"התמונות כאן מאוד קשות", סיפרה כתבת השטח למגיש באולפן. עיניה בהקו בדמעות, וקולה נאנק על סף בכי. את מה שהיא ראתה, המצלמה לא יכולה הייתה להעביר. גופות מרוסקות, שלוליות של דם וים של אכזריות. "כוחות הביטחון אומרים לנו כי מדובר באחת מהתקפות הטרור הגדולות ביותר אי פעם, אולי הקשה ביותר שהייתה בישראל", היא אמרה.
קצת על העתיד | קצת על הסנאף | קצת על ילד בן 13 | קצת על האבסורד | קצת על העתיד [2] | קצת על נוח | מעגלים של אור
קצת על העתיד
"התמונות כאן מאוד קשות", סיפרה כתבת השטח למגיש באולפן. עיניה בהקו בדמעות, וקולה נאנק על סף בכי. את מה שהיא ראתה, המצלמה לא יכולה הייתה להעביר. גופות מרוסקות, שלוליות של דם וים של אכזריות. "כוחות הביטחון אומרים לנו כי מדובר באחת מהתקפות הטרור הגדולות ביותר אי פעם, אולי הקשה ביותר שהייתה בישראל", היא אמרה.
זוג המחבלים עלו על הרכבת המהירה מירושלים אל תל-אביב, בידיעה כי בפעולה טובה יוכלו לפגוע בעורק הראשי של ישראל ובאחד מכלי ההתקדמות הגדולים ביותר שלה. הם לבשו מדים זהים כמעט לחלוטין לאלו של צה"ל, כשרק תג היחידה מבדיל אותם מהכוחות הישראלים. עין בלתי מזוינת לא יכולה הייתה להבחין בכך שבכל קרון עלה "חייל" אחר שמשתייך אל אותה היחידה.
"כשהרכבת נכנסה למנהרה הם נעלו את דלתות המעבר בין הקרונות. איש לא הבחין בכך, עד שבמקרה, ממש בתחילת גשר לטרון אדם ביקש לעבור קרון והחלה להתפתח מריבה בין שני האנשים. מצלמות האבטחה מגלות כי המחבל דקר אותו והושיב אותו במקומו, כך שאיש לא שם לב למה שקורה. דקות ספורות לאחר מכן, הם החלו במסע ההרג. בקרון השני האזרחים כמעט הצליחו לנטרל את המחבל. בשלב זה, הוא בחר להשליך רימון שהתפוצץ, מה שהסית את הרכבת ממסלולה וגרם לה ליפול מהגשר. מאות הנוסעים שעל הרכבת מוגדרים כנעדרים ועשרות כבר הוכרזו כמתים".
המשדר המיוחד נמשך. תמונות של אמבולנסים המשיכו לרוץ על רקע תמונות אילוסטרציה של הרכבת. כתבת השטח לא הצליחה להתמודד עם המראות והחלה לבכות. היא ביקשה להשאיר את השידור באולפן עד שתתאושש. "קדימה דנה, את יכולה", אמר לה הצלם שעיניו שלו דמעו אף הן.
"ובכן, דרור, אתה מספר לנו כי יש מי שלקח אחריות על הפיגוע", אמר דני קושמרו. "אכן כך דני. מדובר בארגון חדש שמקורו במזרח ירושלים. בקלטת חדשה שהפיץ הארגון נראה ראש הארגון יושב על מיטה של בית החולים הדסה, ראשו חבוש ועיניו שוחקות. שמו אולי יהיה מוכר לציבור הישראלי שזוכר את האינתיפאדה הקודמת. אחמד מנסארה", הכריז דרור ונתן לשם להדהד בקרב הפרשנים.
הם לא הבינו ולא הכירו.
