בכל סוף שבוע בו אני חוזר לבקר את ההורים, כביש 1 מתחלף בציר 60. מנוף של נתב"ג ויישובי עוטף ירושלים, אני זוכה לקבל את בית אומר ואל-ערוב, בואכה חלחול. האפשרות לקבל טרמפים בשעות מאוחרות נפסלת, רק כי המצב הביטחוני קצת נפיץ בעת האחרונה. שוב. ידויי אבנים, זריקות בקבוקי תבערה, מרגישים קצת מטרידים, ואפילו מפחידים. כשאתה שומע את קולותיהם של האנשים שחוו את זה, אתה מבין שחייהם באמת ניצלו.
וגם: השבוע האחרון של וינשטיין בתפקיד מתקרב, תחושות מתפילת נעילה ומה עקב האכילס של הפועל באר שבע? קצת על הרבה, מוצ"ש האזינו
קצת על אבן, נייר ומספריים | קצת על הירש | קצת על מלכות יהודה | קצת על יום הכיפורים | קצת על טרנר | מעגלים של אור
ועדיין, רק השבוע החליטה הממשלה לשנות את נהלי הפתיחה באש. למה?
כי אי אפשר להסתיר את זה יותר. זה הגיע אל ירושלים. בראש השנה נהרג אדם, ובשבוע שעבר כמעט נרגמו למוות אם ותינוקת. אז זה הצד שלנו. אנחנו מכוסים. נירה בהם יותר, נגן יותר על בנינו ועל בנותינו וחי נפשי, גם על עצמנו. אבל בצד הפלסטיני משהו השתנה. זו אינתיפאדה קצת אחרת. אין אוטובוסים מתפוצצים ולמעט הפיגוע בהר נוף לפני שנה ("זה דאעש"), הפיגועים נשמרים לטווח שסמוך מאוד אל הקו הירוק. באופן שמזכיר את האינתיפאדה הראשונה.
אבנים, דקירות ודריסות – כן, ירי, פיגועי התאבדות ופיצוצי אוטובוסים – לא. לא מדובר בהצלחה כבירה של השב"כ, או לפחות לא רק השב"כ. התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית עובד שעות נוספות ועובד לא רע, אך מדובר גם בהוראה מגבוה. אבו מאזן באמת לא מאמין שזה יעיל לרשות (אם היה חושב שכן, היה עושה זאת). כשאתה מפוצץ אזרחים למוות, אתה לא יכול להיות הקרבן. בטח לא בעולם של אחרי ה-11 בספטמבר או אחרי הפיגועים של לונדון ב-2005.
הגיאוגרפיה היא מרכיב נוסף. זהו ניסוי מדהים שנעשה על דעת הקהל הישראלית. אחרי האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות ומלחמות עזה – הציבור הישראלי שבע מוויתורים מיותרים עבור השלום. הוא אינו מאמין שהתהליך יכול להוביל למטרה שלו. מנגד, ההיסטוריה מוכיחה שהטרור משתלם, בייחוד כשהוא רחוק מספיק ממרכזי האוכלוסייה העיקריים של ישראל.
ישראל נסוגה מלבנון עם הזנב בין הרגליים בגלל ארבע אמהות שהתלוננו על מותם של חיילים רבים. היא נסוגה מרצועת עזה לאחר שירו משם פצצות מרגמה שהרגו את החיילים. אז הכלל הפלסטיני הוא פשוט: הכה במתנחל, הכה בחייל, ותזכה לנקודות. ככל שייהרגו יותר ישראלים "מעבר להרי החושך", דעת הישראלים באשר לשליטה שם תתערער והיא תיסוג מעצמה.
אז איזה צד ינצח, המפוכח מתהליך השלום או זה המיואש מהאפשרות להשיג ביטחון עם פלסטינים בין הרגליים?
קצת על הירש
גילוי נאות: פרסמתי כתבה על התנהגותו של הירש בתום מלחמת לבנון השנייה, שהובילה לשיחת נזיפה שזכיתי לקבל מהדובר שלו.
חשבתי לכתוב דיסטופיה, להקצין את המצב בו הירש עמד למחוזות אחרים. על התמודדות לתפקיד רם ונישא יותר, שנפסל בשל חשדות לא בדוקים עד תום, אבל זה הרי קרה במציאות. תשאלו את בנימין בן אליעזר. איפה עומדת החקירה שלו? לא ברור. האם הוא יכול לשוב לחיים הציבוריים? ברור שלא. כנ"ל סילבן שלום, שזכה להאשמות על הטרדות מיניות, או משהו לא מוכח שכזה. את משרד הפנים הוא יכול לקבל, אבל לא את בית הנשיא.
חשבתי לכתוב על ראש ממשלה מכהן שמודח לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה מוצא פגם בהתנהלותו, אך גם זה כבר היה. ואולמרט – לפני שהורשע – זוכה מספר פעמים והיה קרוב מאוד להזדכות שוב. אגב, גזר הדין שלו מחכה לפסיקה, אבל העיקר שהוא כבר לא ראש הממשלה…
ואז הבנתי שבמסגרת המציאות הפוליטית כיום, היועץ המשפטי לממשלה – בין אם תקראו לו יהודה וינשטיין ובין אם תקראו לו אביחי מנדלבליט או אהרון ברק, שולט בכל.
