כה אמר קופל: על היהודי-הנצחי – אירופה במלכוד היהודי (המשך לרשומה הקודמות)

מדובר בטור חירום – תמצית ההבנה של מקומנו כעם נבדל ונפרד בתבנית המחשבה האירופית.

בשבוע לאחר הפיגוע בפריז נתפזרו קוצים, דרדרים-פרוגרסיבים. אלו שניסו בין השיטין או ישירות, לקשר בין הסכסוך הערבי-ישראלי ודאע"ש. החירום הוא תולדה של סך כל ההכרזות שרי החוץ והפרלמנטרים באירופה(איסלנד, שבדיה, בריטניה) הרדיפה הכפייתית של העיתון הגרמני 'דר שפיגל' שהובילה להורדת מוצרי ההתנחלויות ביו"ש ממדפי הכלבו הידוע קה.דה.וו(Ka De We) והחלטת האגודה האנתרופולוגית האמריקאית לקדם ב-2016 חרם על מוסדות אקדמיים מישראל. מדובר בטור המנסה לענות על השאלה האינסטינקטיבית של כל אדם בעל עיניים, אוזניים ויכולת היסק בסיסית: הכיצד יעלה על הדעת לקדם חרם ופגיעה המעמד הבינ"ל של מדינת היהודים בעת הנוכחית? כיצד ניתן לקשר את זוועות דאע"ש בפריז, הפיכת בריסל לעיר תחת ממשל צבאי וזוועות אל קאעידה במאלי לפעולת היהודים?

ראשית, מי שמעוניין במלוא המענה יכול לעיין לפני כן בטור הקודם שפירסמתי בשבוע שעבר: על מצב הפוסטריקולור.  המאמר הנוכחי בנוי על אדנים שהוצגו במאמר הנ"ל ובעיקר על תת-הנושא "תוצאות המפגש בין הטריקולור ותודאע"ש".

עלינו להבין את הפנייה לאפיק היודופובי בהקשר האמפירי והקוגנטיבי של הפונים – משמעות הדבר היא צורך בנקודת מבט שונה  אל התהום המתקראת 'נפשו של הבוחר באפיק היודופובי' ולבחון כיצד, בתחתיתה, בבסיסה מתבצע הקישור ההכרתי והלוגי בין הסמלים 'יהודי' או'מדינת היהודים' לסמלים 'דאע"ש' ו'פרוגרס'. טענתי בסיפא חדה: מדובר בדיאלוג פנימי של התרבות הנ"ל והגישה הפילוסופית הנ"ל, של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, עם עצמה ועם האיום החיצוני עליה.

על ארבעת רכיבי האידאולוגיה 

ראשית נגדיר, פרופסור צבי לם, זוכה פרס ישראל וחוקר ידוע שם חקר את תורת החינוך ובמהלכה פילח את המושג אידאולוגיה לארבע קטגוריות מרכזיות:

טקסט אידיאולוגי מקיף מורכב מארבעה רכיבים, השונים זה מזה…רכיב אחד הוא הרכיב הדיאגנוסטי…"מה יש?"…הרכיב השני המצוי בכל אידאולוגיה הוא הרכיב האסכטולוגי…"מה ראוי שיהיה?"…הרכיב השלישי המצוי בכל אידאולוגיה…זה רכיב הכולל הכרעה לצד אחת האסטרטגיות האפשריות[כיצד? – ט.ק]…הרכיב האחרון המצוי בכל אידאולוגיה כולל הגדרה של ציבורים מסויימים והוא עונה על השאלות "בשביל מי?" ו-"על ידי מי?"… התלכדות של הרכיבים השונים למבנה אפיסטמי חדש כרוכה בהופעתה של לשון מיוחדת, הלשון האידאולוגית, שתכונותיה ניכרות בשימוש מרובה בסוגים אחדים של מטפורות ובמשפטים פרה-תיאורטיים…משפט פרה תיאורטי הוא משפט שמצד מבנהו הוא עובדתי, אך למעשה הוא משפט הערכה. "האימפריאליזם האמריקני מכשיר את שיעבדום של העמים באמצעות סרטי קולנוע וטלוויזיה". במשפט זה שתי הערכות: האימפראילזים האמריקאי יוצר סרטי קולנוע וטלוויזיה ובכוונתו לשעבד את העמים; סרטיה קולנוע והטלוויזיה עושים מלאכה זו. באמצעות מנגנונים אלה מטשטשת הלשון האידאולוגית את ההבדלים המקוריים שבין הרכיבים השונים המצוניים באידאולוגיה, טשטוש זה מונע מבני אדם את האפשרות לבחון את האבחון האידאולוגי בנפרד מכל יתר רכיביה של האידאולוגיה ואת כל יתר רכיביה בנפרד מהאבחון."

