לא רבים יודעים זאת, אבל מרפי היה קיים כבר בתקופת האלים היוונים. הכול החל כשקופידון, נסיך האהבה, רב עם קונדס, אל הזדון. אם הייתם שואלים את קופידון על מה הם רבו, הוא לא יזכור. אך קונדס יודע. הוא כעס על קופידון שלא ירה את חיצו באלה שהניח עליה את עיניו – אירוניה. הוא תמיד אהב לבצע את זממו על אנשים – ופי כמה על אלים, בייחוד כשהם לא סרים למרותו.
קצת על מרפי | קצת על הבלון | קצת על מכבי |קצת על מגש הכסף | מעגלים של אור
קצת על מרפי
יום אחד, קופידון היה עייף ולאה, והניח את אשפת חציו על המעקה. זה היה יום ארוך במיוחד, היה זוג שסירב להיפגש – על אף שנועדו זה לזו. הוא לא ידע זאת, אך בכל פעם שתכנן להפגיש בין השנים, היה משהו – או מישהו – שגרם לו להיכשל. פעם היא חלתה ברגע האחרון, הוא פספס את העגלון בדרך לפסטיבל, היא נפלה בעוצמה, הוא פגש מישהי אחרת, וכך הדברים התגלגלו במשך חודשים. היא כמעט התחתנה, אך גם שם קרתה לו איזו תקלה (קונדס לא התאפק).
הוא עצר לרגע, לחשוב מה השתבש וגילה כי זה לא היה הזוג היחיד שגרם לו להרגיש טיפש. כבר כמה חודשים שהחיבורים אורכים כמה חודשים. תחושת חוסר ההצלחה התגנבה אל ליבו והוא תהה אם הוא מתחיל לאבד את הקסם. לפתע, ראה את קונדס. תמיד היו לו סיפורים מוצלחים והוא קיווה שהאל הזדוני יפיח רוח בליבו, או לפחות יצליח לגרום לו לחייך – ולו במעט.
קונדס, באופן מפתיע, היה קשוב ונראה שלפחות לעת עתה, זנח את מזימותיו הזדוניות. הוא פשוט הקשיב לצרותיו של קופידון בקשב רב. האם חשבת לבדוק את החיצים שלך, שאל. קופידון הביט באשפה שעל הרצפה, ואמר שבזמן האחרון נראה שהם באמת "קצת פח". קונדס הציע לסייע.
"יש לי חבר", הוא אמר – ולמרות שקופידון שמע את המשפט הזה מעשרות מעשיות של קונדס, הנורה האדומה לא נדלקה ועל האל הזדוני הוא סמך.
קונדס הרים את האשפה שהייתה על הרצפה, ונגע לפחות בשלושה מן החצים. זה הספיק כדי להפעיל את מזימת התככים. הוא הניח יד על כתפו של קופידון ואמר לו, עזוב, אתה יודע מה? אני בטוח שהכול יהיה בסדר.
רוחו של קופידון קמה והביטחון שב אל קרבו. הוא לא ידע שכעת קונדס לא יפריע לו לחבר בין זוגות יותר, אך הוא עשה משהו הרבה יותר נורא. הוא הפך את החיצים שלו למחברים-לא-מתאימים, וגרוע מכך – הוירוס הדביק את כל החצים בסבך.
קופידון ירה. הוא ירה לכל עבר, במהירות הולכת וגוברת. כל זכר ונקבה שנראו ברדיוס קרוב של אחד לשני, קיבלו את מנת האהבה. החצים עשו את עבודתם וכמות הזוגות בעיר עלתה על גדותיה. קופידון המשיך בחייו כרגיל, במחשבה שהוא שב לבצע את תפקידו בעולם, בלי לדעת שהוא שובר לאנשים את הלב בכל עבר.
"מרפי, אתה גאון", אמר קונדס לחברו הדמיוני. "הוא אפילו לא יודע שכל חץ הוא זמני". ובאמת, החיצים הפכו זמניים. אך בכל זוג שזכה לקבל חץ, הרגשות גידלו שורשים בלב האוהבים והיו יציבים כעץ. היה דרוש גרזן כדי לגדוע אותם, כשהשניים גילו שאהבה אמנם יש, אך התאמה אין.
וכך נוצר מן מעגל קסום כזה בין אנשים שהיו ביחד למשך תקופה ארוכה מספיק כדי להפוך למשמעותיים זה עבור זו, שגורם לכך שבכל פעם שהאחד מתחיל לעבור הלאה, השנייה מתחילה להרהר בחזרה אליו – ולהיפך. הם לא צריכים להיות בקשר, הם אפילו לא חייבים לדבר, אבל הדבק של קופידון עוד שם.
