטטוס קוו עדיף על כל אפשרות אחרת.

לעומתו, יש פוליטיקאי אחר, חסר ניסיון, או כל הבנה של מגבלות בינלאומיות כאלו ואחרות. שמו פייגלין. הוא ניסה את דרכו בליכוד במשך שנים עד שנזרק בבושת פנים מרשימת המועמדים לכנסת בבחירות האחרונות. בכל שיחה איתו, אתה מקבל תקווה. הוא נותן לך הזדמנות לשבת על ספת הפסיכולוג, לנתח את כל בעיות העומק של מדינת ישראל, של החברה הישראלית ושל הכלכלה הישראלית.

פייגלין מסוגל לתאר לך מקום בו הורה מסוגל להחליט על חינוך ילדיו בהתאם לשיקוליו ולא בהתאם לאילוצי המערכת. הוא מספק לך את החלום על כלכלה חופשית, משוחררת מכבלי הוועדים. הוא מספר על מדינה מופרדת מדת. הוא מגיש לך את כל זה עטוף בזהות יהודית ובחיבור עמוק אל הסיבה בגללה כולנו כאן ולא בשום מקום אחר.

בזחיחות הוא מתאר כיצד יוכל להתגבר על המכשולים אותם מעולם לא הצליח לעבור. כך היה בליכוד, כך בממשלה, כך במציאות. הוא מיטיב לנתח את המציאות, אך לא את מקומו בתוכה.

12243552_10101169054178247_8163525437932999123_n
פייגלין. צילום: רועי עידן

שלוש בעיות מרכזיות זיהתי אצלו, וסדרן אינו מצביע על חומרתן בהכרח. הראשונה היא הכיפה לראשו. השנייה היא חוסר המוכנות שלו לשחק במגרש הפוליטי והשלישית, הוא איש חזון, ואולי אין הבדל בין השתיים האחרונות.

הרבה מאנשי התנועות הליברליות מתחברים למסרים של פייגלין. הם אוהבים את התמיכה שלו בכלכלה חופשית, בהפרדת הדת מהמדינה ובלגליזציה, אך הם סולדים מהתקווה שלו כי הניתוק בין הדת והמדינה יוביל להתחזקות הדת בחברה. הם חוששים כי הוא מונע ממניעים תיאולוגיים, ובמידה לא מבוטלת של צדק.

הוא פוליטיקאי גרוע יותר מיאיר לפיד. לבחירות האחרונות הלכנו רק משום שלפיד לא השכיל להסתדר עם הבוס. אפשר לטפול את זה על הפוטש, על מע"מ 0 או על חוק ישראל היום, אבל בסופו של דבר – פוליטיקה היא אינטרסים ויחסי אנוש. כשהאינטרסים מנוגדים, הדבק היחיד שנותר הוא יחסי האנוש. בכל שלב בו פייגלין היה בליכוד, הוא איים בפה מלא כי יתמודד מול נתניהו.

אגב, כיום הוא מלין על הליכוד כי זה לא קיבל אותו, אך רבים מעסקני הקולות התלוננו כי בבחירות הקודמות בהן נכנס, הוא הפר הבטחות ושילם את המחיר. במקומו קיבלנו את אורן חזן. הוא מעולם לא השכיל לבנות יחסי אמון עם נתניהו או עם שאר חברי הכנסת ובשיחות רבות בהן נכחתי הוא תיאר כיצד כל סיעות הבית חשו כי הוא לצידם, בעוד חברי הליכוד והבית היהודי היו אלו שהוא היה מסתדר איתן הכי מעט.

לו פייגלין היה נבחר ברשימת הליכוד לכנסת ומקבל הצעה להתמנות לשר, הוא היה מסרב. למה? משום שהוא חש כי מדובר בעמדה מסרסת. הוא היה נאלץ לומר את אותן השטויות שיוצאות מפיה של חוטובלי כשמזכירים לה שהיא נמצאת בעמדה שמייצגת את הממשלה, ולא את עמדותיה שלה. הוא היה נאלץ לקבל את עמדת נתניהו בנוגע להר הבית. ביום ראשון הוא אמר דברים הדומים לסיבות בגללן שרון גל עזב את הכנסת: "יש רק אדם אחד שיכול באמת להשפיע על המציאות. ראש הממשלה". זה התפקיד היחיד שמשנה ואין בלתו, הוא טוען.