פרק 4 בספרו  של פרופסור צבי לם "אידאולוגיות ומחשבת החינוך"

אם כן נסכם: אידולוגיה מורכבת מדיאגנוזה(מה המצב בשטח), אסכטולוגיה(מה היעד הראוי), אסטרטגיית פעולה(כיצד נביא מדיאגנוז לאסכטולוגיה) וקהל היעד אליו אנו מתייחסים, ומי 'אנו'.

כשכל אלו נשזרים יחדיו אנו רואים צמיחתה של שפה חדשה, שפה אידאולוגית הבנויה על מטפורות ולשון פרה-תיאורטית(לשון המתארת הערכות אידאולוגית כמשפטים עובדתיים-דיאגנוסטים). ח"כ זהבה גלאון, יו"ר מפלגת מר"ץ הנה אחת הנציגות של האידאולוגיה הפרוגרסיבית הנ"ל בישראל, לאחר 39 שניות(בסרטון המצורף) היא אומרת דבר זהה "אין ספק שהפתרון לדאע"ש הוא הגעה להסכם עם הפלסטינים" – אנו יכולים למצוא כאן שפה פרה-תיאורטית, המציגה דיאגנוה ממשפט שכולו "הערכה". האידאולוגיה של ח"כ גלאון מכילה נתיב אסטרטגי ברור – הסכם ישראלי-ערבי – היעד משתנה תדיר אולם בבסיסו הוא זהה: הרמוניה גיאופוליטית. וכך אנו רואים כי באופן דיאגנוסטי היהודים הופכים להיות המחולל של דאע"ש! משפט אידאולוגי נוסף נוכל ראות בטענות כגון "הכיבוש משחית את הצעירים" – ראשית כיבוש מהגדרתו איננו 'משחית' או 'לא משחית' (הכיבוש של קליפורניה מקסיקו או כיבוש תש"ח לא "השחית") הרי גם המושג 'משחית' הוא מטפורה היוצרת מצב טהור וזיהומו, חפות וחטא 'המשחית' אותה – זהו משפט, לכאורה, אבחנתי, אולם בתוכו טענה לבלתי-נמנעות וירידה ממצב של טוהר למצב של זוהמה .

לאחר שסיכמנו בקצרה מהיר אידאולוגיה נוכל לקשר בינה ובין הקולות העולים באירופה, הן בהתמודדות האירופאית עם המצב החדש והן בניתוח של האידאולוגיה הפרוגרסיבית הנ"ל, הבנויה על מושג 'זכויות האדם'.

