יש כתמים שלא יורדים | מוצ"ש חיי שרה

מה הבעיה בטרנספר לחתולים? לא, באמת, מה הבעיה? צחוקים בצד על המעווים הפוליטיים של אורי אריאל, על הרצון שאולי יש לו לטהר את הארץ מערבייה, מה הבעיה בגירוש חתולים? הרי המדינה מסרסת חתולים בהמוניהם. במידה מסוימת, זה שווה להרג חתולים. לא? כי אם אנחנו אוהבים את היצור החביב הזה, אנחנו הרי לא רוצים להשמיד אותו. אבל כשאתה מסרס דורות על גבי דורות של חתולים, אתה משמיד אותם דה פקטו.

וגם: למה גם ניסיונות הלינץ' למחבלים מוסריים יותר מהתנהגות הפלסטינים, האירוניה בכשלי המינויים של נתניהו, מי האשם הישראלי בהחלטת אירופה לסמן מוצרי התנחלויות, שני שירים וקטע חדש ממעגלים של אור

קצת על השהידים |  קצת על הזמן | קצת על ברץ | קצת על הסימון | קצת על הטרנספר לחתולים | קצת על הכתם | מעגלים של אור

קצת על השהידים

השבוע היו שהיכו על חטאי ניסיונות הלינץ' של אזרחים ישראלים במחבלים. הגדילה לעשות שגית ברכה אייזנקוט, נכדתה של רחל בת ה-80 שנדקרה בפיגוע בראשון לציון, שאמר ש"לראות את הסרטון של סבתא שלי נופלת ואף אחד לא עוזר לה זה נוראי. זה אומר משהו על החברה שלנו. מה הפכנו להיות. אנשים רודפים אחר המחבל, קופצים מעל סבתא שלי ובמשך דקה וחצי אף אחד לא מושיט לה עזרה. אנחנו שרים את שיר הרעות ובלדה לחובש, אבל מה הפכנו להיות?"

טענות אלו מגיעות מתפיסה צדקנית של הסכסוך. מתוך העליונות המוסרית שלנו אנחנו זכאים על הארץ. אישית, אני לא מתחבר אל קו המחשבה הזה, משום שזכותנו על הארץ נקבעת על פי דבר אחד: אם נחיה פה או לא. אנחנו יכולים להיות מוסריים יותר מהם, אך הם יכולים להרוג בנו עד שלא יישאר בנו אחד. האם באמת עדיף למות ורק שלא נרד לרמה שלהם? האם החיים פחות חשובים מן המוסר? בעיניי, הטיעון הזה בעצמו אינו מוסרי.

אך בזמן שישראלים דילגו על פצועה, בניסיון לעצור את המחבל מלתקוף עוד אזרחים, השבוע התקיים אירוע מזעזע שמצביע על העיוות המוסרי החמור שפשה בחברה הפלסטינית. חתונה.

חתונה, ברוב התרבויות, היא אירוע בו זוג חוגג בניין דור נוסף. הוא חוגג את הבטחתו ואת תרומתו להמשך קיום השושלת והציוויליזציה של אותה התרבות. ברבות מן התרבויות, החתונה זוכה לקבל גם סממנים של התרבות כולה. כך אצלנו, מצוין חורבן המקדש תחת החופה – רגע לפני השמחה, כדי להדגיש את ההמשכיות.

בחברון התקיימה השבוע חתונה בין שני מחבלים. מתים. אמנם מדובר במקרה חסר תקדים, אך הוא מבשר על נוכחותה העצומה של תרבות המוות בקרב הפלסטינית ויותר מכך, על קריסת הציוויליזציה. הם מתחילים להבין כי המאבק הפלסטיני, ואולי המוסלמי כולו בעיניהם, מגיע לקיצו והם לא ימשיכו את השושלת. היחס הזה אל המוות אינו חסר תקדים. הוא קרה במספר ציוויליזציות בעבר. קידוש המוות מצביע על חוסר הרצון להמשיך לחיות. באירופה זה מתבטא באחוזי ילודה נמוכים, בארצות ערב זה מתבטא בשיעור התאבדויות גבוה, כשהמתאבד זוכה להיקרא שהיד.


קצת על הזמן

לאט לאט אנחנו יורדים מהפסים,
סוטים ונבהלים.
בורחים מהמציאות
בוחרים באי וודאות.

הכל חבית נפץ,
הבית שלנו הוא הכל מלבד ארץ,
מלבד מולדת
כל זהות היא אחרת.

בהתחלה זו אבן,
אחר כך מרכבה של מתכת.
רק שלום, אין דרך אחרת.