אך בנקודה הזו, פייגלין מפספס בענק. נניח והיה זוכה לקבל את משרד הבריאות, יכול היה להיאבק ישירות עם ארגון "שראל", מולה פעל כחבר וועדת הבריאות של הכנסת. נניח והיה זוכה לקבל את משרד החינוך, יכול היה להחיל את שיטת השוברים, בה הוא לכאורה מאמין. בכל  משרד ממשלתי שהוא, יכול היה לקיים את סך אמונותיו האחרות – שאינן נוגעות בכלל. אם היה מצליח ליצור מהפכה של ממש בתחום מסוים ובדרך החשיבה באותו המשרד או במגזר הנוגע לו, האמירות שלו על היכולת לשנות כראש ממשלה היו מקבלות משנה תוקף.

הוא אורי אבנרי של הימין. זו כבר אמירה של טל. לדברי טל, פייגלין יכול להשפיע הרבה על התודעה הישראלית בעצם השמעת הקול שלו, אך כשהוא ינסה להגיע לזירה הפרלמנטרית ההשפעה שלו לא תהיה גבוהה במיוחד. פייגלין עצמו סיפר כי רבים אמרו לו שההשפעה של תנועותיו השונות רבה יותר מסך החוקים אותם יכול היה להעביר או לבטל בכנסת, ואולי הוא צודק.

נקודה לסיום.

אריאל פלקסין העלה את השאלה הטובה ביותר במפגש. "כל השנים אמרת שאתה בעד מפלגה גדולה, ולא בעד מפלגת נישה. איך יכול להיות שכעת אתה עושה בדיוק ההפך ממה שהסברת לאורך כל הזמן הזה?"

פייגלין סיפר כי הקמת תנועת "זהות" (חייבים להחליף את הלוגו) החלה כשנה לפני נטישת הליכוד. אישית, אני יכול להעיד על כך שקיבלתי מידע על הניסיון הזה ממכר משותף, אך לשכת פייגלין דאז הכחישה. אולי בכל זאת צברו שם ניסיון פוליטי מסוים.

בכל מקרה, פייגלין הסביר – ממש כמו ציפי לבני – כי מפלגה היא פלטפורמה בלבד להשגת היעד. "בשלב מסוים", אמר, "הבנו שהמקום שלנו בליכוד כבר לא מקרב אותנו אל המטרה, אלא מרחיק אותנו ממנה", ובכך הוא לא טעה. בליכוד לכל היותר היה יכול לדרוך במקום.

הוא גם חזר כמה וכמה פעמים על הטענה כי מפלגתו אינה ימנית או שמאלנית, וכי היא פונה אל כלל המגזרים ואל כל הציבור. אשרי המאמין.


קצת על יהדות צרפת

כששואלים אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, יש לי תשובה בומבסטית. אני רוצה להפוך את מדינת ישראל למקום ששווה לחיות בו גם אם אתה לא ציוני גדול. הפירוש של זה, בעברית, הוא שישראל תעמוד בראש סדר העדיפויות למגורים עבור כל יהודי.

כדי להגשים את החלום הזה, צריך לשפר את המצב כאן – אבל גם לעשות הרבה שיעורי בית על היהודים שלא נמצאים כאן. צריך להבין מה מניע אותם, מה התרבות אותה הם חיים, הערכים השונים שלהם וסדרי העדיפויות שלהם. האנטישמיות אמנם מבריחה אותם מהמקומות בהם הם נמצאים, אבל ישראל לא תמיד היא הכתובת אותה הם מחפשים. ביום שני נפתח לי צוהר קטן לחייהם של יהודי צרפת.

הפאב הירושלמי 'שם טוב' אירח את נסים סלמה, בוגר המכללה למדינאות, שהעביר הרצאה על יהדות צרפת ופרש בפנינו את בעיית הזהות אותה חווים יהודי הטריקולור.