קושמרו נטל את המושכות וביקש מהפרשן לענייני ערבים לפרט. "באוקטובר 2015 מנסארה היה חלק מפיגוע דקירה בו נפצע ילד בן 13 באורח אנוש. הוא רץ באזור הרכבת הקלה עד שנפגע. תמונה שלו עם גופה מרוסקת התפרסמה והפכה למוכרת בכל רחבי העולם. ראש הרשות הפלסטינית דאז, מחמוד עבאס טען כי ישראל הוציאה אותו להורג", אמר הפרשן.
שאר אנשי הפאנל נותרו המומים. בקלטת, סיפר הפרשן, מנאסרה שהתבגר בינתיים מסיר את האזיקים שכבלו אותו למיטה, "בואו נראה את הקטע".
"לפני 15 שנים יצאתי לדקור יהודים", אמר מנאסרה שלעג למצלמה. "אבל אתם לא עשיתם לי כלום. למעשה, טיפלתם בי, השקיתם אותי, עזרתם לי להחלים, ואני לא יכולתי להבין – למה אתם עוזרים למישהו שמנסה לרצוח אתכם? חשבתי על זה הרבה בבית החולים. הבנתי שזה בגלל שהייתי בן 13. חשבתם שאני ילד, זלזלתם בי – בדיוק כפי שאתם מזלזלים בעם הפלסטיני. אתם חושבים שאנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים, כי אנחנו 'צעירים', כפי שקוראים לנו באתרי החדשות שלכם. האמת היא שאתם טיפשים. עכשיו הרגנו לכם מאה יהודים ויש עוד הרבה רצח בדרך. אתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מאיתנו, אבל אתם הטיפשים. מי שמטפל באויב שלו, לא רוצה לנצח אותו – ואנחנו רוצים לנצח אתכם. בדם ואש נפצה את אל אקצה, בדם ואש נפדה את פלסטין, בדם ואש אתכם נגרש. אללה אכבר".
קצת על הסנאף
אני זוכר את היום בו הבנתי שעצם הצפייה בטלוויזיה שינתה את דפוס המחשבה שלי. טוב, אני לא זוכר את היום המדויק, אבל אני חושב שזה היה בכיתה ט', או משהו כזה. אולי י'. הייתי במגרש הכדורגל של הישיבה ושיחקנו. היה מהלך מבריק של אחד החבר'ה, היה שער מרהיב. היה משהו שחסר לי. לקח לי זמן להבין מהו, אך ידעתי שרציתי לראות את השער שוב, את הביצוע, את המסירה בדרך אליו, אך הבנתי שזה לא יקרה. כי בחיים האמיתיים אין הילוך חוזר. רק בטלוויזיה.
עברו כמה שנים מאז, אבל המדיום הוא עדיין המסר, כפי שאמר מרשל מקלוהן. אם מרוב צפייה במשחקי כדורגל בטלוויזיה ציפיתי לראות את חבריי שמשחקים על מגרש אספלט זוכים להילוך חוזר, תארו לכם מה קורה כשאנחנו רואים סרטוני מוות של מחבלים פעם אחר פעם. אנחנו פשוט מתרגלים לראות אנשים מתים. אנחנו מתקהים לנוכח הזוועה.
באחת מקבוצות הוואטסאפ בהם אני חבר שיתפו את תמונת המחבל ה"עיתונאי" שנוטרל למוות ביום שישי. התמונה לא הטרידה אותי כהוא זה. הוא פשוט היה שם, רק מת. שיתפתי את התמונה בפייסבוק במחשבה שאולי אני מגזים, ואכן לאחר שקיבלתי תגובות שהבהירו לי שזה לא מקובל.
אולי אני צרכן רב של תקשורת ולכן החספוס חזק יותר, אבל אני מאמין שכולנו עוברים תהליך מסוים בכיוון הזה וצריך איכשהו להישמר ממנו. לא ברור איך, אבל הוא משנה אותנו. הנה, תראו אם איזה קטע פתחתי את ה"קצת על הרבה" הזה.
