כה אמר קופל: על המעשה הנדרש

על פתרונות הקסם

"ההמון דומה במשהו לאדם ישן, שהגיונו פסק לרגע מלפעול, המעלה בדמיונו תמונות בעלות אינטנסיביות קיצונית, המתפזרות חיש בבואן עם החשיבה…משום כך הדבר המרשים את ההמון הוא צידם המופלא והאגדי של המאורעות…ההמון מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות. רק הן מפחידות אותו או כובשות את לבו ונעשות למניעי פעולותיו."

מתוך ההקדמה לספר 'ההמון' מאת גוסטב לה-בון, אבי הפסיכולוגיה החברתית

רבים  רוצים לזכות בלוטו…ומה משותף בינם ובין מכשפים וקוסמים? אלה כמו

אלה מאמינים שיוכלו לכפות רצונם הפנימי על המרחב החיצוני, שניהם הולכים אחר מעשה רמייה: המהמר הולך אחר אשליית ההצלחה הזניחה – הוא הולך שולל אחרי חזיון שווא – פאנטום של עושר. המכשף או המאמין בכשפים נופל קורבן לאמונה כי ישנו קשר טבעי בין הרצון והמציאות, כי אדם יכול לכפות את רצונו על המרחב ולשנות את מה שמחוצה לו כמו שהוא משנה את דעתו או מיישם את רצונו בנוגע לסוגיה מסויימת, מכשפים או מהמרים – כשמדובר במדיניות הרי מדובר באנשים מסוכנים.

לכם, המסוכנים, אגיד: אין פתרונות קסם חברים, אין בנמצא כישוף נצחון…אין לראש ממשלת ישראל מטה קסם שיכול בתנופה אחת לדומם את מנוע-הטרור הרועש." אינכם מבינים שגם במקרה בו נצליח להפסיק את פעולת מנגנון שעתוק הטרור האנטישמי האינרציה תמשיך להוליד טרור, גם הפעולה הנכונה תפעל לאורך זמן, אט-אט יעצור המנגנון ויחזור לתרדמתו. יש להבין את המנטליות שמוליד המנגנון החברתי הנ"ל – מיהם אותם סוכני-פעולה הרואים בפעולת השהאדה, העדות, כאידיאל דתי צרוף וברצח חפים מפשע כאקט הירואי של קדושה. נגדם יש לפעול מתוך עולמם הערכי ובכלים של הכוח – את שפת הכוח תיארתי כאן, בטור שנכתב בימי 'צוק איתן', במידה שונה אך עם רעיון דומה, יש לדבר אל היריב בלשון האנושית הבסיסית בה הוא מדבר איתנו – אלימות.

כאמור, לצערי, יש רבים הנוטים אחר בדותות וטענות-קש. כל מיני מבקרים משמאל ומימין הטוענים כי נדרשת פעולה אחת, עכשיו והופ! כאמור, הכל יחזור לשלוותו הכמו הרמונית המאפשרת לנו לחיות בחווית דו-קיום קליפתית ונבובה. משמאל ומימין, מדובר באנשים המביטים על דבר מורכב בפשטות איומה. אלו משמאל, המהמרים הקוראים לנתניהו להתפטר, 'לפעול עכשיו' שלא לפספס הזדמנות שלעולם נותרת, לפני שנים מספר היו הם נביאי-שקר ששכנעו את העם לזבוח זבחים לאליל השלום – הימרו על עתידנו למען סיכויי זכייה נמוכים מאשר בהגרלת הלוטו; לו יקבלו את המושכות ינסו זאת שוב, לא נותרו להם כלי עבודה נוספים מלבד אותו פטיש עקום הרואה בכל אתגר-מדיני כמסמר בדרך לסוכת השלום. אלו מימין הקוראים לנתניהו 'לשחרר את צה"ל' או 'לבנות עוד עשר בחזקת עשר אריאל' – ובכן, אתם אחוזים להט אידיאולוגי מרשים, חלקו משותף לנו, אולם ניתוקכם מהנסיבות ומהדרישות של התפקיד מציב אותכם כסכנה ליעדים ארוכי הטווח. לא ניתן להפעיל כאן קסם – לא ניתן לכשף…