ב-200 השנים האחרונות החברה הצרפתית מתמודדת עם ויכוח זהותי עצום, כשהשאלה המרכזית היא "מיהו צרפתי". לדברי סלמה, ישנן שתי גישות. האסכולה מסורתית-מלוכנית, שמזהה את צרפת עם העבר שלה, הקתולי, הלבן, הצרפתי ממש. מנגד, ישנה האסכולה הרפובליקנית, שמגדירה את המונח 'צרפתי' רק על פי האזרחות ותו לא. הדת אינה רלוונטית, אלא רק הלאומיות.

הגישות הללו מתייחסות בהתאם למיעוטים בכלל ובפרט למיעוטים דתיים. על פי הגישה המסורתית, למיעוטים הללו יש מקום – רק אם הם תורמים למדינה כולה. אם לא, המדינה יכולה להיפטר מהם במחי יד. הגישה הרפובליקנית תאפשר למיעוט להתקיים רק ברמה האינדיווידואלית. לכן בצרפת קמו צרפתים בני דת משה, יהודים בביתם וצרפתים מחוצה לו.

בחמישים השנים האחרונות, טוען סלמה, ליהודים היה פתח היסטורי מיוחד להתקבל בכפילות זהותם. לראשונה בצרפת, הם יכולים להתקבל כיהודים וכצרפתים כאחד. הגורמים: מלחמת העולם השנייה, השואה והקמת מדינת ישראל. אך עם זאת, אין 'יהודים' בצרפת, יש 'ישראלים'. הזהות היהודית היא עניין פרטי בלבד, לא מגזרי או קהילתי.

לכן, אומר סלמה, אין ארגונים ציוניים מובהקים בצרפת: אין בה מקום לזהות לאומית אחרת מלבד זו הצרפתית. אדרבה, הארגון היהודי המשמעותי ביותר בתחילת המאה ה-20, כי"ח, קרא ליהודים ללמוד צרפתית ולהשתלב. הדבר הזה יוצר אחוזי התבוללות גבוהים מאוד – 80%, מה שאומר שכמעט כל הקהילה היהודית היא חסרת עתיד בצרפת. כל זה משום שברפובליקה הצרפתית מקבלים רק קהילה אחת – הקהילה הלאומית, קרי הקהילה הצרפתית. עבורם, השתייכות לקהילה אחרת, היא פרישה מהקהילה הכלל-צרפתית.

אנו, הישראלים, יכולים להתחבר למונחים הללו. הרי מיהו ישראלי? האם רק האזרחות של אדם מגדירה אותו ככזה, או הנאמנות למדינה? בניגוד לצרפת, ישראל הרי מחולקת למגזרים: חרדים, דתיים, בני מיעוטים. הצרפתים מאמינים במידת מה בגישת 'כור ההיתוך' הבן-גוריונית. בישראלית, ניתן לשאול – האם בן המגזר החרדי משייך עצמו לאתוס הישראלי? גם בני הציונות הדתית סובלים מהפקפוק המתמיד אחר נאמנותם: הא-ל או המדינה? שלא לדבר על בני המיעוטים, שנאמנותם מוטלת בספק כל הזמן (כולל על ידי כותב שורות אלו).

בחזרה ליהודי צרפת. סלמה מספר כאמור, כי 80% מהיהודים התבוללו ועזבו את הקהילה היהודית. הנותרים "גרים בגטאות, אבל הם לא מודעים לכך". הוא סיפר על אחיותיו שגרות באותו הרחוב וכל חיי הקהילה היהודיים מסתכמים ברחוב הזה. יש בו את מוסדות הלימוד, המרכזים הקהילתיים ובתי הכנסת. הם אפילו לא חייבים להיות מודעים לכך שהם גרים בגטו מופרד משאר אזרחי צרפת, אך בפועל זה מה שקורה.

12241632_10208171070818116_9152461648598215990_n
סלמה. צילום: יאיר ריס(פייסבוק)

בשיחת טלפון שנערכה ביום שישי, סלמה תיאר באוזניי את המציאות היהודית בצורה גרוטסקית. עבור הצרפתים, שאלת אבטחת המוסדות היהודים מעלה שאלה מהותית על מקומם בחברה. אם מאבטחים מוצבים בפתחי המוסדות היהודים, הצרפתי יתרעם על כך שרק היהודים זוכים להגנה, בעוד המסגדים והכנסיות ושאר המוסדות הקהילתיים לא זוכים להגנה כזו. מנגד, אם יוותר היהודי על האבטחה, חייו עלולים להיות בסכנה. ואם המטוטלת הזו בין הפטיש והסדן הזו לא מספיקה – אפשר לשלוח את הילד היהודי לבית ספר ממלכתי, אך אז הוא עלול להתבולל וכבר אינו יהודי עוד.

