הרבה ידברו על כך שבזמן שאירופה מסמנת את המתנחלים היהודים, המתנחלים המוסלמים שלה מתפוצצים בתוכה. הרבה יגידו שזה הזמן להוריד את הדגל לחצי התורן, להזדהות עם הצרפתים על מר גורלם. הרבה יגידו שמגיע להם, הרבה יגידו שלא. אני חושב בעיקר שזה עצוב, וזה מפחיד, וזה מדאיג. באמת, בלי ציניות. דאעש פגע בביירות, הוא פעל בפריז, הוא עלול לעשות זאת בעוד מקומות.
וגם: מה חמאס למד ממשפחת שליט, הצביעות של פעילי 'שוד הגז', איפה האפלייה עדיין נמשכת וקטע חדש ממעגלים של אור.
קצת על פריז | קצת על משפחת שליט | קצת על שוד הגז | קצת על המוריה | קצת על הירושה | מעגלים של אור
קצת על פריז
הרבה ידברו על כך שבזמן שאירופה מסמנת את המתנחלים היהודים, המתנחלים המוסלמים שלה מתפוצצים בתוכה. הרבה יגידו שזה הזמן להוריד את הדגל לחצי התורן, להזדהות עם הצרפתים על מר גורלם. הרבה יגידו שמגיע להם, הרבה יגידו שלא. אני חושב בעיקר שזה עצוב, וזה מפחיד, וזה מדאיג. באמת, בלי ציניות. דאעש פגע בביירות, הוא פעל בפריז, הוא עלול לעשות זאת בעוד מקומות.
ויותר עצוב, שהעולם המערבי באמת חסר אונים – ואנחנו בתוכו. וזה מפחיד, כי בזמן שהעולם אמור להתאחד ולפרק את האסלאם הרדיקלי לגורמים, הוא מתלבט אילו ארגונים ממנו ראויים לשאת ולתת איתם, כשהקיצונים של אתמול הם המתונים והשפויים של המחר. והכי מדאיג בכל זה, שלמרות שפריז קיבלה בראש היום, ומחר אלו לונדון, ברלין, רומא או ניו יורק, עדיין זו ירושלים שניצבת בחזית. לבד.
קצת על משפחת שליט
ביום ראשון פרסם סלימאן א-שאפי בערוץ 20 (ג.נ, עורך באתר) ידיעה לפיה חמאס פנה אל משפחות שאול וגולדין אשר גופות בניהן מוחזקות אצלו. חמאס אמר למשפחות כי אם יערכו קמפיין ציבורי גדול, יוכלו לזכות ולקבור את גופות בניהן. לטענת חמאס, הוא העביר לממשלת ישראל רשימת דרישות, אך זו מסרבת לקבל אותן. איך ארגון הטרור יודע שקמפיין ציבורי יאפשר לו לקבל את מבוקשו? ניסיון העבר.
כשגלעד שליט נחטף, ממשלת אולמרט קיבלה רשימה מפורטת מעזה. חמש שנים לאחר מכן, כשהדייר בבלפור ארבע הוא בנימין נתניהו, הרשימה הזו התממשה. כמות המחבלים העצומה ששוחררה עבור שליט, היא הכמות אותה דרש חמאס.
מה גרם לנתניהו להשתכנע כי מדובר במהלך נכון, מלבד האמירה של שב"כ כי יוכלו להכיל את המחבלים שיחזרו לפעילות טרור (מה שהתברר כנכון בראייה מערכתית ושגוי לחלוטין בראייה האישית)? הקמפיין של משפחת שליט. אגב, חשוב להדגיש זאת. על אף הכאב העצום של המשפחות, כל עוד מדובר על גופות, אני מאמין כי קמפיין ציבורי יהיה קשה הרבה יותר להתנעה.
עד כה שתי המשפחות שמרו על איפוק ציבורי יחסי. משפחת גולדין אמנם השיקה קמפיין של "לא לשכוח את הבנים" עם צילומי לב לא שלם, אך דומה שגישתם רחוקה שנות אור מזו של שליט. שתי המשפחות זעמו על סיום מבצע צוק איתן, בעיקר בשל השאיפה שלהם לראות מבצע צבאי להשבת הבנים.
ההסתמכות של חמאס על ניסיון העבר מלמד אותנו שחמאס בחן את החברה הישראלית ואת הממשלה הישראלית וראה בחולשתה. מבחינתם, השגת היעד תלויה לחלוטין במשפחות. האם היו מוותרים על דרישותיהם אם משפחת שליט לא היו יוצאת לרחובות? האם היו מצמצמים את הרשימה? איני יודע.