על כן צעדיו של ראש הממשלה נכונים בבסיסם אם כי מצומצמים ודלים מכדי ליצור את אפקט "האש הנגדית" הנדרש לשם כיבוי שריפת האלימות הנ"ל – אינני מפחד מכך שאלימות "תדליק את השטח" – הרי טיעון זה שגור בפיהם של אלו הרואים בעצמם כיונים-נישאות, המורמות מהעם הפשוט המדבר בשפת הכוח…הא! מה לנו המיית-יונים, המייתן מסתירה תחת הנוצות, שלד-פורח, עוף-בורח, וקרקוריו קרקורי תבוסה – אלימות היא יסוד כל דיאלוג אנושי בין ציבליזציות מתנגשות – לא לשון ולא אמונה, ראשית כל נדרשת אלימות שתדכא אלימות, אולם אלימות היא כלי, ולנו נדרשת אסטרטגיה, לנו נדרשת הבנה עמוקה של המרחב בו נפעל באלימות.
על הגיבור – על השהיד
"[…] החמאס משדר להמון הסובל בעזה תמונות חדות וקיצוניות; מגופות מרוטשות המפחידות אותו מפני 'צבא הכיבוש של הכופרים היהודים' ועד סרטוני ירי רקטות או פגיעה של יחידות קומנדו-טרור בחיילים או משוריינים של צה"ל. החמאס רוכש את אנשי עזה באמצעות הדמיון – לפי האידאל שהחמאס בונה כל עזתי צריך להרגיש כקצה להב חרבו של צלאח א-דין…'יונים' הן עוף נכחד בתרבות ערב ותרבות האסלאם…"
מתוך טור שכתבתי ב-22.07.14 – 'מוסר איתן'
"תמיד שאפתי להפוך את גופי לרסיסים קטלניים נגד הציונים ולהקיש על דלתות גן העדן בגולגולות של ציונים"
מתוך קלטת הפרידה של המחבלת רים אל רישי, בת 21, שפוצצה עצמה ב-2004 ורצחה ארבעה ישראלים.

מתוך שלוליות הדם, אגני הניקוז של שנאת היהודים האקטואלית, ניבטת דמותה של חברה שלמה, תרבות שלמה, על סמליה, ערכיה, גיבוריה. המשותף בין רצח בני הזוג הנקין הי"ד, השחיטה שברחובות העיר העתיקה, ניסיון הדקירה בשער שכם, שער האריות ובפתח תקווה, הניסיון לרצח בקרית גת, ועוד;  הנו זהותם של הקורבנות – יהודים -וזהותם של התוקפים – מוסלמים-ערבים בני התרבות הפלסטינית. המעשים הללו משותפים בהגדרתם כפי שהחמאס תארם כ'הירואיות' וכ'גבורה'.

תמונת טיול ליד פסל הארי, סמל לגבוה, בתל חי, מיתוס של גבורה
תמונת טיול ליד פסל הארי, סמל לגבוה, בתל חי, מיתוס של גבורה
הירואיזם או Heroism מוגדר על ידי מילון אוקספורד במונחים של אומץ, סכנה לחיים ואצילות המטרה. ועדה אמריקאית שחקרה את התחום הגדירה אותו על מנת ליצור קריטריון לגמול; הועדה התייחסה לפן הוולנטרי לצד הסיכון במוות או בסכנת חיים בשם תועלת מישהו אחר. מכאן שפעולות הירואיות הנן פעולות שנולדות ללא לחץ חיצוני , אדם הלוקח על עצמו תפקיד בעבור רבים בהתנדבות, אדם המתנדב לסכן עצמו עבור מטרה המשותפת לרבים – לכלל, ’מטרה אצילה‘ היא יעד הגבורה-הוולנטרית. חלק נורמטיבי בזהות העממית או בזהות המתפתחת בהיסטוריה, חלק המהווה יסוד לפתוס-לאומי ואתוס קבוצתי נולד מהקטגוריה המתקראת 'גבורה'; דמויות המוגדרת על ידי נטילת סכנה, המייצגת את המטרה המועילה לכלל, הן הדמויות הזוכות לעבור ’הסמלה‘ – הן נעשות לסמל מסוג ’מיתוס‘.
מיתוס הנו ”סיפור אידיאלי שאינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת.“(לפי ד“ר דוד אוחנה ופרופ‘ ויסטריך בספר 'מיתוס וזכרון') באם נחשוב על ההגדרות הללו וננסה להסיק מה הן חושפות על החמאס ויש להניח שגם על אחוזים לא מבוטלים מתושבי יו"ש ,בעיקר תחת מרות מערכת החינוך והתקשורת של הרש"פ, נוכל לראות טפח ממבנה המיתוס הפלסטיני – נוכל לראות איך החברה הפלסטינית מספרת על עצמה בפני עצמה ואיך היא קובעת יעדים היסטוריים כחברה.