על צילום הרנטגן של ההתמודדות האירופית – על ההתמודדות החדשה-ישנה(הכה ביהודי)

"המציאות משולה למפה נטולת אמצעי אוריינטציה, הקיום האנושי מתחיל בפרישת רשת קואורדינטות היוצרות יעדים, היררכיה בין יעדים ומדדים ערכיים להפעיל בהם את התבונה האינסטרומנטלית המתקראת תועלתנות. הפעולה של דאע"ש מערערת ואף מחריבה את הנחת היסוד של הקואורדינטות הטריקולוריות, לא מכיוון שהיא טובה מהן, לא מכיוון שיש לה כוח פיסי לכבוש את פריס ולאסלם את אוכלוסיית העיר בכוח…הדבר היחיד שנפגע הוא הבלבדיות של החזון הטריקולורי…לכן הפנייה הפבלובית לחשד מפני 'הימין הקיצוני'. חירות אחווה ושוויון? הרי כל אלו תלויות באיזה שהוא אוייב משותף ומוגדר, מוכר ובולט אולם חשוב מכל אלו, האוייב צריך להיות פנימי – שכן רק באמצעותו יכולה מערכת הקואורדינטות  לשמור על אמינותה בעיני המנווטים על פיה, התקיפה של הימין הקיצוני שקשה להאשימו במקרה הנ"ל(בלא לייחס לו איזה שהיא מידה טובה) הנה המיכאניזם הפנימי, מערכת החיסון המחפשת הגדרה-מחדש, רה-דפנציה, של היריב למושגים פנימיים: האידאולוגיה משעתקת את האיום מגורם חיצוני לגורם פנימי ואיתו הגוף יודע להתמודד (יש לו נוגדנים אידאולוגים מוכנים), כל זאת בעוד להב מוחמד וחניתו של צלאח א-דין מפלחת את גוף הבתולה מאורליאן, אנו מכירים את התופעה מישראל, אצלנו הפך הימין כולו לקיצוני"

מתוך הטור על מצב הפוסטריקולור

המתקפה על היהודי משולה למתקפה על 'הימין הקיצוני" – המערכת לפיה ניווטו חסידי הטריקולור בעולם איבדה בשבועות האחרונים את החיבור-המדומיין שהיה לה לקרקע, המפה שציירו הקרטוגרפים של המאה הי"ח מתגלה, פעם נוספת וביתר חריפות, בניתוקה. כשלון האידאולוגיה הנ"ל הוצג בפריס ועודנו מוצג במלואו כדמיון-מנופח-ממדים בבריסל, בפריז ובעוד ערים רבות בהן מיליוני אזרחים חשים חרדה בעקבות העובדה שהמרחב האזרחי שלהם הפך למרחב אלים או בעל פוטנציאל-אלים. ככל שנקצין שמאלה במפה הפוליטית, ככל שנלך ונזקק את המרחב הפוליטי ליסודותיו האידאולוגיים, נגלה כי ישנו מצב כפול:

א.היהודים היו למטפורה ומדינת ישראל גם היא למטפורה – הם מטפורה ברמה המטא-אידאולוגית לכל מושגי שלילת הזכויות. עצם הזכרת המושג 'מדינת ישראל' יוצר אמירה מובלעת למדינה פשיסטית/מדינת אפרטהייד/לאומנות אלימה/גזענות. היהודים סופגים את הריקושט הנ"ל מעצם היותם היסוד המרכיב את הבדלנות הישראלית, את הפרטיקורליזם היהודי לעומת האוניברסליזם שאידאולוגית זכויות האדם מייצגת.