בהתחלה הם צעירים,
אחר כך אלמונים,
רק שלום, אין דרך אחרת.

בהתחלה זה מפגע בודד,
אחר כך זה הסכם עם שודד.
רק שלום, אין דרך אחרת.

בהתחלה זו חומה,
אחר כך זו כיפה,
רק שלום, אין דרך אחרת.

זה לא הזמן לעלות,
זה לא הזמן לבנות.
זה לא הזמן, ולעולם לא יהיה אחרת.


קצת על ברץ

אפתח בגילוי נאות. העיסוק ברן ברץ לא פשוט לי. תחת ידו של רן פרסמתי מספר (לא רב של) מאמרים באתר "מידה", שנתפס אצלי כרמת איכות מסוימת. התראיינתי אצלו לקרן תקווה (ולא התקבלתי) והייתי במספר הרצאות שלו במכללה למדינאות. כמובן, אנחנו גם חברי פייסבוק, מה שגורם לכך שכל התייחסות שלי לנושא, תיאורטית, יכולה להגיע לעיניו שלו.

פתאום כל הביקורת על גל הירש, שהייתה תיאורטית, או על יואב גלנט, או על יעקב פרנקל (אליו לדעתי לא התייחסתי כלל), הופכת לביקורת על מישהו שאני מכיר. זו נקודה עצומה שמשפיעה על היחס לפרשה. פתאום, בניגוד לפרשיות אחרות שמתפוצצות במרחב הציבורי, כל התייחסות יכולה להגיע אל מושא הביקורת עצמו. זה משהו שהבחנתי בו גם בפרשת גל הירש: מושא הביקורת עוקב אחרי מה שכותבים עליו. זה הגיוני מצדו, הרי שמו זה כל מה שהולך לפניו. לפתע, הדמות לא רחוקה כל כך, היא לא דמות – היא אדם, עם פנים ורגשות ושאיפות וחלומות ורצונות, אדם שאני יודע מיהו, הגם שאיני קרוב אליו עד כדי כך.

וכעת, על המינוי עצמו. לא מדובר במינוי היחיד של נתניהו שהסתבך. כמו שלושה מינויים קודמים, גם כאן הבעיה עם המינוי דומה: עברם לא נבדק. העברת תיק עם פריט שלא שולם בדיוטי פרי מנעה את מינויו של פרופ' יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל(קרנית פלוג זכתה במינוי), יואב גלנט איבד את המינוי כי השתלט על קרקעות לא לו (בני גנץ), גל הירש הסתבך בעסקאות ברומניה (רוני אלשייך) וכעת ברץ הסתבך.

האם מינויו של ברץ ילך בדרכם של פרנקל, גלנט והירש?
האם מינויו של ברץ ילך בדרכם של פרנקל, גלנט והירש?

יש משהו מיוחד בכישלונות המינויים. פרנקל, שאמור לדעת לנהל מערכות בנקאיות, לא ידע מאיפה הגיעו המוצרים לתיק שאסף מבתו ונחשד במרומז בגניבה. גלנט, שאמור לדעת להגן על גבולות ישראל, הואשם בגזילת קרקעות. הירש, שאמור היה לעשות סדר וניקיון במשטרה, הוכפש על ידי עסקאות נשק מפוקפקות וכעת ברץ, שאמור להיות המסביר הלאומי וידוע כאינטלקטואל חריף, ימני-ליברלי ומתון למדי, מוכתם כקיצוני חסר שליטה שאינו מסוגל לשלוט על יצרו וכותב שטווית בפייסבוק.

לרעת ברץ עומדת נקודה אחת. מרגע שנכנס למשא ומתן על התפקיד (וטל שניידר כתבה על כך לפחות לפני כשבוע, אאל"ט), היה על ברץ לנקות את עמוד הפייסבוק שלו מכל תוכן שעלול להוות בעיה למינוי. מרגע שלא עשה זאת, האחריות לכישלון המינוי (והיחס של נתניהו כעת מזכיר את היחס שקיבל הירש לא מזמן רגעים אחרי שהחל הבליץ התקשרותי נגד המינוי) מוטל עליו ועליו בלבד. לכל הפחות, היה עליו להתריע את אנשי לשכת נתניהו על הפרסומים מרגע שהחל המו"מ.

דבר אחר.