בימי תקומת ארצות הברית של אמריקה, נתקלה המדינה הצעירה בבעיה קשה כשזה הגיע למזרח התיכון. כל ספינה אמריקאית שהגיעה לאזור צפון אפריקה, נתקלה בשודדי ים ערבים מאלג'יריה, תוניסיה וטריפולי. שלוש המחוזות של האימפריה העות'מאנית דרשו דמי חסות שנתיים בתמורה להימנעות מביזת וביזוי האמריקאים. האמריקאים, בלית ברירה נכנעו. יום אחד מצא דיפלומט אמריקאי בשם ויליאם איטון אח גולה של מושל טריפולי וביקש להמליך אותו במקום אחיו מתוך תקווה שכך יוכל להרגיע את הדרישות הערביות מהאמריקאים.
הוא הגיע אל מצרים עם אותו אח גולה, עם צבא מאומן ועשה את הדרך מערבה, אל טריפולי. הוא נחל הצלחה בקרבות והדאיג מאוד את השליט המקומי. במקביל, מחלקת המדינה, או מה שהיה בזמנו, נשאה ונתנה עם השליט הלחוץ לשקט, שכעת היה מוכן לוותר על דמי החסות כמעט לחלוטין בתמורה לשקט בגבולו המזרחי ואף השיב את האח הגולה הביתה.
לכל מנהיג יש נקודה בה הוא מבין שהיעד שהוא מציב לעצמו עלול לעלות לו בעורו, והוא כמעט תמיד יבחר להמשיך לשבת בכיסא שלו. כשהמחאה החברתית עלתה על גדותיה, נתניהו חש זאת, אך רק בסוף ימי צוק איתן הפעיל את העיקרון הזה על החמאס.
כשהוא החליט לאשר את עסקת שליט, הוא לא רק יצר את התשתית לעוד פיגועים בעקיפין, הוא גם עורר את המוטיבציה של חמאס לסחוט את מדינת ישראל שוב ושוב. וכך ישראל הופכת להיות מחלבת המחוות הגדולה ביותר במזרח התיכון. היא מוכנה לתת הכול בשביל קצת שקט. שקט מצד המשפחות, שקט מצד הטרור, שקט מצד הלגיטימציה הבינלאומית.
קצת על #שודהגז
כשלקחו את מאיר אטינגר
למעצר מנהלי
לא הוצאתי הגה
כי אני לא כהניסט.
כשהרחיקו את בעז אלפרט
מאיו"ש
סתמתי את הפה
כי ממה כבר יש לחשוש?
כשעצרו את דפני ליף
זה לא הקפיץ לי את הסעיף
כי מה לי
ולמחאה החברתית?
כשבאו לקחת אותי,
חשבתי שזה בגלל שוד הגז.
אך לא נותר מי שיילחם בשבילי,
כי לא הבנתי שזה התחיל כבר אז.
קצת על המוריה
לפעמים, כשאתה נמצא בלב של פעילות מסוימת, אתה מתחיל לראות את המציאות מתוך פריזמה צרה. כל אדם שמשתכנע ומצטרף מעורר בך תקוות שאוטוטו, הנה באה המהפכה. אתה נאבק ונאבק, וככל שהמאבק מחריף, ככל שאתה נכנס לעומקם של דברים, אתה מוכן לעשות דברים יותר ויותר גבוליים על מנת להשיג את המטרה שלך. לפעמים, כשאתה מתקדם מאוד ואז נדחק לאחור, התסכול גובר אף יותר. "כבר הייתי שם", אתה מכוון לעבר איזו פסגה דמיונית, "מה אני שוב עושה פה למטה?".
הכנסת ה-19 הייתה כנסת חלומית מבחינת פעילי הר הבית. משה פייגלין, שהצהיר מעל כל במה כי בכוונתו להחליף את נתניהו משך את כל הכנסת לעבר הר הבית. מירי רגב צרחה "שמע ישראל" מעל דוכן המליאה, אורי אריאל עשה קבע מביקורים בהר, פעילי ליכוד עלו להר והשיח סביב זכויות יהודים בהר הבית גבר. ואז משהו השתנה.
הכנסת התחלפה, הטרור גבר וכמעט הרג את האיש שמזוהה עם ההר יותר מכל. אנשי הר הבית, חילונים ודתיים כאחד, נתפסו כלאומנים ומשיחיים, עד שראש הממשלה החליט לאסור על חברי כנסת לעלות אל הר הבית ככלל. המרכיב הלאומי, שמושך חילונים אל התנועה, נעצר. הווקף ניצח.