קצת על הבלון
החזקת את הבלונים והבטת מסביב, מבוישת ונבוכה. כאילו שלט ניאון הוצב על מצחך, מגלה פרט שאמור להיות סודי מפני עוברי אורח. לפתע, ניגש אלייך אחד מהם. אחד מאותם מאות שחלפו על פנייך והביטו בך ובבלונים ולא אמרו דבר. הוא בחן אותך מרחוק ואת הבלונים מקרוב, לחש "מזל טוב", והמשיך הלאה כאילו כלום.
ואת נותרת עם הבלונים, מביטה מסביב שלא יראו העוברים ושבים שלא התייחסו אלייך קודם שכעת היית מבוישת ונבוכה, אך כעת גם סמוקה למדי.
קצת על מכבי
בתחילת השבוע נפוצו פרסומים על כך שבמכבי רוצים ליזום מהלך שבו הליגה הישראלית תתיר לקבוצות לשחק עם שבעה זרים. הטענה של מכבי היא שכמות הזרים הקטנה (חמישה בכל קבוצה) היא אחת הסיבות לפער העצום בינה ובין קבוצות ליגת האלופות.
אלא שאם מביטים במצב הנוכחי של מכבי, מגלים שכמות הזרים היא אולי בעיה – אך היא לא הגורם לפער העצום בין הקבוצה ובין ליגת האלופות. למעשה, הזרים של מכבי אינם מועילים לה כמעט בליגת האלופות. אדרבה, מרביתם לא טובים מהשחקנים הישראלים בקבוצה. במועדון יכולים להפנות אצבע מאשימה אל חוקי האפליה המתקנת לטובת השחקנים הישראלים, אך זוהי המדיניות של מכבי: להביא את הישראלים הטובים ביותר ולצדם מספר שחקני רכש.
ובמכבי אכן היו הישראלים הטובים ביותר. כמו מואנס דאבור, שלפני שעזב מכבי עוד סירבה להתגמש איתו – עד שבקיץ האחרון ניסתה לרכוש אותו בחזרה בעלות כפולה פי כמה מהמחיר בו מכרה אותו לגראסהופרס. רועי קהת התגלגל בקבוצות ישראליות שונות לפני שיצא לוינה. האם נוסא אייגיבור או ניקולה מיטרוביץ' טובים ממנו? האם ראיקוביץ', מר שלושה מיליון אירו טוב יותר מגיא חיימוב, ברק לוי, או אפילו חביב אוחיון? האם ראדוניץ' שווה את הכסף? התשובה לשאלות האלו, לפחות עד כה(ובחלק מהשחקנים מדובר בכאלו שנמצאים בסביבה כבר כמה שנים), היא שלילית. אפשרות בחירה ביותר זרים לא תוביל לבחירה טובה יותר של זרים.
קל במצב כזה להיתפס אל רוקאביציה, שפירק את ההגנה המחוררת של מכבי בתחילת השבוע כי הוא נבחן בקבוצה בעבר, אך די להסתכל במי שכבר נמצא במכבי. זו המדיניות של הקבוצה שמותירה את השחקנים שלה לא טובים מספיק לרמות שבה היא שואפת להיות.
קצת על מגש הכסף
התכנית מלאה במסרים ניאו-מרקסיסטיים. אני לא בקי בנתונים, אבל כשמציגים תזה שטוענת שבעלי ערוצי התקשורת הם אותם אלו שחולשים דה-פקטו על כל המשק ומנסים לסמא את עיני הציבור, אני נזקת בתיאוריות פרנקפורט השונות שמסתכמות ב"תודעה כוזבת". מצד שני, לפעמים גם אחרי פראנואיד רודפים לפעמים. תשאלו את ביבי.
חברים ליברלים שלי תקפו את התכנית ובייחוד את ירון זליכה, בטענה שהנתונים שהוא הציג היו שגויים ולא עדכניים. האמת? איני יודע. אני לא בקי במתווה הגז עד כדי כך, אני גם לא מבין גדול בכלכלה(מעולם לא היה לי מינוס בבנק ואני מצליח לחסוך כל חודש, אבל אני לא בטוח אם זו ערובה למשהו). כשאריה דרעי, נציג השחיתות בכנסת הנוכחית, מתפטר ממשרד הכלכלה באופן זמני(!) רק כדי להעביר את מתווה הגז, משהו בהחלט מריח לא טוב.
ההתמקדות במתווה הגז כשגויה, מפספסת את הטענות הנכונות של זליכה על משק שלא פתוח לייבוא, על מגזר ציבורי לא מתפקד(חברת החשמל שלום) ומושחת (מכרז ממשלתי אורך תשעה חודשים), ועדי עובדים חזקים מדי ובכללם הדרג הבכיר של צה"ל – ובעיקר בתוצאה של העוולות האלו: הערך של הכסף שלנו נשחק.
