עמדתי שם והבטתי לרגע מסביב. האנשים סביבי היו מבוגרים וצעירים, כמה מהם הגדרתי כחברים, חלקם הפתיעו אותי כשהגיעו. מאוורר התקרה לא הצליח לקרר ולו במעט, כיוון שלא החום הפריע, אלא הלחץ. שאלתי אנשים אחרים איך זה לעמוד שם. אחד אמר לי שברגע שנכנסים לזה, זה מרגיש בסדר. אחר סיפר לי שהוא רק רצה לסיים עם זה. היה משונה להיות שם, כאילו הזרקור מופנה אליי ורק אליי. בראשי שמעתי את הקולות והלחשושים מסביב, מחכים שאתחיל. רק שלא אטעה, חשבתי לעצמי.
וגם: איפה טעיתי בהבנת מהלכי אבו מאזן וקטע חדש של מעגלים של אור
קצת על 26 | קצת על האכזבה| קצת על האינתיפאדה | קצת על בראשית | מעגלים של אור
שלוש עשרה שנים לאחר מכן, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. רוח אלוהים? מרחפת על פני המים. יום ההולדת שלי מגיע בזמן מוזר. אם לרוב האנשים תקופת החגים מהווה פתח לחשבון נפש, יום ההולדת מאפשר הזדמנות שנייה למבט פנימה. לי אין זמן לכך. ראש השנה, יום כיפור וכבר החגים דורשים ממך לשוב ולצאת מעצמך והנה כי כן, כ"ז בתשרי דורש ממני לחקור שוב מי אני, מה אני, במה השתניתי ובמה התקדמתי.
שלוש עשרה שנים לאחר שלבשתי וסט אדום וטלית, אני עדיין לא לובש וסטים, אבל יותר מטרידה אותי הטלית. כי הטלית היא סימן ההיכר. ההורים כבר דוחקים והלחץ הפנימי לא נעשה קל יותר. כמה פעמים ראיתי חברים מברכים על טלית "שהחיינו" מתחת לטלית אחרת, ולמרות שזה תמיד נראה לי טיפשי, מיותר ולא מכבד את המעמד, אני פתאום מבין למה. כי טלית היא לא סתם בגד. היא המבדיל בין קודש לחול, בין שלמות ובין בדידות.
שלוש עשרה שנים לאחר שעמדתי שם, על הבימה, אני יכול לומר שעדיין לפעמים הקול שלי לא גבוה מספיק, אבל הוא הרבה יותר בטוח בעצמו. אני לא מסמיק יותר כשמקשיבים לי. בקידוש שאחרי, התבקשתי לשאת דברי תורה. לא הכנתי דבר, וביקשתי מהרב מאיר שלימד אותי את הטעמים שיסייע. בכל פעם שהפריעו לי לדבר במחיאות כפיים, לקחתי את הזמן להכיר את הטקסט שהרב נתן לי. היום אני יודע לחרטט לבד.
שלוש עשרה שנים אחרי שעמדתי שם, מקבל על עצמי עול מצוות, אני עדיין מתמודד עם האתגר הזה. התפילות באות בגלים מקבילים לנפילות. הנשמה צמאה, אך הגוף רווי. כמו בהרבה דברים שכולנו מתחילים, כל החלטת-שנה-חדשה מתעמעמת ככל שמתרחקים מהשנה החדשה. הרבה החלטות כאלו בעבר נתקבלו, נדונו בקבינט המוחי והפקידות של השגרה החליטה שלא לאכוף את הצו החדש. הרצון להיות חלק מהמורשת שההורים שלי בחרו בה מנצחת את הכול, כך שלא משנה לאן ייקחו אותי הגלים, תמיד בסופם יש יבשת.
שלוש עשרה שנים אחרי, ואני עדיין לא סולח לעצמי שנהניתי ללבוש וסט אדום בבר מצווה שלי. מכבי עדיין עושה לי את זה, אולי היום אפילו יותר מאז. במקום נמני, יש זהבי. במקום עונות שנגמרות בדצמבר, יש עונות אירופאיות שנגמרות בדצמבר. במקום שירים ושערים, יש צפייה ישירה וגם לנסוע למשחק של מכבי זה לא כל כך נורא.