נפתלי בנט, אדם פרגמטי ופרקטי עד כאב (דוגמה: תכנית ההרגעה שלו) מעולם לא היה איש הר הבית, אך הראיון שלו ב"גלי ישראל" הוא בבחינת אגרוף לפניהם של פעילי הר הבית. "אני בעד השמירה על הסטאטוס קוו ובשלב זה נכון לא להתיר תפילה של יהודים על הר הבית".
"איני מתבטא בעד זכותם של היהודים להתפלל בהר הבית, כי יש לי אחריות לאומית כחבר קבינט, ואיני רוצה לייצר נזק למדינה ולראש הממשלה. בנושאים חשובים ומהותיים אני ודאי אביע את דעתי גם כנגד ראש הממשלה, אבל הר הבית הוא המקום הרגיש ביותר בעולם ואני יכול לגרום נזקים לראש הממשלה במהלכים שהוא מקדם – אם אביע דעתי בנושא".
בין השורות, המסקנה היא פשוטה. בנט אומר שלושה דברים. ראשית, הוא פוסל את אלו הרואים בו כתובת לקידום ענייני היהודים בהר הבית. הוא אמנם ביטא זאת לאורך הקדנציה הקודמת שלו, בכך שלא עלה ולא נשא את דגל הר הבית באף רגע – שלא כמו סגנו במשרד הדת, הרב אלי בן דהן או מירי רגב. שנית, הוא מוצא חוסר אחריות לאומי בעיסוק בשינוי הסטטוס קוו. כלומר, הוא מקבל את הטענות כי הניסיון להתפלל בהר מוביל לטרור. שלישית, הוא שם את הדברים בפרופורציה: "בנושאים חשובים ומהותיים", הוא אומר, "אביע את דעתי", אך על הר הבית הוא מכריז כי אינו מוכן להביע את דעתו. זה לא חשוב לו מספיק.
כשהתחלתי את העבודה באתר של ערוץ 20, היה חשוב לי ברמה האישית לתת במה לאירועים שקורים בהר הבית. פרסמנו כתבות על הגשר החדש, על איסור שתיית המים בהר, על היחס המפלה. הדברים היו ראויים לפרסום, ההר מספיק קריטי כדי שלא ישכחו אותו, אך האמת היא שמכל הנושאים שהיו באתר שלנו – זה אחד הנושאים שלא תפסו (אגב, גם התנחלויות לא). מציון תצא תורה, אך לא טראפיק.
ההשקעה לא השתלמה. אגב, זה שיעור חשוב בתקשורת האינטרנט. כשהתקשורת מתעלמת מנושא מסוים, היא מתבססת על נתונים. אם ישתלם לה לסקר אותו, היא תסקר. אם לא משתלם לה, היא תתעלם. הכול כמעט מבוסס על כמות לחיצות.
השבוע הגיעה התוצאה של התרחקות מהפסגה. פעילי הר הבית הפיצו סרטון בו נראית אישה המבקשת להניק את בנה בזמן שהיא מסיירת באתר הקדוש ושוטרי מג"ב שנמצאים שם מסרבים לאפשר לה לעשות זאת. הסרטון לא משרת את המטרה. בשלב מסוים האם אף טוענת שהתינוק בוכה, בזמן שהוא אינו בוכה כלל – עד שהיא מניחה אותו בעגלה. אין על הרבה דברים שקורים בהר שאני קורה להם פרובוקציה (על אף שהם כן), לזה כן.
נניח שהאם צודקת והיה צריך לתת לה להניק את בנה על ההר, הפצת הסרטון נעשתה בטעם רע. פדופיליה פוליטית היא תעמולה זולה ופשוטה, אך שימוש בתינוק רעב הופך את זה למבחיל כמעט.
פעילי הר הבית משתפרים, הם עובדים יותר מאורגן ככל שהזמן עובר והם מתבזרים בתחומי מקצועיות שונים. יש את אלו שמקדמים את השיח בציבור הכללי, את אלו שעורכים מעקב אחר המתרחש בהר, את המציפים לתקשורת ואפילו גוף לובינג נבנה בימים אלו. הכול טוב ויפה, אך הם צריכים לקחת אוויר לנשימה ואולי אפילו צעד אחורה. כשראש המפלגה שמצופה ממנו לתמוך בהם מגדיר אותם כחסרי אחריות לאומית, כשהח"כים היחידים שמוכנים להתבטא בנושא הם חובשי כיפה, אולי כדאי לחשב מסלול מחדש.