אם נחפש את נוכחותה של 'הגבורה', בהקשר הנוכחי, אנו נלמד מהלשון הערבית המתארת אותה בד“כ כ‘שהאדה‘, משמע פעולת עדות המכירה בשליחותו האלוהית של מוחמד. זה המבצע את השהאדה נקרא 'שאהיד' – השאהיד בערבית משמע 'עד' ; לפי פרשנות אחת השאהיד היא מרטיר, קדוש-מעונה שהאל ומלאכיו עדים שראוי הוא למקום בגן עדן , לחילופין, פרשנות אחרת טוענת שהוא "עד" משום שהאל יעיד שכוונותיו היו טובות וטהורות. אנו נזהה את הפעולה הנ"ל כמימוש מצוות הג'יאהד-החיצוני, הגי'אהד הצבאי, ואת השהיד כמרטיר של המאמץ הצבאי. אולם בניגוד לעיטור גבורה צבאי, המוענק על ידי מנגנון במסגרת הפקודות, כאן מדובר במקור סמכות אלוהי/בפקודה משמיים היכולה להניע אנשים ’לקדם‘ את המציאות, בשם האל, בעצמם. מכאן שהמחולל של הג'יאהד פועל באופן פרטי לפני כל שיקול אחר – זהו חלק מהדיאלוג בין האל והפרט.

ציור של עקידת יצחק - פיטר לסטמן - הרגע בו נוצר הקו המפריד.
ציור של עקידת יצחק – פיטר לסטמן – הרגע בו נוצר הקו המפריד.
ביהדות ניתן לראות דמיון בין ה‘שהיד‘ ובין זה המת על מצוות 'קידוש השם'. ד"ר דב נוי מציג את מצוות קידוש השם באמצעות מקרה בוחן בדמות עקידת יצחק, בסופו של דיון ארוך אחת מהמסקנות שלו הנה: "מן הדין הוא שהשוחט במעשה קידוש-השם הקיבוצי יהיה אכזרי, לא יחוס ולא ירחם, לא יבכה ולא יתלונן. אם כי מידות אילו אינן ממידותיהם של בני ישראל הרחמנים, הרי מטבע הדברים היתה האגדה צריכה לייחסן לאברהם-השוחט. " לצד דוגמאות נוספות מביא ד"ר נוי דוגמאות מן המקורות; כאשר מבקשים האבות רחמים על עם-ישראל בשעת חורבן, הם מזכירים לאל את העקידה. אברהם מזכיר לאל: "אמרת לי, העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני עצמי כפתתי אותו. ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?" (איכה רבתי, פתיחה כ"ד)
במילים פשוטות -מדובר ברעיון המהווה יסוד בתשתית דתית, אולם הבדלים רבים בין ’קידוש השם‘ ומילוי מצוות הג‘יאהד – הפרשנות של האיסלאם למצוות קידוש השם בדמות התפיסה הטוטליטרית של הג'יאהד וביטוי הפוליטי-צבאי שלה משמע מימוש פעולה אכזרית, בתוך ההיסטוריה, בתוך המרחב הקיים, בשם האל.
על מנגנון 'העדות'/השהאדה החברתי
לפי דו"ח של מכון PMW העוסק במיסוד ההסתה ברש"פ המופיע כאן, לכל המחבלים הנזכרים להלן יש בתי ספר הנקראים על שמותיהם:
  1. אבו איאד (צלאח ח'לף) – ממייסדי פת"ח, עמד בראש זרוע הטרור "ספטמבר השחור." מבין הפיגועים שהוא תיכנן: רצח שני דיפלומטים אמריקאים ורצח 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.
  2. אבו ג'יהאד (ח'ליל אל-וזיר) – ממייסדי פת"ח, סגנו של יאסר ערפאת. עמד בראש זרוע הטרור של הארגון לשחרור פלסטין (אש"פ). תיכנון פיגועי טרור רצחניים רבים, ובכללם הפיגוע הקשה ביותר בתולדות ישראל, חטיפת אוטובוס ורציחת 37 אזרחים, מתוכם 12 ילדים.
  3. אבו עלי מוסטפא – היה מזכ"ל ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין." היה אחראי למספר רב של פיגועי ם שבהם נהרגו אזרחים ישראליים במהלך מלחמת הטרור הפלסטינית ("האינתיפאדה השנייה )."
  4. אוסאמה אל- נג'אר – דובר 'גדודי השהידים של אל-אקצא' של תנועת פת"ח, שבפעולות הטרור שלהם בשנות מלחמת הטרור הפלסטינית ("האינתיפאדה השנייה") רצחו מאות אנשים .
  5. אחמד יאסין – מייסד תנועת חמאס.
  6. דלאל מוגרבי – הובילה את התקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות ישראל, חטיפת אוטובוס בשנת 1978, שבה נרצחו 37 אזרחים, מתוכם 12 ילדים.
  7. חסן סלאמה – קצין המבצעים בזרוע הטרור "ספטמבר השחור" של ארגון פת"ח. תכנן את התקפת הטרור באולימפיאדת מינכן 1972 שבה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים.
  8. כמאל עדוואן – איש הנהגת פת"ח בשנות הששים ותחילת שנות השבעים. בתקופה זו היה אחראי לחדירות ולפיגועים בישראל, ולפיגועים נגד יעדים ישראליים בעולם.
  9. סדאם חוסיין – נשיא עיראק שהורשע בפשעים נגד האנושות. הוצא להורג על ידי בית דין עיראקי מיוחד.
  10. סעד סאיל – מפקד בכיר בפת"ח, הנהיג פעילות טרור של יחידות פת"ח שהתבססו בלבנון בשנות השבעים והשמונים.
  11. עז א-דין אל- קסאם – הנהיג פעולות צבאיות אסלאמיות נגד המנדט הבריטי בארץ ישראל. זרוע הטרור של חמאס נקראת על שמו – "גדודי עז א- דין אל-קסאם."
  12. שאדיה אבו ר'זאלה – אחת המחבלות הפלסטיניות הראשונות. השתתפה בפיצוץ אוטובוס ישראלי. נהרגה בעת הכנת פצצה.