שלוש עשרה שנים אחרי, ואני תוהה איך יראו שלוש עשרה השנים הבאות. מתי תבוא הטלית, מתי אעמוד במרכז הבמה, מתי אהיה מסופק מהנטל שאני נושא ומתי אקח את הבן שלי לראות משחק של מכבי.
קצת על האכזבה
במהלך מבצע צוק איתן ישראל הסכימה תריסר פעמים להפסקות אש. ממשלת ישראל בחרה בצעד הזה שוב ושוב. ההערכות דיברו על התעוזה של נתניהו, האומץ להוכיח כי פניו של חמאס הן לטרור ולא לרגיעה, הוא בסך הכול טען את סוללת הלגיטימציה. ברבות הזמן, האמת התגלתה. לא מדובר היה בשאיפה ללגיטימציה, ואם כן – הסוללה זקוקה להחלפה, מדובר היה בהערכות חוסר של כוונות חמאס. "חמאס לא מחפש הסלמה", קבעו פעם אחר פעם.
שנה וקצת לאחר מכן, והתקליט השבור חוזר על עצמו. פתח לא מחפש הסלמה, אבו מאזן לא רוצה לאבד את השטח, "אין אינתיפאדה, רק תקופת התפרצות". הדיסק השבור חוזר על עצמו שוב ושוב, ונתניהו מחפש דרך חדשה לטעון לגיטימציה. הקדנציה השנייה שלו, על שלל ממשלותיה מאופיינות בכך.
הוא נאם בבר אילן על ההכרה במדינה פלסטינית. הוא הקפיא את הבנייה בהתנחלויות במוצהר ובהסתר. אך ההחלטה הבזויה שהוא קיבל אתמול (ה'), מהווה שיא. בניסיונו להרוויח לגיטימציה בינלאומית לשלטון שלו, הוא מוותר על כל נכס אסטרטגי קיים. הכרה במדינה פלסטינית רק גורמת לעולם לתהות מדוע ישראל מכירה בצורך אך לא פועלת לשם כך. ההקפאה בהתנחלויות אומרת שגם ישראל מבינה שהיא לא אמורה להיות שם, אך הכיבוש עדיין נמשך. אך הוויתור על הר הבית הוא שיא. נוכחותם של חברי כנסת יהודים (התיקון על הערבים יצא רק לאחר הביקורת העצומה עליו) היא שמתסיסה את האזור, כך הוא קבע בהחלטתו.
אגב, האכזבה העצומה מנתניהו לא טמונה רק בתחום הביטחוני. הממשלות בראשותו הסבו נזק כלכלי חמור ועצום יותר מפעילי ה-BDS. וועדות ששינסקי והדיונים הנרחבים על מתווה הגז מרחיקות חברות ומשקיעים מכאן למרחק של אלפי קילומטרים. איזה בעל עסק שפוי ישקיע את מיטב כספו במדינה שמשנה את החוקים כל יומיים? לא מזמן אמר נתניהו ש"אני תמיד משיג את מה שאני רוצה", וניסה לשווא להפוך את זה לסלוגן שלו. הבעיה היא שאיש אינו יודע מה הוא רוצה, מלבד לשלוט.
קצת על האינתיפאדה
קצת קשה לשים את האצבע על היום בו החלה האינתיפאדה. טענתי כבר לפני כמה שנים שהחלה מינתיפאדה. הדפוס היה מוכר: ידויי אבנים לעבר מכוניות, הפרות סדר חוזרות ונשנות בכפרים, זריקות בקבוקי תבערה לעבר אוטובוסים. לדפוסים האלו היו שתי השלכות: האחת, התעלמות תקשורתית וממשלתית מוחלטת. השנייה, האירועים לא חצו את הקו הירוק. רבים אולי יכעסו על הטענה, אך בעיניים פלסטינית ירושלים נכללת בקו הירוק.
הסברתי כי המיקוד באזורים אלו נועד לערער את האחיזה הישראלית על השטחים, ולקעקע את תדמיתן של ההתנחלויות ככאלו שמביאות סכנה. העיקרון העומד מאחורי החשיבה הזו הועמד למבחן בסיני, בלבנון וברצועת עזה. בכל המקרים האלו, הריגה מתמשכת של יהודים הובילה לנסיגה ישראלית מתוך מחשבה שכשהערבים יקבלו את מה שהם רוצים, הם יפסיקו.