האיש שפועל הכי חזק לסכל את מינויו של ברץ כעת, הוא רובי ריבלין. למה? כי ברץ (בבדיחות הדעת) כתב עליו שהוא יכול להסתובב חופשי במטוס ללא חשש, כי הוא לא שווה אפילו שיירו בו. אפשר להבין את עלבונו של ריבלין, אך העובדה שהוא זה שנאבק על כבודו ולא מישהו אחר אומרת דרשני, או כמו שכתוב במסכת אבות: "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו".


קצת על הסימון

"יש אנשים שלא יאהבו לשמוע את הנתונים האלה, אבל אין תנופה אלא ירידה" כך אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו על הבנייה בהתנחלויות בכהונתו. בקדנציה הראשונה שלו, בין 96' ו-99', נבנו בשנה בממוצע כ-3,000 יח"ד, לעומת 5,000 בתקופת ברק אחריו. שרון ואולמרט הורידו את הממוצע מתחת לאלפיים (שרון – 1,900, אולמרט -1,600). נתניהו בכהונתו השלישית כבר הוריד את הרף ל-1,500 יחידות דיור לשנה בממוצע בלבד. אולי כאן חשוב לציין את הממשל האמריקאי העוין מולו ניצב נתניהו, אך כפי שהוא אמר – "אפשר לדבר על הסיבות בפעם אחרת, אבל עובדות הן עובדות".

אז מה העובדות האלו אומרות, מה יוצא לנתניהו מהמדיניות שלו מול הפלסטינים בקדנציה השנייה (והשלישית והרביעית) שלו?

כשנבחר ב-2009 הכריז כי יבחן מחדש את יחסי ישראל והרשות הפלסטינית, אך הממשל בראשותו של אובמה רצה לראות שינוי חיובי, ומהר מאוד הצהיר כי הוא מוכן להכיר במדינה פלסטינית. התוצאה לא איחרה לבוא. הוא קיבל את הרשות במעמד של משקיפה באו"ם עם איום מתמיד בתביעות בבית הדין הבינלאומי בהאג.

הוא הקפיא (בסתר ובגלוי) את הבנייה בירושלים וביהודה ושומרון, וכעת אף מתגאה בצמצום הבנייה בהתנחלויות, פחות מכל ראש ממשלה בעשרים השנים האחרונות. המחיר? סימון מוצרי התנחלויות, באופן מוצהר על ידי אירופה. למה? כי כשאירופה שומעת "כן, אבל…" לדרישותיה, היא לא מחכה לשמוע את ההסתייגות. כשישראל אומרת "כן" למדינה פלסטינית, האיחוד האירופי והאמריקאים שמושקעים בעשרות מיליארדים בפתרון שתי המדינות רוצים לראות תוצאות.

כך גם לגבי ההתנחלויות. כשישראל אומרת שהיא מקפיאה את הבנייה בהן או מצמצמת אותה, היא מודה בכך שהיא לא תישאר שם לעד.

 " הדרישה שלא להתיישב בחברון וב-140 ישובים יהודיים ביהודה ובשומרון אינה מתבטאת תמיד בתביעה לפרק את היישובים הקיימים, אלא לפעמים רק בתביעה 'להקפיא' את הבנייה בהם … אבל הקפאת הבנייה ביישובים פירושה מניעת חיזוקם וצמיחתם הטבעית, שתדון אותם למוות אטי ובטוח.

ההקפאה תמנע בניית בתי חולים, מרפאות, בתי-ספר, חנויות, ספריות ושירותים אזרחיים מכל הסוגים. פירוש הדבר הוא שבנים לא יוכלו לבנות את בתיהם סמוך להוריהם, ויישובים צעירים הנאבקים על קיומם הכלכלי לא יוכלו להתפתח ולהתבסס. מי ירצה לחיות במקומות מוקפאים שאין להם עתיד? ברור ששום אדם … לפיכך המונח 'הקפאה' הוא מלת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם ל'חיסול'."

העולם רואה את המאבק הפלסטיני כמאבק לחירות עמו. כשישראל מכירה בכך שהבנייה בהתנחלויות יוצרת זעם בקרב הפלסטינים, האירופאים לא מבינים מדוע היא ממשיכה לשהות בהתנחלויות. הרבה רואים את סימון המוצרים כהתנהגות אנטישמית או גזענית כלפי היהודים (ויכול להיות שזו חלק מהבעיה) אך בעיניים אירופאיות סימון המוצרים הוא אמצעי יעיל למדי. הרבה בעיות מוסריות ופוליטיות נפתרו רק כשהכלכלה התאימה לפתרון, אך לא דקה קודם.