תוצאת כפילות הזהות היהודית-צרפתית מעורר פרדוקס עצום בהתמודדות מול פיגועי הטרור של האסלאם הרדיקלי. לאחר הפיגועים האחרונים בפריז, אנשי הגישה המסורתית הסבירו כי "אחרי שפגעו ביהודים, הם רודפים גם חפים מפשע", כאילו מדגישים את ההבדל הקיים בין יהודים ובין הצרפתים. מנגד, הרפובליקנים הצרפתים לא ידעו לאפיין את הפגיעה במרכול ה"היפר כשר" לפני שנה. הם טענו שלא ניסו לרדוף אחרי יהודים דווקא, ולא ידעו להסביר בכנות מה הגורם המרכזי לבחירת אתר הפיגוע.

הגורם המרכזי הוא הדת המוסלמית. בין שבעה ושמונה אחוז מכל הצרפתים הם מוסלמים. כמו היהודים, גם צאצאים למהגרים מצפון אפריקה. גם הם חווים את פרדוקס הזהות הצרפתי על בשרם, טוען סלמה. מצד אחד, חמישים ושישים שנים אחרי הגירת הדורות הקודמים, הדור השלישי אינו חש בלאומיות הקודמת שלו. הוא אפילו אינו דובר ערבית. מאידך, הוא מרגיש – כמו היהודי – כי הצרפתים אינם מסוגלים לקבל אותו. את זהותו הוא מוצא בשני אפיקים: בזרמים הסלפיים של האסלאם ובפלסטיניזציה. הוא הופך לאיש האסלאם הרדיקלי ותומך במאבק הפלסטיני נגד ישראל. בשני המקרים, הדרך לאנטישמיות קצרה למדי.

שאלתי את נסים מדוע האנטישמיות – הן מצד הצרפתים והן מצד המוסלמים – אינה מובילה יותר יהודים ארצה. הוא פתח בעניי הקהילה הצרפתית. "יש כ-40 אלף איש שאין להם את האפשרות הכלכלית לעזוב", אמר.

לעומתם, אלו שדווקא יש להם כסף, מעדיף לבחור בלונדון או מונטריאול וארה"ב. הסיבה פשוטה: שם ניתן להתפרנס כראוי, בעוד בארץ זה הרבה יותר קשה. מה גם שבעלי המעמד הגבוה לרוב מנותקים יותר מהזהות היהודית שלהם ואינם מתעניינים בה כל כך.

מרבית מבני המעמד הבינוני הגבוה הם בעלי מקצועות חופשיים, אותם מקצועות שבהם יוכלו לשמור שבת במקביל לעבודה שלהם, אמר סלמה. אני דווקא חושב כי אולי מדובר בשאריות של ההגבלות האירופאיות על היהודים, אך המציאות בעודה נותרת.

"המדינה עושה הכול כדי לא לקבל אותם", קבל סלמה, "היא מקשה עליהם. בדיונים בכנסת הודו שרופא תייר שמגיע לארץ יכול לעבוד בלי בעיה, אך ברגע שהוא מחליט לעלות ארצה באופן רשמי, הוא מחויב לעבור את המבחנים של הפקולטות. רק 20% מהרופאים הצרפתים עוברים את המבחן". סלמה מאשים את הפקולטות לרפואה שעורכות את המבחן ומעדיפות את האופק התעסוקתי של בוגריהן והמדינה, שצמאה לרופאים, אינה עושה דבר מול גילדת הרופאים. סלמה מדגיש כי בעיה דומה טמונה בשאר המקצועות החופשיים.

אז מי אלו כל הצרפתים שאנחנו רואים כאן בארץ הקודש? ובכן, סלמה טוען כי אלו הם בעלי המעמד הבינוני נמוך. שיהיו בני איזה מעמד שיהיו, ברוכים הבאים לארץ הקודש, תרגישו בבית.