קיומו של דאע"ש חורך את העולם הטריקולורי
קיומו של דאע"ש חורך את העולם הטריקולורי

אנו רואים כיצד נקשר מקומו התיאולוגי של היהודי, כנציג של כוחות השטן-כפיל הדמון, הוא הכוח המונע את הגעת היעד האסכטולוגי(קץ הימים והגאולה) ולכן אנו נראה ברמה הגולמית-יותר של הפרוגרסיביזם איבה ממשית ליהדות וליהודים. מדינת היהודים היא מטפורה לתכונות היהודים מחד ולתכונות החטא(פשיזם, לאומנות, ספרטיזם, כיבוש, אפרטהייד, גזענות, בדלנות לאומית, סולידריות לפי אתנוס). דוגמה נהדרת למטפורה היא 'מדיניות ישראל תוביל לכך שהיא תהפוך למדינת אפרטהייד" – אנו מניחים כי ישנו תהליך בו ישראל מאבדת מאפיינים דמוקרטיים(למרות שניתוח אמפירי יציג תופעה אחרת) או לחילופין "ישראל מתקדמת לעבר מדינה דו-לאומית' – מצב היוצר תחושת תנועה בלתי נמנעת ומכאן דוחק פעולה, דוגמה נוספת היא טענת 'הכיבוש  של יו"ש משחית את הנוער הישראלי' היוצר מצג שווא לפיו בפעולת הכיבוש עצמה מתנהל מצב היוצר פגיעה בטוהר הנפש כמצב קורלטיבי: כיבוש=השחתה בהכרח סיבה-תוצאה בלתי ניתנים להכחשה או לדיון.

ב. הדיון הפוליטי נעשה לדיון לשוני הגדוש בשפה פרה-תיאורטית על בסיס ישראל. לכן אנו רואים טיעונים כגון "הייאוש מהכיבוש/מאבק לשחרור לאומי הוא הגורם הבראשיתי לאלימות נגד אזרחים ישראלים" כמשפט פרה-תיאורטי: ייתכן ואכן יש ייאוש, ואכן יש אלימות, במשפט הזה יש שתי הערכות: ששליטת ישראל ביו"ש היא כיבוש או פגיעה במאבק לאומי; הייאוש הנ"ל מוביל לאלימות. מדובר במשפט דיאגנוסטי(אם הקיפוח או הכיבוש מובילים לאלימות הרי האסטרטגיה תוביל להסרתם כיעד תיקון) וכך נוצר טשטוש בין המרכיבים השונים: ייתכן והדיאגנוזה של המצב שגויה(האם שטח כבוש או משוחרר? יו"ש או הגדה המערבית?, האם הכיבוש מוביל לאלימות? או שמא האיסלמיזם המתחזקת?), ייתכן והיעד שגוי(הרמוניה במחיר טריטוריה) – בחינת דבריה של שרת החוץ השבדית: "על מנת לנטרל את ההקצנה הזו, אנחנו צריכים למנוע מצב כמו זה שבמזרח התיכון, שבו לפחות עבור הפלסטינים, אין עתיד ולכן אנשים פונים לאלימות"  מחייב אבחנה כי היא משתמשת בשפה פרה-תיאורטית שבונה תפיסת עולם.

האידאולוגיה של שרת החוץ השבדית וחברי הלייבור הבריטי קורסת למול נוכחותו של גורם כמו דאע"ש; התשתית-המודדת, רשת הקואורדינטות שפרשו על המפה(המציאות) מתגלה כלא מתאימה, ולכן, כמהלך של שימור עצמי, הם פונים לשלושה גורמים מוכרים, בתוככי רשת הקואורדינטות שנבנתה במאות ועשרות השנים האחרונות: 

א. המעמדות הכלכליים הגבוהים(מחוללי העוני)

ב. הימין הקיצוני(כנציג הקסנופוביה)

ג. היהודים בדמות מדינת היהודים(בסיס הפרטיקולריזם המבדל – פרוטו-קסנופוביה).

תליית גורם הפעולה של הרוצחים הג'יאהדיסטים בפעולות ישראל, בחרדה מפני הימין הקיצוני או מתוך נסיבות חיים קשות(עוני) יוצר את תמונת העולם הנדרשת על מנת להשתמש בקואורדינטות המוכרות של האידאולוגיה הליברל-פרוגרסיבית, של 'זכויות האדם'.