לרוב נראה הכרזה מטעם השהיד, העד, למען תדע העדה, ידע הקולקטיב על שליחותו הסמלית למען הכלל – ישנה תבנית בה החמאס או הפת"ח(בימי ערפאת) היו מפרסמים קלטת וידאו ותמונות סטילס בהן נראה השהיד בלבוש 'טהור'/דתי, בידו ספר קוראן, מאחוריו דגלים למען שחרור הר-הבית ובפיו הכרזה על מימוש הג'יאהד הפוליטי .

הנאדי תיסיר עבד אלמאלכ ג'רדאת, המחבלת המתאבדת במסעדת
הנאדי תיסיר עבד אלמאלכ ג'רדאת, המחבלת המתאבדת במסעדת "מקסים" בחיפה לפני הפיגוע.
להלן קטע מדבריה:
"בכוחו של אללה וגבורתו, החלטתי להיות המתאבדת השישית, אשר הופכת את גופה לרסיסים, שיכנסו ללב כל ציוני מתנחל בארצי…."

הן החמאס והן הרש"פ מגדירים את "קידוש השם" המוסלמי באמצעות רעיון העדות/השהאדה – עדות ממשית של האל כי זה הצעד הראוי. הוא נתפס כגיבור ובתוך סגנון הגבורה הזה ישנם גם יסודות של אכזריות. השהיד להלכה ולמעשה 'עוקד' בשם נתיב אלוהיו – האכזריות משכיחה את נכונותו של יצחק ואת פעות המלאך – היא הנותר מכל מעשה העקידה ופרשנויותיו. תרבות לתרבות נשזרת, ומסבירה: מדובר באדם שלקח באופן וולנטרי חלק פעיל בפעולת הקידוש המוחלט של העולם – הוא מהווה חלק פעלי, לרגע, בפעולה הקדושה ביותר שניתן להעלות על הדעת. ציווי שחלק נרחב מפרשנויותיו מובילות  לדבקות בפעולה האכזרית הנ"ל.  פעולת ההתקדשות כנתיב חיים נוכל למצוא בתביעה מכל מוסלמי לבצע ג‘יאהד, כלי אישי-קולקטיבי שאחת מפרשנויתיו, כפי שאמרנו הנה קידום אלים בעולם הממשי של הגאולה.