קצת על מגל

יש לי חלום שנוכל לשים את ינון מגל בצד ובאמת לדבר על זה. יש לי חלום שנדבר על היחסים המורכבים בין גברים ונשים במקומות העבודה. יש לי חלום שנוכל לדבר בכנות על כך שההעסקה המעורבת יוצרת הרבה אתגרים לחיי המשפחה. יש לי חלום שנדבר על הידיים של כולנו, ומה המגבלות שלהן. יש לי חלום שנוכל להחמיא לנשים – באמת – בלי להיחשב כמטרידים מינית. יש לי חלום שכשאישה תאמר לא, כולנו נדע שהכוונה היא ל"לא" ונעצור שם. יש לי חלום שכשמישהי מפרסמת פוסט על פגיעה בה, יתיישרו לפי האמת ולא לפי המחנה הפוליטי של המטריד. יש לי חלום שכשחבר מפלגה דתית עושה מעשה שחורג מגבולות הערכים אותה הוא מתיימר לייצג, חברי המפלגה לא ימהרו לתת לו הכשר דתי. יש לי חלום שגברים ונשים יעדיפו תמיד את המשפחה שלהם על פני חבריהם לעבודה. יש לי חלום שינון מגל יתקן את דרכיו.

312
מגל ורוטנר. הזדמנות לשיעור חברתי חשוב. צילום: יוסי אלוני / שרונה גיא

קצת על ליטמן [1]

בעת כתיבת שורות אלו, אני צופה בחופת משפחת ביגל וליטמן. שמחה מהולה בעצב, חיבור במקום כה מנותק. והאב והאח שלא נמצאים, נוכחים בהעדרם. מבט אוהב וכואב של החתן בכלתו, והכלה שמרוכזת בחובה להמשיך קדימה, בבניין עדי עד.

אבינו שבשמיים, מצאת דרך איומה לחשוף בפני עם ישראל אנשים כל כך חזקים. לקחת אליך בנים ובנות, חטפת מאיתנו אהובים ואהובות, וגילית לנו הרבה עוצמות אנושיות. כל כך הרבה גברים עצומים, כל כך הרבה נשים חזקות. המון השראה כדי לא ליפול, המון גדולה שטמונה בכאב.

חתונת השנה. ביגל וליטמן זוכרים את ירושלים יחד
חתונת השנה. בני הזוג ביגל זוכרים את החורבן מתחת לחופה

קצת על ביגל [2]

מה מניע אלפי ישראלים להגיע לחתונה כזו? זו השאלה שעלתה לראשי כשהבטתי ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה, והיה צפוף מכדי לזוז לכל כיוון. אלפי אנשים גדשו את רחבת בנייני האומה, צובאים על הדלתות מנסים להשתתף בשמחה של הזוג הצעיר, כאילו הכירו אותם כל חייהם. והקהל נחלק לשניים. אלו שפוצחים בשירה ובמעגלים, ואלו שבוחנים מרחוק, עומדים ומשתאים לנוכח המעמד או מצלמים ללא הרף את המחזה הסוריאליסטי. בינינו ובין הזוג מפרידות דלתות הזכוכית וכל האנשים שהיו לפנינו, או מצידנו.

גברים ונשים, נערים ונערות, דוברי עברית, אנגלית וצרפתית, אישי ציבור, אנשי תקשורת וסתם אנשים מהשורה. כולם הגיעו לקחת חלק. במה בדיוק, לא ידעתי לומר. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? למראה של אלפים שמעניקים חסד של אמת כבר התרגלנו. הלוויות של אלפים ואפילו עשרות אלפים. דגלי ישראל מתנופפים בגאווה עצובה אל על והדממה והבכי של האבלים כובשים בשקט את הקהל הקדוש.

לפתע, אומרים לי, החתן שם ומצביעים אל עבר החופה. בחנתי אותו, את אריאל. כמובן, הוא היה מורם מעם, נישא על כתפיים, ומביט אל הקהל כאיש שיודע את התשובה לשאלה. מה כולנו עושים כאן, לשם מה באנו. לא הגענו כדי לשמח אותם, זו הרי שטות. לשם מה הם צריכים אותנו? שנשמח אותם? לא. הרי הסבירות שנראה אותם, נדבר איתם, או נברך אותם לא קיימת. כל מי שהגיע לשם יודע זאת היטב, אם הוא ישר בליבו.