קצת על מלכות יהודה
זה היה השבוע האחרון שלו במשרד. חליפתו המגוהצת הבהירה שגם אם הוא תכף עוזב, הוא לא מתכוון להפסיק לעבוד. לא ברגע האחרון ואולי אפילו לא אחריו. הוא לא ידע עדיין מה יעשה, אולי ייתן למצפון שלו קצת מנוחה מכל אותם ימים בהם חיכתה לו אביבה עד שיחזור מהמשרד עד השעות המאוחרות של הלילה. לעיתים, היא ידעה, הוא גם לא יחזור.
אך על השולחן הונחו יותר מדי תיקים ליורשו. הוא רצה אותם לעצמו. בלי להודות בפניו של איש, הוא קיווה מעט שכהונתו תוארך, אך בשנה האחרונה יחסיו עם אלו שמקבלים את ההחלטות האלו התערערו. הם חשבו שהם באמת אלו שקובעים את המדיניות, בעוד הוא נאלץ כמה וכמה פעמים להיחלץ לטובתם ולהציל אותם מעצמם.
הוא החליט לממש את הגעגוע שניקר בקצות אצבעותיו והחל לארוז. לפחות את הדברים האישיים. הוא החל לעיין בתיקים שהיו מונחים על השולחן, אלו שהוא כבר לא יתחיל לטפל בהם אלא ממשיך דרכו, יהיה אשר יהיה. הוא ניסה ולרגע אף חשב שהצליח, לעכב את המינוי.
הייתה לו שיטה: הוא בדק את הרקע של המועמד, ואם המועמד לא התאים לו הוא היה הופך איזה עיסוק לא מובן למשהו חשוד. כמובן, משם הדרך אל העיתונאים הייתה קצרה. טלפון קצר באמצע הלילה, ובאמצעות כתבת צבע עם כותרת שחורה ובלי תוכן הייתה עושה את שלה. כך הוא הפיל את גלנט. טוב, בעצם עם גלנט באמת הייתה בעיה. אבל את המפכ"ל ההזוי הזה שהם רצו? הוא הפיל ככה. ותמיד יהיה עוד מישהו שמתלונן, כי כמעט כל אדם שמתקדם בחיים דרך על מישהו בדרך. אצל ריבלין הוא ניסה, הוא באמת ניסה, אבל כמה שלא חקר הוא לא מצא. לעומת זאת, אם היו נותנים לו לשים יד על פרס… טוב, זה נושא לדיון. הממזר הזקן הזה עוד יקבור את כולנו.
השם שהתנוסס על התיק היה מוכר, אחד המועמדים לתפקיד במוסד, שכנראה עשה איזה משהו מתישהו למישהו. פנייה לא נכונה. לא משהו רציני, אבל אם הוא היה יושב בכיסא, הוא כנראה היה נעצר שם. הוא לא ידע איך או למה, אך לפתע הוא מצא את עצמו מחייג אל נשוא החקירה והזמין אותו להיפגש. שיחה קצרה, במקום מוסתר. זה כבר לא יהיה התיק שלו, אבל הוא רצה לדעת האם יש דברים בגו. האשמות על עסקאות מפוקפקות בניגריה וכישלון במבצע החיסול בדובאי. על פניו, שגיאות מקצועיות, לא יותר.
הוא הודיע לאביבה שהלילה שוב יאחר לבוא, "אל תחכי לי", ביקש. היא התפלאה שגם בשבוע האחרון שלו בתפקיד הוא עובד, אך כשהוא אמר "אני אהיה בתפקיד עד ליום מותי", היא חשבה שיירצה לעבוד גם אחרי שיפרוש. היא לא תיארה לעצמה לאן הלילה ההוא יתפתח.
הוא נכנס לחניון החשוך בדריכות והביט לכל כיוון בחשש. בכל זאת, אותו אחד שפישל עם הדרכונים לא פישל עם המטרה עצמה: חיסול.
הוא החנה את הרכב וחיכה לבאות. לפתע, מתוך המכונית, הוא שמע קול כחכוך גרון ונבהל עד לעמקי נשמתו. "עורך דין וינשטיין", אמר אותו איש. "אני שמח שיכולת להגיע הנה". הוא לא האמין שאותו אדם היה במכונית שלו כל הזמן הזה, אך לא רצה להראות כמה הוא מבוהל. הוא העדיף להעביר את השיח למקום בו הוא מרגיש בנוח יותר.
"כמו שאתה יודע", אמר העורך דין, "אני מסיים את תפקידי בעוד שבוע. אבל על השולחן שלי, או בעצם של היורש שלי, הצטברו כמה תיקים שלא הספקתי להגיע אליהם", אמר בניסיון לשוות לקול שלו טון מאיים ככל הניתן.
"תן לי לנחש", אמר האיש שהיה במושב האחורי, "אחד מהם שלי?".
וינשטיין הנהן.