יאמרו שמדובר בסדרה קומוניסטית, ונוכחותו של גוטווין ותמיכתו של זליכה ביחימוביץ' אכן תורמת לתחושה זו, אך ממתי תמיכה במשק כל כך לא חופשי, היא קפיטליזם? ממתי הגדלת המגזר הציבורי נמנית על האמונה הליברלית? מתי הפכו חוסר התחרות לערך שיש להגן עליו? מתי מונופולים נעשו קדושים? לא ברור לי.
השבוע ראיינתי את ראש ארגון ה-CRIF, ארגון הגג של קהילות צרפת. שאלתי אותו מדוע לא כל היהודים שעוזבים את צרפת מגיעים הנה ומעדיפים את קנדה, ארצות הברית, אנגליה ואפילו אוסטרליה על פני ישראל. הוא סיפר על פערי השפה והתרבות, אך גם הזכיר את הכלכלה. אם יש משהו אחד שהייתי לוקח מהתכנית הזו היא שעם ציונות לא הולכים למכולת. עם כלכלה חופשית לעומת זאת, כן.
אגב "תודעה כוזבת", אין ימני בעולם – כלכלית, חברתית וביטחונית, שיוכל להפיק תכנית ברמה הזו. הוא לעולם לא ידע לחדד ולזקק את המסרים ברמה הזו, לא עם הגרפיקה, לא עם עריכת הסרטון, ולא בויזואליה.
מעגלים של אור
"לא רציתי שתפגשי אותו כשאת במצב כזה", אמר תמיר. אור העריכה את המחווה, אך לא הצטערה על ההיתקלות. "הוא אמר שאתה מחכה לי, אבל זה היה נשמע כאילו גירשת אותו, מסכן"., השיבה.
תמיר חייך. "כן. הייתי חייב, לא?"
אור בררה את מילותיה לפני שהוציאה אותן. "הוא באמת בחור טוב. הוא היה מתחשב ומבין. הוא גם לא לחץ עליי לספר לו מה קרה."
.תמיר התפלא לשמוע את תיאוריה של אור, אבל לא ניסה להוציא ממנה עוד מידע, הוא ידע שהיא תמשיך גם בלעדיו, .והיא אכן המשיכה.
"הוא אמר משהו שיושב לי בראש קצת, אולי תוכל לעזור לי להבין את זה. אני ואתה מכירים מאז ומתמיד. ממתי אתם מכירים?"
תמיר גיחך והחל במסע קצר בשבילי זיכרונו. "נראה לי כיתה ו', או ז'? משהו כזה. אה, כן!", הוא נזכר. "זה היה במגרש כדורגל. הוא בא לבקר משפחה. הוא רצה לשחק קצת כדורגל. אילו חיים פשוטים היו פעם, חבריות מבוססות על ריצה אחרי חתיכת עור. לכי תביני."
"מה אתה רציני? עכשיו אתה מנסה להבין את ההיגיון של כדורגל? אני באמצע משהו פה", הקניטה אותו אור.
תמיר חזר להקשיב, כשבראשו עדיין עומד המבט על אותו מגרש כדורגל, כלומר הפארק עם השערים המאולתרים, בו הם השאירו זיכרונות רבים. "איך זה שאנחנו מכירים שנינו אותך כל כך הרבה זמן, ואנחנו בכלל לא מכירים זה את זה?" שאלה אור.
תמיר לא הבין. "מה זאת אומרת?".
אור החלה להסביר את הפרדוקס: "אתם מכירים כבר איזה חמש שנים, אני ואתה מכירים מאז שאני זוכרת את עצמי, ורק עכשיו אני מתחילה להכיר אותו, לדבר איתו. זה ממש מוזר."
תמיר הרהר בדבריה, מנסה להבין את הפלא. "את צריכה לזכור, ההיכרות שלי איתו הייתה די שטחית בהתחלה. כמו שאמרתי זה היה רק כדורגל ואז בתחילת השנה כשהוא עבר לגור פה. הייתי הבן אדם היחיד שהוא מכיר, אבל את צודקת. זה באמת מוזר. איכשהו תמיד חשבתי שלא שייך להכיר ביניכם, כי אתם כבר מכירים, אבל עכשיו כשאת אומרת את זה אני חושב על זה שמאז שהכרתם זה נראה כל כך טבעי, שהרגשתי מיותר ביניכם".
"אתה לא מיותר. אתה הדבק", ניסתה אור להרגיע את תמיר.
קצת על הרבה 