התהליך הנ"ל הנו תהליך טבעי, הוא פועל יוצא של דיסוננס קוגניטיבי עמוק. המציאות, העמדות והאמונות הפרוגרסיביות מתנגשות מחד עם הפעולות הנדרשות לסיום האלימות ומאידך, פעולות אזרחי צרפת ובלגיה במסגרת דאע"ש מתנגשות עם הניתוח האידאולוגי של טבע האדם והתנהגות האדם. ישנם שני פתרונות אפשריים:

א.שינוי ההתנהגות והעמדה בהתאם למצב הקיים וביטול העמדה הקיימת כשגויה –החלפת אידאולוגיה (דוגמה לתופעה ניתן לראות בסופר ארתור קסטלר וביחסו לקומוניזם באמצעות האנתולוגיה שערך 'האל שהכזיב').

ב.פרשנות חדשה של המציאות בצורה שתתאים לאידאולוגיה – יצירת עקביות בין העמדות/האידאולוגיה, פעולות "האנשים" שביצעו את הרציחות מטעם דאע"ש והפעולות הנדרשות לשם סיום המשבר הנ"ל.

הפנייה לגורם היהודי ולמדינת היהודים כמו הפנייה לימין הקיצוני או לפערים הכלכליים, הנה פניה שמנסה לנמק לאדם בעל תפיסת עולם פרוגרסיבית את כשלון עמדתו במציאות – ידוע שלהצלחה אבות רבים אך הכשלון יתום – לאידאולוגיה יש יכולת לתרגם את כשלונותיה כהצלחה-עקיפה ובכך לשמר את עצמה עוד ועוד.

מה עושה זה שקעקע את המפה בלא יכולת להסירה?
מה עושה זה שקעקע את המפה בלא יכולת להסירה?

 כאמור, האידאולוגיה, משולה לקוארדינטות על מפת-מציאות בתודעת אדם, והנה המפה שבתודעתו הולכת ונפרדת מהמציאות עם כל פרשנות, פרשנות מחדש ופרשנות לפרשנות-מחדש.  את המחיר של הדיסוננס הפרוגרסיבי, ישלמו, כמו תמיד, היהודים, היסוד הנ"ל הנו יסוד היסטורי והוא נובע מהיות היהודים סמל בסיסי בתרבות המערב, מימי הנצרות המוקדמים, האינקוויזציה של המאה הט"ו, הלאומיות של המאה הי"ט, הקומוניזם של המאה ה-כ' והנאציזם. גם כאן היהודים יהיו לסמל המשמר את האשליה – את תפקידנו הטרגי בתודעת העמים הזרים הגדיר נאמנה ליאו פינסקר, הוגה הדעות הציוני, עוד במאה הי"ט:

"בעיני החיים היהודי חשוב כמת, בעיני האזרחים הוא גֵר, בעיני התושבים – נע ונד, בעיני העשירים – קבּצן, בעיני העניים – עשיר מנצל, בעיני הפטריוֹט – חסר ארץ מולדת, ובעיני הכל – מתחרה שׂנוא."

פינסקר איבחן את התסמין, אולם שגה בהבנת המחלה, אין זאת שנאה אלא תלות-סמיוטית, אין זאת איבה לקבוצה היהודית אלא הפיכת הקבוצה היהודית לסובקייט-השטני המייצג את האחרות החוטאת למפת העולם, לשטן.

על זכויות האדם כהתפתחות של אידאולוגיית הטריקולור – הרחבה על אידאולוגיית הטריקולור

אנו יכולים לראות את הביטוי הגלובלי של  אידיאולוגיות זכויות האדם בדמות מושג זכויות האדם, מושג שנולד במאה ה-16 אולם הגיע להגשמה פוליטית בסוף המאה ה-18 בהצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית כפי שציינתי ברשומה על מצב הפוסטריקולור:

"את אבן הפילוסופים המסוגלת להמיר רעיון-מופשט למציאות-אלימה, המסוגלת להפוך רשת-קואורדינטות לחלק ממשי מכל מפה,  נוכל למצוא בימי המהפכה הצרפתית וספציפית בחוקת 1795 שהתקבלה על בסיס הצהרת זכויות האדם הידועה מ-1789. ההצהרה, הכוללת שבעה עשר סעיפים, קובעת שכל בני האדם נולדים חופשיים ושווי זכויות, וכי לכל בני האדם זכויות טבעיות שאינן ניתנות לביטול: הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין, ההצהרה גם מפרטת את זכויות האדם הנובעות מהזכויות הטבעיות. הזכויות התגשמו בצרפת לידי חוקה פוליטית ב-1795 ויצרו את ראש-החץ של תנועת 'צביעת המציאות' הצרפתית-מודרנית, התנועה אשר צבעה את העולם המערבי בכחול, לבן ואדום. צביעת המציאות מתבצעת כאשר אידאה מופשטת, רעיון פילוסופי, משתלטת על מנגנון יצירת התוכן לפלטפורמה המתקראת 'חברה', כשהחברה נמדדת בקואורדינטות הסינתטיות, ללא אלטרנטיבה וללא מפלט. אנו רואים כי בראה החוקה 'צל-אדם' כ'אדם' ולאותו צל העניקה זכויות משל היה אזרח"

 

במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם השנייה, ועם קבלת מודל זכויות האדם במסגרת הבינ"ל של מוסד האומות המאוחדות הרי ראינו כיצד מרחיבה עצמה האידאולוגיה הנ"ל כדי אימפריאליזם לשוני בשיח, אימפריאליזם סמנטי וסמיוטי– מדינות אוטוריטריות אימצו את השפה, רוסיה מגיבה בלשון הנ"ל ואיראן תוקפת את ארה"ב בערוצי התעמולה שלה על 'הפרת זכויות אדם'. הבסיס לכך נמצא בתפיסה אידיאולוגית ברורה, אסכטולוגיה(תפיסת יעד סופי) אידאולוגית הרואה יעד בדמות פרישת הקוארדינטות הטריקולוריות כמדידה לכל בני האדם, בק"מ אוניברסלי. לכן ציינתי ברשומה 'על האדם V2.0' כי:

"די בצירוף המילים הללו: זכויות ו'אדם' על מנת להוציא ליברל-פרוגרסיב מכליו. הוא סוגד להן, הן הביטוי הקרוב ביותר בימינו לאליל(אחרי שהאלילות הלאומנית במערב אירופה חוסלה במלחמת העולם השנייה). הן הקליפה-הרטורית של הביצה האידיאולוגית משמאל('השמאל חדש')… זהו התוכן והצורה – מוסר אסתטי שמהותו הדמות הניבטת – אולם מוסריות מסוג זה איננה אפשרית, אדם המחזיק במוסריות הנ"ל לא יודה ולא יוכל להודות כי הנראות חשובה לו מהמהות, על כן ובהתאם הוא יברא סוג של אובייקט מחליף – מצב ביניים שיהיה כסובלימציה של המצב הריאלי – על כן,  לא יבין שאין מדובר כלל וכלל ברעיון חלול, אלא ידמה אותו לאותה ביצה, שאם נעמול ונדגור יבקע מתוכה עתיד טוב יותר."

[מתוך רשומת הבלוג, 'כה אמר קופל: על 'האדם' V2.0 – מהו 'אדם' ומדוע עלינו, כיהודים, לפחד ממנו'. ]

אנו יכולים למצוא ביטוי מקומי של מיסיון הטריקולור בארצנו בדמות 'ארגוני זכויות האדם' כגון האגודה לזכויות האזרח(שהפכה למעשה לאגודה לזכויות האדם), ארגון 'יש דין', ארגון בצל"ם ושאר הפרפרים הבוקעים מן הפקעת המתקראת "הקרן החדשה לישראל", המסקנה מתבססת על טענתי כי מאבקן של קבוצות אלו הנו מאבק דתי:
"בצלם אינם 'אובייקטיבים' כשם שמיסיונר אוונגלי, שליח חב"ד או מטיף דת מוסלמי אינם אובייקטיבים. בעוד שאת האחרונים אנו מכירים כבעלי שליחות וזהות ברורה – ארגונים כמו בצלם מתפארים ב"הצמדות מדעית לעובדות", הצמדות שכולה הסתרה של פרשנותן. בעשותם כן, משקרים בצלם לציבור.