קצת על ילד בן 13
טענתו של אבו מאזן על כך שישראל הוציאה את הרוצח הצעיר להורג נגעה בעצב חשוף. הנזק שנגרם לישראל בשל השקר על מוחמד א-דורה היה נרחב ופגע בתדמיתה של ישראל בצורה קשה, אך אי אפשר שלא להבחין ברפיסות הישראלית כשמביטים בניסיון המתמשך והולך לאחוז בסטטוס קוו, בעוד הוא הולך ובורח ממנה.
המבט החוצה כל הזמן הוא חיוני, אך בשם טעינת סוללת הלגיטימציה הבינלאומית, ישראל מתנהלת כפיל בחנות חרסינה כשזה מגיע לשכונה בה היא גרה. המסר: אם אתה ילד בן 13 וניסית לרצוח מישהו, תקבל טיפול מציל חיים. זה חלק מה"מוסר" שלנו. זה חלק מהדי.אן.איי. מה שהערבים רואים, מנגד, הוא חולשה.
הרבה פעמים אנחנו מניחים שמנהיגי האסלאם הרדיקלי אינם רציונליים כשהם בוחרים פעם אחר פעם במלחמה. אנחנו מניחים שכפי שאנו מצפים מהמנהיגים שלנו לעשות הכול כדי לשמור על חיי אזרחיהם, כך הם יעשו זאת. לכן ב"צוק איתן" קריאתו של נתניהו נגד מנהיגי חמאס ששולחים את הפלסטינים למות במקומם, נשמעה גם כתדהמה.
העניין הוא שמנקודת המבט שלהם – המצב הפוך לחלוטין. אנחנו הם אלו שאינם רציונליים. אם הם היו מנצחים את מלחמת ששת הימים (או העצמאות, או כל מלחמה שלא תהיה), השואה הייתה נשכחת בעבר בשל טבח העם הנורא שהם היו מחוללים בנו כאן. איך אני יודע? כי הם מנסים למחוק כל זכר שלנו לכאן. בהר הבית וביהודה ושומרון. הם מביטים בנו ורואים שאנחנו מקבלים את זה ובזים לנו מעומק הלב. הם מנסים להרוג אותנו ורואים שאנחנו מצילים אותם. שוב ושוב. אין להם אפילו סיבה להפסיק. לא רק שהם לא מאבדים את חייהם, הם זוכים בהזדמנות נוספת להילחם למען המולדת, על חשבון האויב.
כמה טיפשים אנחנו יכולים להיות?
ביום חמישי האחרון הכריז ראש הממשלה נתניהו כי הוא מוכן להיפגש עם אבו מאזן ועם עבדאללה כדי להביא לרגיעה. כלומר לא עוד שיחות חסרות תוחלת על סיום הסכסוך, אלא שיחות עם מטרה מסוימת. לשיחות עם מטרה ויעד מדיני מוגדר, יש גם מחירים. כיוון שהפלסטינים הם אלו שהסלימו את המצב, נתניהו בעצם אומר: "אתם תפסיקו לתקוף אותנו ואנחנו ניתן לכם משהו". מה? "אין גל בנייה בהתנחלויות", למשל.
קצת על רפואת האבסורד
בכל פעם שמחבל מנוטרל אך לא נהרג במקום, יש צביטה קטנה בבטן. איך אנחנו ממשיכים להציל אותו, רגע אחרי שניסה להרוג אותנו? האבסורד לא מתקבל על הדעת, אבל המציאות עושה את שלה. סיפור ששמעתי על מחבל כזה, גורם לי לחשוב שגם לאבסורד יש סיבה.
בימים ההם בזמן הזה, ממש לפני שנה, היה פיגוע. הפיגוע לא חשוב, אך סופו רלוונטי לנו. המחבל נורה, אך לא מת. הוא פונה אל בית החולים שערי צדק ונותח בניסיון להציל חיים. אחת האחיות בבית החולים הזדעקה על האבסורד ודרשה מהרופא הבכיר שטיפל במחבל הסברים. הוא הסביר לה את מחויבותם לשבועת היפוקרטס, ופטר אותה מהעניין. על אף הניסיונות להציל את חייו, המחבל נפטר מפצעיו. האחות שמחה לשמוע, אך עדיין לא נותרה מסופקת מהתשובה.