קצת על הקיבוצים
ברשמיו של אלכסיס דה-טוקוויל על מסעו לאמריקה, הוא מספר על חוקי הירושה ביבשת החדשה. לדבריו, חוקי הירושה במקום יוצרים שוויון הזדמנויות בין-דורי. בכל פעם שאדם עשיר הולך לעולמו, הוא מוריש את נכסיו לילדיו באופן שווה, כך שריכוז ההון אינו עובר מדור לדור, אלא מבוזר ויוצר איזון חלוקתי בין המשפחות של הדור הצעיר.
השבוע אושרה בניית 50 אלף יחידות דיור במושבים ובקיבוצים. מי יזכה לקבל אותם? בני המושבים והקיבוצים. מי לא יקבל אותם? אלו שלא זכו להיכנס לקיבוץ מלכתחילה, אלו שהודרו מהמושב. כך הפערים בין המושבים והקיבוצים ובין אלו שלא זכו להיכנס אליהם עוברים מדור לדור.
קצת על שכר חיילים
באמצע השבוע התכנסה הקואליציה לקרב התנצחות אחד מיני רבים עם האופוזיציה. הקואליציה ביקשה להצמיד את שכר הח"כים, השרים, ראש הממשלה, שופטים ועוד לשכר הממוצע במשק, במקום למדד. האופוזיציה, לעומת זאת, העדיפה לדחות את ההצעה ולדחות את העלאת שכר הח"כים בכלל.
קרב התנצחות נוסף היה בעקבות הצעתו של ח"כ יעקב פרי (יש עתיד) להעלות את שכר חיילי צה"ל. הממשלה הפילה את החוק. למה? לדבריה, בתקציב הביטחון של 2016, הנושא מטופל ובמספרים דומים.
ב"ידיעות" בחרו לחבר בין שני הסיפורים: "העלאת שכר לח"כים כן, לחיילים לא", אמרו וגרמו לחיילי צה"ל לחוש פראיירים של ממש, כאילו הממשלה ששולחת אותם לקרבות לא מעריכה אותם מספיק. אלא שביום שישי פורסמה באותו עיתון ממש ידיעה שמדווחת שהחל מינואר 2016 שכר החיילים יועלה ב-50%. מדהים. מה קרה לפרסום מלפני יומיים? כלום. זה לא קשור. זו לא אותה מערכת.
עכשיו, או שבידיעות לא ידעו שהקואליציה מתכוונת להכניס את העלאת שכר החיילים לתקציב הבא – ואז הם פשוט עשו עבודה עיתונאית גרועה, או שהם ידעו והטעו את הציבור במכוון רק כדי לגרוף הד על כך שבזכותם הממשלה פועלת, קצת כמו הרעיון שעמד מאחורי הצעתו של פרי.
מעגלים של אור
עברו כבר כמה שבועות, עבר ראש השנה וחופשת סכות הייתה מעבר לפינה, ואיתה יום ההולדת של אור. אור רצתה לעשות מהפך בבית כבר שנים, והיא החליטה שאת החופשה הזאת היא תנצל בדיוק בשביל זה. היא תנקה את הבית כמו שלא מנקים אותו לקראת פסח, תצבע אותו כמו זה מהפרסומות של טמבור, ותקנה רהיטים חדשים לכולם. זה מה שהיא רצתה ליום הולדת – בית, שהוא שלה ממש. תמיר ואורן עבדו על ההכנות למסיבת היום הולדת שלה. הם לא תכננו לארגן משהו המוני מדי- אדרבא, משהו נורא מצומצם ומשפחתי. משפחות הדר ושרון, יחד עם חבריה הטובים של אור, שני הבנים ועוד כמה חברות.
אורן ואור התקרבו והוא רצה לשמח אותה.
"תגיד איך אמא של אור?", שאל אורן. תמיר הבין שהיחסים בין השניים התקדמו וכעת גם הוא יודע שהיא לא נמצאת במצב תקין מאז מות בעלה.
"אתה יודע איך היא. למה אתה שואל?", תמיר ידע שאור לא אוהבת שמדברים עליה או על אימה מאחורי גבה, ולא רצה לתת לשיחה להמשך לאורך זמן.
"פשוט חשבתי שהגיע הזמן שהיא תצא מזה, בשביל אור ושירן. אתה לא חושב?", ענה אורן.