אך אריאל, הוא בשלו. תשמחו, פניו אומרות לקהל שבא לשמח אותו. הוא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים לראות, את מה שאנחנו רוצים לשמוע. והוא לא מבקש מאיתנו שנעמיד פנים, הוא לא מבקש מאיתנו לחגוג בשבילו. הוא מבקש שנחגוג בשבילנו. ידו מנופפת מעלה מעלה, באגרוף נכון למלחמה.

תשמחו, כי אם נהיה עצובים – הרוצחים הנתעבים ינצחו. תשמחו, כי זו דרכנו – לחתן את החיים שניצלו מן התופת ולהמשיך את שרשרת הדורות. תשמחו, כי הנבואה התגשמה. עוד נשמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.


קצת על ירושלים

בית המקדש עדיין קיים.

מי שמבקר בירושלים

לא רואה, אבל הוא שם.

פתאום מרגישים את השמיים

והארץ וכל צבאם.


מעגלים של אור

ואמא באמת חזרה.

לקראת מסיבת יום ההולדת של אור היא קנתה שמלה חדשה. כמה שמלות, ליתר דיוק. היא הסיעה את שירן ואת אור, על אף ההתנגדויות של אור. כשהן חלפו ליד התחנה של אורן, החשדות של נעמי התאוששו, כשאור קראה בשמחה גלויה מדי שאור מחכה בתחנה.

שירן ניצלה את ההזדמנות ללעוג לאחותה הגדולה שהתנדבה במפתיע לשבת מאחור. "אמא, את יודעת שאור מאוהבת באורן?", היא שאלה.

נעמי בחרה שלא לומר דבר, אך לאור הייתה תחושה שאמא שלה אכן מודעת לעובדה שמשהו קורה לבת שלה, בייחוד אחרי שטון הקול שלה עלה בלפחות שלוש אוקטבות כשהיא צעקה על שירן שלא תאמר מילה לאורן. הוא נופף לבנות לשלום מחוץ למכונית והתיישב מאחור ליד אור. לפתע השתרר שקט מביך באוטו.

"היי כולם", אמר אורן בתקווה שהשקט ילך לאנשהו. נעמי הדליקה את הרדיו, בחיפוש אחר משהו מעניין לשמוע.

"שימי מוזיקה", ביקשה שירן.

אור התכנסה בתוך עצמה בזמן ששיר של אריק ברמן התנגן ברקע, וכששירן הוציאה לשון לעברה, היא החלה לשלוח ידיים לעברה.

"בנות, די עם זה", אמרה נעמי וחייכה לעצמה. במראה היא ראתה שגם אורן מחייך בהנאה. שניהם ראו את אותו הדבר. משפחה. מריבת אחיות בנסיעת הבוקר לבית הספר, מה יכול להיות יותר רגיל מזה? סטירות קטנות, משיכות שיער, קריאות של אמא מודאגת שהבנות יפסיקו ואיומים לריתוק לבית במשך ימים ארוכים, כך זה אמור להתנהל, לא?

"אז מעכשיו עוברים מאוטובוסים לרכב של אמא שלך?", שאל אורן את אור כשהגיעו אל בית הספר.

"אני לא יודעת. זה מגניב שהיא חזרה לעצמה, אבל אני כאילו מחכה שהיא שוב תיפול לעצמה החדשה, שהיא לא יציבה מספיק כדי להיות חזקה כמו שהיא עכשיו. זה היה ממש כיף לראות איך היא לא מתרגשת מאיתנו. זה הרגיש כאילו אבא שלי ישב שם והרגיע אותה, שלא תשתגע מאיתנו", אמרה אור.

"היא גם אמרה לי משהו על זה שהיא חושבת למצוא עבודה בקרוב, אז אם היא תמצא עבודה אולי זה לא יסתדר לה כל כך", המשיכה.

"אז בקיצור, לא למהר ולשכוח מקו 15?", השיב אורן.

"היי, אם תרגיש מספיק בבית איתנו, אחותי עוד תנשך אותך", אמרה לו והראתה לו את החבורות על ידה כתוצאה מהמריבה עם אחותה במכונית.

ושניהם חייכו והנהנו זה לזו, מחכים ליום בו הוא ירגיש בבית איתה.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s