מהדברים נובעת מסקנה הכרחית: בצלם ושאר ארגוני הדת הנ"ל הם למעשה סוכנים מיסיונרים, אין הבדל בינם ובין המיסיון האוונגלי שכן המאבק בינם ובין מדינת ישראל הוא מאבק תיאולוגי. בין היהדות לעולם המערבי יש מאבק ערכי-תיאולוגי דומה בבסיסו למאבק הערכי-תיאולוגי בין היהדות והאסלאם, אינני משווה את זהות היריבים אולם, למרות השוני ביניהם, מדובר במלחמת דת – ובצלם הם חוד החנית של דת זכויות האדם."

[מתוך הטור על נפשו של היהודי הנודד]

 אפשר ורצוי להרחיב אולם הנקודה עומדת בעינה, ישנה אידאולוגיה שהפכה למצב-תודעתי-דתי. מושג זכויות האדם הפך למפתח אידאולוגי ברור: "מה יש?" ישאלו מאמיניו ויענו "מצב חטא בו אנו לא זוכים כל בני האדם לזכויות להן הם זכאים מעצם הגדרתם האנושית". "מה היעד?" ישאלו המאבחנים הנ"ל ויענו לעצמם "עולם בו יש מימוש מירבי של זכויות בידי מירב בני האדם – אנו נחתור להסרת החטא(מצב נטול זכויות) לטובת הגאולה(מצב מרובה זכויות). קהל היעד ברור לאלו המטיפים: "כל אדם באשר הוא אדם ולפני כל 'דעה קדומה' המסיטה אותו ממסלול המימוש העצמי", בהנהגת מי יתנהלך המהלך? "בהנהגתנו!". "מהי האסטרטגיה?" ישאל הבוחן הביקורתי, "ובכן" יענו לו חסידי האידאולוגיה הדתית הנ"ל, "תקוף את הסמלים המסמלים מצב נטול זכויות" וימשיכו, "שנה את השפה בהתאם למצב הגאולה", ולבסוף יענו על השאלה בתשובה אשר חזרה על עצמה לא אחת בעבר "מצא את המטפורה למצב החטא ואל מולה הצג את מצב הגאולה".

בלשון אחרת ומסכמת: היהודים חוטאים במצבם הלאומי ובמאבקם על זכויותיהם ההיסטוריות, החרמתם היא האסטרטגיה(במידה וניתן לקדם פגיעה פיסית בתשתית האינטגרטיבית-לאומית שלהם, הרי מדובר במצווה), היעד הטקטי הוא ביטול יכולתם לפעול למימוש זכויות היסטוריות-לאומיות והיעד האסטרטגי הוא ביטול זהותם הפרטיקולרית כקבוצה לאומית סולידרית. האסטרטגיה, כאמור, היא החרמה ופגיעה פיסית-לא אלימה בקיומם הלאומי(חרמות, גינויים, הגבלת יכולת יישום המדיניות והשגת אינטרסים לאומיים).

הגיע העת לעצור ולהודות כי אנו מתמודדים מול אידיאולוגיה דתית-נגדית על קיומנו הלאומי, ישנה פריפריה לגרעין האידאולוגי הרואה בעיניו קיום לאומי חלקי, מדינה 'טריקולורית'(כגון אווה אילוז ודומיה) אולם פריפריה זו נוע-תנוע סביב הסמלים המעבצים (זכויות אדם) וע"ב מאבק בסמלים-השוללים(יהודים ומדינת היהודים).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s