מספר ימים חלפו והטרור היכה שוב. לאחר כנס שארגן, איש אחד נעמד מחוץ למרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. מולו ניצב מועתז חיג'אזי שאמר לו: "סליחה, אתה אויב של אל-אקצה", וירה בו ארבעה כדורים. קיומו של גליק נע על החבל הדק שבין חיים ומוות. הרופאים ניסו לעשות ככל שביכולתם, ניתחו אותו ובסופו של דבר, כידוע, הצילו את חייו.
מספר ימים לאחר שגליק יצא מכלל סכנה, כך אומר הסיפור, הגיעה אליו אותה האחות מראשית הקטע. היא סיפרה לו על הפיגוע שקדם לפיגוע שלו, בו נורה למוות המחבל שספג פגיעות דומות. מסתבר שאחרי כל ניתוח וכל אי הצלחה להציל את חיי המטופל, הרופאים יושבים לנתח את שגיאותיהם. הם עשו זאת גם עם המחבלים, ועשו זאת גם הפעם. כיוון שהפציעות של המחבל דמו לאלו של גליק, המסקנות שהסיקו הרופאים יושמו מיד על גליק, שניצל.
וכך, בלי כוונה, מחבלים תורמים את גופותיהם למען המדע ומצילים בתוך כך את אזרחי ישראל.
קצת על מה עושים
בשנות הארבעים של המאה הקודמת למדנו על בשרנו שאנחנו חייבים להיות יכולים להגן על עצמנו. בשנות החמישים, הבנו שאנחנו צריכים להיאבק על מקומנו כאן. בשנות הששים לימדנו את הסובבים אותנו אבל בעיקר גם אותנו, שאנחנו כאן כדי להישאר. שנות השבעים לימדו אותנו שלמרות הכול אנחנו לא תמיד הכי חזקים בעולם. בשנות השמונים למדנו מהי מלחמה מיותר, ובשנות התשעים למדנו שהכמיהה לשלום מובילה להרבה יותר מדי קורבנות. בשנות האלפיים למדנו שאנחנו חייבים שיהיה פרטנר לשלום, אבל אין כזה. ובשנים האלו, מה השיעור?
אנחנו חייבים להיפרד. התחלנו את המדינה הזו עם ממשל צבאי על ערביי ארץ ישראל, בייחוד אלו שמעולם לא הפכו לאזרחים. עם הזמן, התחלנו לחשוב שאפשר אחרת, שאפשר לחיות איתם. הנה, אפילו קיבלנו הוכחה בדמות ראש עיריית נצרת שמתלונן על ההסתה שגרמה לכך שיהודים מחרימים דה פקטו את העיר שלו ופוגעים בכלכלה שלה.
זה קצת מזכיר את מה שקרה פה לפני מאה שנים ויותר: ככל שעברו לארץ יותר יהודים ופיתחו את הכלכלה שלהם, רמת החיים של הערבים עלתה גם כן. וכך הם רואים בנו כשני דברים: אויב או כספומט. מנופפים בדגלי אש"ף, תומכים בהקמת יישות שכל מהותה היא לחסל אותנו, מתנגדים בחריפות לכל סממן יהודי בארץ הזו ומייחלים שנסייע להם לפתח את החיים שלהם.
בגין תמך בהסרת הממשל הצבאי וסיפח את ירושלים, אך ערביי העיר עדיין תוקפים את יהודי העיר ואת יהודי הארץ. בסכנין מפגינים קוראים לאינתיפאדה שלישית, ונציגי הערבים בכנסת מבהירים שוב ושוב: "אנחנו הריבון פה"[טיבי], ושואלים "מי זה נתניהו ובאיזו סמכות הוא אוסר עליי להיכנס אל הר הבית?" [זחאלקה].