בעידן בו הסכמי השלום הולכים ומתרחקים, הברירה הטבעית נותרה לחפש לייאש את הישראלים דרך הפחד מאובדן החיים עצמם. כך הגיע ספטמבר.
בכל שנה, עצרת האו"ם גוררת איתה איומים פלסטיניים. בעבר אבו מאזן איים להקים מדינה בעל כורחנו, ליצור חרמות וסנקציות על ישראל, כשהשנה אבו מאזן איים בפירוק הרשות. הנאום שלו היה פחות דרמטי מהצפוי, אך ההשלכות שלו קטלניות. בתוך שבועות, בייחוד מאז ראש השנה, התגברה האלימות הערבית נגד יהודים. בתחילה, נדמה היה כי מעגל הדמים מוגבל לקו הירוק כפי שהיה עד כה, אך ביום שלישי האחרון – עם יידוי האבנים על אוטובוסים ביפו, הדקירות בפ"ת, ת"א, עפולה וקרית גת, נדמה כי תמה ההגבלה לשטחים מסוימים.
האינתיפאדה החלה.
קצת על בראשית
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ
למה?
מעגלים של אור
"מה את חושבת שאת יכולה לעשות כדי לשנות את המצב?" הוא שאל, מנסה כיוון אחר, אפיק מעודד יותר.
היא העלתה על דמיונה מספר פעמים את הבית בצורה שונה ממה שהוא כיום. היא רצתה לצבוע את הקירות בצבע מחודש, אולי בבז' עשיר. היא רצתה לרהט אותו מחדש, לשנות את המטבח לחלוטין וגם את חדרה שלה הייתה משנה לו יכלה.
הוא לא רצה לראות אותה בסבלה וניכר עליה שהנושא מצער אותה. הוא לא הבין ולא התיימר להבין את האובדן ואת צורת ההתמודדות שלה וחיפש את הדרך להגיע למקום בו לא כואב. מבחינתו נקודת הכאב היא נקודה שאור תגיע איתו אליה כשהיא תהיה מוכנה, כשברור שכרגע זה לא הרגע. היא לא ענתה. היא נדמה שוב.
"אולי הייתי משפצת את הבית, מטפחת אותו", אמרה לאחר זמן מה. אך כמו בפעמים קודמות, נדמה היה שהסכר נפרץ והיא החלה לתאר בפניו את בית החלומות שלה.
"אז למה את מחכה?" הוא שאל בפשטות.
"לאמא שלי", היא אמרה. "זה לא יעבוד בלי שהיא תתאושש. לא אוכל לעשות את זה בלעדיה".
כשהוא הלך היא הביטה בו, שקועה במחשבות שליוו אותה במהלך השיחה. אם זה היה תלוי בה היא כבר מזמן הייתה משנה את זה, את הכול. היה משפט אחד שהוא אמר שנותר איתה, "החלומות על עולם טוב יותר הרי לא נותרו בגדר חלומות כי הופכים אותם מחלום למציאות, והמציאות-אומרים, עולה על כל דמיון".
מאיפה מתחילים את השינוי הזה, זו הייתה שאלה ללא תשובה. היא הרי רוצה לשנות את כל עולמה, שתקוע בקרקעית עם עוגן. הכול מתחיל ונגמר באמא שלה. באיך היא מרגישה, איך היא חיה, וכרגע היא לא חיה. היא נושמת, אוכלת, שותה, ישנה, אבל היא לא חיה.
סוג של רוח רפאים, מאז אותו לילה ארור. אור זכרה את הלילה הזה טוב מאוד. טוב מדי. אמא שלה ושל תמיר לא שמו לב בכלל שהיא ושירן שם, מקשיבות לכל מילה. ואיך שהן ניסו להסביר לשירן מה זה מת ולמה הוא לא חוזר יותר. היא לא הבינה. היא עוד שואלת לפעמים איפה אבא. סתם כי היא מתגעגעת אליו, ואז אמא פורצת בבכי שוב, כי הכאב אינו חולף עם הזמן, פשוט מתרגלים לעצם נוכחותו. והוא שם, פשוט קיים.
קצת על הרבה 