כשהכלכלה הישראלית תקרוס בגלל ההתנחלויות, הם מאמינים, ישראל תיסוג מהן באופן סופי. הפתרון הפוליטי כבר מוסכם, החברה הישראלית עמדה בניסיון דומה בעבר הלא-רחוק, כעת כל מה שנותר הוא להניח את היסודות הכלכליים לכך. הכול החל, כי ישראל הסכימה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות.

נתניהו עם שרת החוץ של האיחוד האירופי. סימון מוצרי ההתחלויות נוצר כתוצאה מהמדיניות שלו
נתניהו עם שרת החוץ של האיחוד האירופי. סימון מוצרי ההתחלויות נוצר כתוצאה מהמדיניות שלו

קצת על הטרנספר לחתולים

מה הבעיה בטרנספר לחתולים? לא, באמת, מה הבעיה? צחוקים בצד על המאוויים הפוליטיים של אורי אריאל, על הרצון שאולי יש לו לטהר את הארץ מערבייה, מה הבעיה בגירוש חתולים? הרי המדינה מסרסת חתולים בהמוניהם. במידה מסוימת, זה שווה להרג חתולים. לא? כי אם אנחנו אוהבים את היצור החביב הזה, אנחנו הרי לא רוצים להשמיד אותו. אבל כשאתה מסרס דורות על גבי דורות של חתולים, אתה משמיד אותם דה פקטו.

אז מה הבעיה ברעיון של אורי אריאל, מלבד העובדה שהוא הצליח בין רגע להשכיח מאיתנו את "מגש הכסף"? המקור לחוסר הרצון שלו לסרס חתולים. ההלכה. אורי אריאל לא רוצה לסרס חתולים כי סירוס חתולים מנוגד להלכה. הבעיה היא לא עם אורי אריאל, אפילו לא עם "הפגיעה בזכויות החתולים", אלא עם מקור הסמכות שלו – ההלכה היהודית.

במקום להתמודד עם הטיעון שלו על חוסר המוסריות שבסירוס (שדומה לדיון המוסרי על הפלות, כשהמחנות ניצבים באותו הצד פחות או יותר), הם נטפלים אל הכיפה שלו. במקום לנצל את התקדים שאריאל יוצר כדי אולי להציל חיות אחרות שמושמדות, בוחרים להדגיש את העיקרון הפוליטי. הרי אם הוא משתמש בהלכה היהודית כעוגן לתיקונים ממשלתיים, הוא יוצר תקדים בו הדמוקרטיה נובעת דווקא מתוך היהדות, ובעיניים חילוניות-שמאליות – הוא עלול להפוך את ההלכה למקור סמכות שגובר על המדינה.

המם של מרצ על יוזמת אריאל. טרנספר לכוווווולם
המם של מרצ על יוזמת אריאל. טרנספר לכוווווולם

חוקר הסוציולוגיה, מרשל מקלוהן, טבע את המונח "המדיום הוא המסר". לפי מקלוהן, לא משנה התוכן אותו צרכת, אלא הכלי באמצעותו צרכת. כאן המדיום הוא ההלכה – לא משנה מה השר הציע, אלא הגורם להשראת התיקון: ההלכה היהודית. וזו בדיוק הבעיה עם רעיון "טרנספר לחתולים".

זהו צעד קטן של השמאל וצעד ענק לציונות הדתית. כי השמאל החילוני משתמש באמצעי ישן ומוכר. אמצעי דיכוי יעיל וחסכוני, שלא דורש ממנו יותר מדי: דמוניזציה. הרי ברור שאם החתול יכול היה לדבר, הוא היה מעדיף הגירה על פני סירוס, אך העובדה הזו לא משנה למתנגדים להצעת אריאל או למגחכים עליה. המטרה היא להטמיע את הרעיון ששימוש בכלים הלכתיים כמקור לחקיקה יעלה ברעיונות מופרכים. השילוב הרטורי כאן הוא מושלם: ההלכה היהודית היא מקור חקיקה ארכאי, הטרנספר הוא רעיון ימני ארכאי ותלוש מהמציאות וחתולים הם יצור חמוד (טעות איומה, כלבים חמודים בהרבה). המסקנה המשתמעת היא שרעיונות מבית המדרש הם מופרכים ותלושים מהמציאות.

מנגד, אורי אריאל עשה כאן צעד ענק עבור הציונות הדתית. הוא השתמש בהלכה כמקור ליצירת תקנה ממשלתית. זו הרי כליל השאיפה של הציונות הדתית: לתקן עולם במלכות ש-די. לחוקק במדינת היהודים על פי ההלכה היהודית. אך התגובה הפבלובית כמעט להצעת אריאל לפינוי חתולים מלמדת כי על הציונות הדתית להיערך לכך שזו תהיה תגובת השמאל בכל פעם שמישהו יביא את השולחן ערוך כמקור להצעת חוק: דמוניזציה.