צילום מסך מתוך אתר PMW - - מבט לתקשורת הפלסטינית) - דוגמה להנחלת המיתוס בזמן-אמת.
צילום מסך מתוך אתר PMW(מבט לתקשורת הפלסטינית) – דוגמה להנחלת המיתוס בזמן-אמת.
כאן מתגלה הדיאלוג: האתוס והמיתוס יוצרים פרקסיס(פעולה וחוויית פעולה) של קדושה בדמות השהיד, השהיד משרת מטרה ארצית 'קדושה' ובמותו הוולנטרי יוצר מיתוס – בתי הספר למשל משמרים אתוס ומיתוס שהשהידים יצרו, המיתוס יוצר אקלים תרבותי המעודד היווצרות 'יורשים', או לחילופין מחזק את המיתוס ’שיצר‘ והניע אותו. השהיד מניע לפעולה ומונע-לפעולה על ידי פעולה קודמת המוטמעת בכלים פסיכולוגים וזכרון תרבותי. לכן התעמולה הארסית משמעותית בהנעת אנשים לפעולת 'קודש' – המנהיגים יודעים ל'זמן את העם', להניע את ההמון למישור המעשי. יש כוח, כוח רתע וחדירה בכלי הנשק הנ"ל, לפנינו כלי נשק תרבותי הנלקח לתוך הממד ההיסטורי-פוליטי ומקדם סוג של גאולה קולקטיבית בדמות שינוי פוליטי. אנו לא מוכנים להתמודד מול יריב כזה כל עוד לא נכיר בתשתית הבסיסית המלווה אותו כקולקטיב ואת חבריו כפרטים, מן הכוח לפועל.
אין מכאן ללמוד כי נדרשת פעולה קולקטיבית בכלים זהים, אולם יש לדבר אל היריב, במדיניות המתבצעת במישור דומה. דוגמה לפעולה שגויה ניתן למצוא, למשל, בניסיון לשכנע אדם הנטוע בתרבות הספוגה במשמעויות מיתיות ותיאולוגיות-דתיות כי עליו לוותר על גאולתו בשם רווחתו הפרטית-חומרית – מדובר בפעולה הכופה עליו הגדרה מקומית-אישית, זוהי שגיאת ייחוס המייחסת ל‘אחר‘ את התרבות ’שלנו‘. כל פעולה מהסוג הנ"ל, המתבססת על תודעה מערבית ליברלית, סוציאליסטית או תמהיל של השתיים, נגד מומנט ההקדש שאנו רואים סביבנו נועדה לכשלון באם לא תלווה בפעולה במישורים התרבותיים עליהם דיברנו.
נדרשת צריבה תודעתית שתהדהד בתוך התבנית הרצחנית שנרקמה בתוככי הציבור הערבי-פלסטיני.
באם רצונך לזכות להקשבה, הבנה ושינוי עמדה/מעשה של ’אחר‘ עליך לדבר בלשונו ולא לנאום עליו בלשונך –

לאחר ש'ענן-הבית' ירה ממטריו, קופצות 'פטריות-השהאדה/העדות' מבין חרכי הקרקע, ’השהידים/העדים‘ הקדושים,  מחייבים מענה במישור התיאולוגי – חובה עלינו, 'ארציים' יותר או פחות, לדבר לאנשי העולם-המוסמל הנ"ל, , התיאולוגי-מוסלמי, בשפתם. נדרשת פעולה מעשית, לשינוי סוציולוגי, באמצעות ניפוץ תשתית ההירואיזציה שעובר כל שהיד על ידי הרש“פ, נדרשת פעולה ממשית השוברת את המישור הסמלי,  ממנו השאהדה יונקת לגיטימציה ציבורית; נדרשות פעולות היוצרות אי-נעימות רבה לאלו המקדשים את השהיד כסנקציה מעשית בדמות מחסומים, חיפושים ספורדיים בעיר העתיקה ופגיעה בתשתית העסקית ברובע המוסלמי, עיכוב בקבורת המת ומניעת הלוויות קבורה, צילום בלתי פוסק של 'שהידים' עצורים על ידי שוטרות ולוחמות(כתבנית השפלה) תזמון חיפושים בבתי השהידים ומשפחותיהם בעת הקינה בסוכות האבלים, איסור הצגת תמונות שהידים על מוסדות ברחבי יו"ש כולל הסרה פרובוקטיבית של התמונות הנ"ל ועוד – גם אם ילהיט הרוחות בטווח הקצר, תצטננה בטווח הארוך.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “כה אמר קופל: על המעשה הנדרש

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s