אז מה המסקנות מכל השנים האלו? אם אנחנו חייבים לשמור על היכולת להגן על עצמנו, אך להיות מודעים לסביבה שלנו. אנחנו צריכים לעמוד על יכולתנו הטובה ביותר, אך לא לזלזל באויב. אנחנו שואפים להימנע ממלחמה, אך רק בתמורה לשלום בר-קיימא, והשלום הזה עם הפלסטינים – לא בחיי דו קיום ולא בהסכמה – אינו בר השגה.
סופו של הסכסוך בהפרדה. אך השאלה היא איך ומתי. תקופות הפיגועים ותקופות שקטות מקצינות את עמדותינו. ככה זה עובד. אנחנו נאחז בפתרון שנראה לנו שיביא את השלום, או לפחות את השקט כמה שיותר מהר. לכן הממשלות הישראליות ייטו להכיל את האירועים עד שיסתיימו, או ייכנסו בהם עד כמה שהם יכולים, רק כדי לחתור לצמצם את נקודות החיכוך עם הערבים אחרי-כן.
השאלה הפלסטינית היא שאלה אסטרטגית. ישראל ויתרה דה פקטו על ריבונותה בחלק מירושלים, אך אלו הטוענים כי המסקנה צריכה להיפרד מהשכונות הערביות בעיר הבירה שוכחים כי היא הפקירה באותה מידה את הנגב ואת הגליל. היא גם חצתה את העיר באופן שיוצר מצבים אבסורדים רבים, לפיהם יש בתוך ירושלים פלסטינים שאין להם זכויות, ומחוץ לירושלים תושבים ישראלים בעלי אזרחות או תושבות.
מצד שני, בכל מקום בעולם בו שתי אוכלוסיות מעורבבות זו בזו – זה לא עובד. אם היו מציגים בפנינו סכסוך אחר, דומה, והיינו צריכים להביט עליו באופן אובייקטיבי, אם אנחנו היינו האו"ם, היינו גם אנחנו מגיעים למסקנה הפשוטה: "שתי מדינות לשני עמים".
אבל אנחנו לא אובייקטיבים, ואנחנו לא מהאו"ם, ואנחנו לא יכולים לוותר על מה ששלנו. את המסקנות מכל עשורי המדינה צריך ליישם ולהחליט לאן לוקחים את הספינה הזו. כן, ישראל מתמודדת עם כוחות גדולים ממנה והיא לא תעשה שום מעשה גדול ללא הקשר גלובלי. זה היה נכון לגבי מלחמת יום הכיפורים, זה היה נכון לגבי הסכם השלום עם מצרים וזה היה נכון לגבי הסכמי אוסלו. לכולם היה הקשר רחב יותר.
ההקשר הרחב יותר כיום הוא שינוי רדיקלי במזרח התיכון, חזרה של רוסיה למרחב ודעיכה (זמנית לכל הפחות) של ארצות הברית. אירן הולבנה וסין עדיין אוחזת בכלכלה העולמית. בעולם כזה, נתניהו דבק בנוסחה שהוא מכיר הכי טוב: אבו מאזן. כי בניגוד לאמירות השחוקות על חמאס, אם הוא ילך – ככל הנראה יבוא מישהו גרוע יותר. בזמנים כאלו, אתה יושב ומחכה שיעבור זעם. הזמנים האלו ארוכים וכוללים פחות או יותר את כל הקדנציה של נתניהו, שמחכה ששלטון אובמה יחלוף, אולי כדי שאמריקה תחזור להיות מה שהוא מכיר, אולי כדי לראות אם אפשר לפתח בריתות חדשות, עליהן הוא כבר עובד.
קצת על נוח
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
הזרם לא עצר לרגע,
הוא שצף וקצף,
כמו אורח ראה כל פגע
הלך ושטף
את כל הרוע שסחף אותנו,
ולקח אותנו איתו
אל מקום אחר.