קצת על הכתמים

אם בארזים נפלה שלהבת ועלינו

היא בערבים נפלה אחרת ועלינו

הותירה כתם שלא ירד מאיתנו,

ויישאר קרוב אלינו לכל מקום שבו נהיה.

מקרוב ומרחוק, גם כשלא מרגישים,

זה כל מה שרואים

כתמים כתמים כתמים

אם בארזים נפלה שלהבת ועלינו

עברה עוד שנה ולא השתנינו.

חזרנו לבאר ממנה שתינו,

נשאנו את הכד על הראש לכל מקום אליו נלך.

מקרוב ומרחוק, גם כשלא מרגישים,

זה כל מה שרואים,

חרסים, חרסים, חרסים.

עבר שלא נשכח,

הוא שלנו, והוא בלתי נסלח.



מעגלים של אור

בינתיים ארוחת הערב המשפחתית המתינה לאורן בבית, כמדי יום שלישי. מסביב לשולחן התיישבו רוב בני משפחתו-אבא, אמא, ושניים מאחיו – אחותו הקטנה ממנו, סיון בת ה-16,ורועי אחיו בן ה-12. אחותו הגדולה, שני, כבר על סף שחרור מהצבא, אך עד אז, היא בטח לא תהיה בבית.

"אז רועי, איך היה היום שלך?"

הסבב היה קבוע, גם בסדר שלו וגם בזמן. תמיד בארוחת הערב נהגו ההורים לוודא שהם מעודכנים בכל העובר על ילדיהם, בהבנה מוחלטת כי כנראה שהם לא ישותפו בכל, אך מתוך רצון שידעו שהם כאן אם צריך. בעבר הלא רחוק שני וסיון היו משתפות את המשפחה בבעיות עם בנים ולימודים, אך מאז ששני מגיעה רק פעם בשבוע רמת הפתיחות של סיון ירדה. רועי החל לחלוק עם משפחתו סיפורים על ההכנה שהוא עובר לקראת בר המצווה שלו.

אורן נזכר בבר מצווה שלו. המסיבה הייתה נחמדה מאוד, אבל מאז הוא הבין שבעצם כל המסיבות אותו דבר. זו בעצם הייתה ההזדמנות הראשונה שלו לחגוג כמו מבוגר. האמת, הוא לא כל כך רצה מסיבה, אבל ההורים התעקשו. לעומתו נראה שרועי ממש נהנה מההזדמנות לבלוט לשם שינוי. בין שני החיילת, אורן החכם וסיון הציירת, רועי הרגיש כאילו הוא הצל של כולם והנה מגיע יום אחד בו כולם יתמקדו בו. הוא סיפר להם שהוא מתכנן די.ג'יי ומוזיקה, ולימוזינה. פני ההורים החווירו ואורן אמר את מה שכולם חשבו: "זו לא בת-מצווש. אתה לא צריך את כל השטויות האלו".

רועי נראה כנעלב והחל לספר למשפחה על כך שהוא חושב שאם כבר עושים בר מצווה אז צריך לעשות את זה כמו שצריך. .כולם כבר שמעו את מה שהוא אומר עשרות פעמים ,אך רק כעת הם הבינו שיכול להיות שיש כאן יותר מסתם אמירות של ילד קטן.

אורן סיפר להם על המבחן שהיה לו והזכיר בקצרה את אור, אך כשניסה לגמד את משמעותה בעיניו סיוון עצרה אותו. "רגע, אל תרוץ בקטע המעניין! מי זאת אור?", שאלה אמו במבט מתעניין.

הוא לקח נשימה עמוקה. הוא חש את כולם מביטים בו והרגיש חשוף. הוא לא רצה לספר משהו לפני שיש מה לספר. אז הוא החליט ליצור מציאות שלא הייתה קיימת עד עתה. "מה זאת אומרת מי זאת אור? איך את לא מכירה את אור. אני מכיר אותה בערך מאז שאני מכיר את תומר", שיקר, ואז המשיך לספר על היום בבית הספר מבלי להזכיר את אור ולו פעם אחת.

ההורים דיברו על היום בעבודה ועל החלטת הממשלה לתת טיפולי שיניים לילדים בחינם, ועל כמה ששוב החרדים עושים מה שהם רוצים במדינה הזאת, ואולי זה בסדר, כי לכולנו יש ילדים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s