תמיר ניער את כתפיו, כאומר נואש. "אין ממש מה לעשות עם זה אתה יודע".
אורן הבין שמתמיר לא תבוא לו הישועה והעביר נושא.
דפיקות נשמעו בדלת משפחת הדר. נעמי שאלה לזהותו של המקיש ואורן הזדהה.
"אור לא נמצאת פה כרגע, היא תגיע רק בערב", אמרה נעמי.
"אני יודע", הוא אמר, "כלומר, קיוויתי כך".
היא הביטה בו, מבולבלת מעט. "מה זאת אומרת?", שאלה.
אורן שמע את חוסר הרצון של נעמי לשוחח, אך הוא רצה לדבר דווקא איתה ונעמי הכניסה אותו אל הבית.
"אתה רוצה לאכול או לשתות משהו?" היא הציעה, ובמבטה חיפשה דבר מה שיוכל לעמוד מאחורי השאלה ולא מצאה דבר, למזלה, אורן סרב בנימוס.
"באתי לדבר איתך על מסיבת יום ההולדת של אור".
נעמי הביטה בו בהשתהות, מנסה להבין.
"אתם צריכים עזרה בסידורים או משהו?", היא שוב הציעה. שוב אורן סרב בנימוס.
"מה את הולכת ללבוש למסיבה?", שאל.
נעמי לא הבינה את השאלה, "מה זאת אומרת מה אני הולכת ללבוש?"
אורן ניסה לחפש את המילים הנכונות, להלך בין הטיפות, לא לפגוע בה, אך לא לפספס את המטרה לשמה הוא הגיע. "תראי, אני יודע שמאז שבעלך נהרג את עצובה."
הוא ניסה להראות הזדהות ועקב אחרי כל תזוזה בפנים שלה, כדי לוודא שהוא לא פוגע. "אנחנו מדינה שמלאה משפחות שכולות, ואין דבר נורא מלאבד מישהו", אמר ונשמע אפילו לעצמו אמין כמו פוליטיקאי גרוע.
היא החליטה לתת לו לדבר עד הסוף, למרות שההתחלה לא הייתה חיובית מבחינתה. איש אינו מסוגל להבין את משמעות האובדן עבורה. "ואני יודע שאני לא יכול להבין את זה עד הסוף, כי לאבד אותו ,זה כמו סוף העולם בשבילך, אני בטוח", אמר והמשיך להתרחק מהמקום בו הוא מרגיש בנוח.
הוא המשיך לאט, כאילו עוצר בכל רגע לבדוק אם הגיע אל הגבול. "הוא בטח היה כל בשבילך, אהבת חייך ואבא של הילדים שלך והכול וזה באמת כאב נורא שקרה לו מה שקרה".
הוא עצר שוב, מנסה לוודא שהוא לא איבד אותה, שהיא לא נעלמה בתוך הכאב שלה, שהוא לא פגע בה בשלב הראשוני. הוא המשיך ללכת סחור סחור, לא בטוח מה נכון לומר, עד שהיא קטעה אותו ושאלה, "מה אתה מנסה לומר?".
"אבל זה לא יכול להמשך ככה. את חייבת להתעורר".
"מה זאת אומרת?" היא לא הבינה, או לפחות עשתה את עצמה כזאת. הוא הרגיש שהוא קרוב מאוד לגבול, אולי אפילו עבר אותו.
"את צריכה להיות חזקה בשבילן, את אמא שלהן. את צריכה להיות זאת שמגדלת את שירן ואת אור, לא להפך. אני מבין את הכאב, אבל את יודעת שגם להן כואב. בסופו של דבר רק את נשארת להן, גם הן איבדו אותו".
היא הביטה בו בהשתוממות. הוא התלבט אם לומר את שמו של בעלה המנוח ובחר שלא, מחשש שהוא ישבור את האמון שבנה עם נעמי בשיחה הקצרה הזאת. בעיניים דומעות היא אמרה: "אני אקנה משהו חדש" היא הבטיחה.
היא הודתה לאורן על השיחה "מזל של אור שיש לה חבר כמוך".
"אני לא מאמין שעשית את זה", תמיר שמע מאורן את הסיפור."אחי, כבר שנים אנחנו מנסים לחשוב על דרך לעורר את אמא שלה, וכל כך פחדנו לפגוע בה,ועשית את זה ישר." אורן ניסה להפחית בערך מעשיו."תמיר, ממש לא הייתי רחוק מלקבל סטירה ממנה. היה רגע שחשבתי שממש העלבתי אותה."
קצת על הרבה 