יש ארץ חדשה – אי שם,
יש יבשת למנוחה – אי שם.
זה מקום אחד,
מקום מיוחד.
שם נוכל להיות לבד,
ללא מורא וללא פחד.
שם נוכל לחיות יחד.
מעגלים של אור
יום הלימודים נגמר ואור הלכה אל בית הספר של אחותה הקטנה, לאסוף אותה. היא רצתה להימנע מההגעה הביתה ככל הניתן. היא רצתה לדחות את הקץ ככל שאפשר. המריבה עם אמה עדיין יושבת לה בראש, בייחוד אחרי שסיימה את המבחן. זה לא ריב חדש, הוא קורה כל ים. אור רצתה לעזור לאימה, לא לעשות את העבודה במקומה. כשהיא הגיעה אל שירן, היא שוב הייתה מאוכזבת שזו אור ולא אמא.
אור לא ידעה איך להתמודד עם סימן השאלה שריחף מעליה וניסתה כתמיד לשנות את הכיוון, אך לא הצליחה.
"אני אוהבת שאת באה", אמרה שירן בכנות, "אבל אני הכי אוהבת שאימא באה. היא תמיד מביאה מתנה והרבה חיבוקים."
אור חיבקה אותה ונותרה חסרת אונים אל מול דרישותיה הפשוטות של ילדה קטנה שרק רוצה את אימא שלה. היא חיבקה אותה בתקווה שהיא תזכה לראות את חלומה מתגשם.
כשהן הגיעו הביתה היה מאוחר מדי, אמא כבר התחילה לשתות, שוב.
שירן פתחה את הדלת בריצה אל אימה לומר לה שלום, אך אור מיהרה לעצור אותה, היא ידעה שתרצה לא במצב להתמודד עם רצונותיה של ילדה קטנה ליחס אימהי.
"בואי נלך אל תומר ויוני", היא הציעה. שירן כהרגלה סירבה: "לא רוצה, אני רוצה להיות עם אימא!".
אור שנאה לפעמים את אבא על שמת והותיר אותה לאסוף שאמה הותירה לאחותה. "שירן, תאמיני לי אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלהיות עם אימא אבל אנחנו צריכים ללכת". שירן, בת ה-12 שאלה אם זה שוב בגלל אבא.
"אמרתי לך, הוא לא אשם. הוא מת. זאת לא אשמתו". הוא המילים שיצאו מפיה של אור, אך פניה אמרו אחרת. היא קיוותה לראות את אמה ממשיכה הלאה בחייה, אם לא בשביל עצמה לפחות בשביל שירן, שגדלה עם אור ונעמי הדר כאימהות.
הפלאפון של תמיר רטט. "אנחנו בדרך אליכם" היה כתוב על הצג. כל יום בחודש האחרון הוא קיבל הודעה כזאת, לפעמים עם ריגשונים עצובים או שמחים, אך המסר של היום היה ברור -אין כבר עצב או רגש כלשהו, רק הרגל. הרגל מגונה. הוא ידע שהפעם אור זקוקה לו, כי אם אין בזה רגש, זה כבר לא אור.
"תקשיב", הוא אמר לאורן, "אני צריך שתלך. פשוט אור באה לפה עם אחותה ו.." הוא היסס, מנסה לבחור את המילים בקפידה, בניסיון לא לחשוף את אור יותר מדי. הוא לא ידע כמה אורן חשוף לכל. היא לא אהבה רחמים. "בקיצור, בסדר?" הוא בחר שלא להוסיף עוד כלל. אורן השתהה וניסה להבין. זה לא קורה בדרך כלל והוא רצה לדעת מה פשר העניין, אך החליט לכבד את בקשת חברו ואת פרטיותה של אור, שבחרה לא לבוא אליו עם הבעיה הזו.
קצת על הרבה 