"אם כך, למה קראת לי עד לכאן?", שאל איש המוסד לשעבר.
"מאותה סיבה שישבת במכונית שלי לכל אורך הנסיעה שלנו, אך חשפת את עצמך רק פה", השיב היועץ המשפטי לממשלה.
"אבל אתה יכולת לדבר עם עצמך, אני לא", אמר איש הצבא והמוסד לשעבר.
וינשטיין לא הבין את ההומור וגם לא הייתה לו סבלנות. "תראה, אני כבר לא צעיר", אמר בניסיון נוסף להראות את אדנותו על היושב מאחור, "אבל אהבתי את התפקיד שלי. עשיתי אותו טוב והצלתי את המדינה הזו הרבה יותר מכל אותם אידיוטים ששלחו אותך לדובאי ולאן שלא שלחו אותך. אני מהרהר באפשרות הזו כבר תקופת מה, אבל נראה לי שהגענו לסף קריטי שבו נמאס למספיק אנשים חזקים מהשלטון הנוכחי. בבחירות אנחנו לא נראה שינוי. לחץ בינלאומי שמוזמן מכאן גם לא עובד. נותרה רק אפשרות אחת, אבל היא קיצונית ואני לא אוכל לעשות זאת לבד".
"על מה לעזאזל אתה מדבר?", הזדעק בעל התיק הפתוח על שולחן מנהל המדינה.
"אני מדבר על שינוי במוסדות המדינה", אמר האיש שחש יותר ויותר כמנהל המדינה.
האיש מאחור החל לפתוח את הדלת.
"אתה רוצה להיות ראש המוסד? ראש השב"כ? הגנרל? המצביא? אולי תסתפק בסגירת התיק. מה שתרצה – שלך", הציע וינשטיין.
"אתה משוגע לחלוטין!", אמר, אך הכניס פנימה את הרגל וסגר את הדלת. וינשטיין ידע – הוא שלו עכשיו.
דקה חלפה לפני שמי מהם דיבר, וזה היה האיש שקיבל הזדמנות לנקות את שמו מכל רבב באבחת יד. הוא שאף לעבור את המשבר בלי חקירה, בלי כותרות, בלי השמצות. הוא ראה מה קרה לקודמים שניסו לעבור בדלת הזו. הוא הרגיש כאילו מדובר באריות שעוברים דרך גלגל אש. זה נראה מדהים מהצד, אבל בפועל רק אריה טיפש ומאולף במיוחד יעשה דבר כזה. הוא עצמו העדיף לפרוש ולא להיות מושפל ברבים.
"כמו שאמרתי, אני מדבר על שינוי במוסדות המדינה. הגענו לסף קריטי בו מספיק אנשים רוצים את זה. אנשים חזקים, משפיעים, שמוכנים לעשות הרבה כדי לראות את השינוי הזה קורה", אמר וינשטיין.
"אתה מדבר כמו יאיר לפיד. אתה רץ לבחירות?", שאל היושב באחורי המכונית.
ידו של וינשטיין השתעשעה ברעיון של ללחוץ על ההדק, הוא החל לעלות לו על העצבים עם הבדיחות הלא ברורות האלו. "אתה לא מבין?", הוא אמר במקום, "אחרי שאני אסיים לא יהיה יאיר לפיד. העם לא יוכל לבחור בטיפשים כאלו. אני רוצה לעשות הפיכה. ובהפיכה הזו, העם לא יוכל לבחור את מי שהוא רוצה, אלא רק את מי שראוי, את הנבחר הסביר".
הבחור מאחור שתק והעדיף להקשיב. מהניסיון שלו במצבים האלו, האויב חש בטוח מספיק כדי להמשיך ללהג ולחשוף את תכניותיו עד תום. איש לא יאמין לו, כך שהוא לא יוכל לעשות רע ליועץ המשפטי, הוא רק יצטרך לוודא שהתכנית הזו לעולם לא תצא לפועל. הוא התיישב וניסה לשוות לעצמו מראה משולב של יראה וכבוד.
וינשטיין המשיך ותוך כדי שהביט במראה, הבליע חיוך שחשף בפני איש המוסד לשעבר כי הוא מרוצה משפת הגוף של היושב מאחור. הוא חשב שהוא באמת שולט בהגה.
"אני רוצה שאתה תעמוד בראש ההפיכה. זו תהיה המהפכה הגדולה ביותר מאז המהפכה החוקתית". היועץ המשפטי לממשלה המשיך ותיאר את הטנקים משתלטים על משרד ראש הממשלה ועל הכנסת, על סילוק אלים של נבחרי הציבור, על הדחת כל מינוי פוליטי כלשהו ועל העברת מוסדות השלטון לידי משרדו שלו – של היועץ המשפטי. הוא תיאר את המוסדות מחדש, את העברת ניהול כל משרדי ממשלה בכפוף ליועץ המשפטי שלהם. רק כך, הוא אמר, נוכל להגן על המדינה.
התמונות שעלו לאיש שישב מאחור הזכירו לו את המהפכה הצבאית בתאילנד ובמצרים שהיו בעשור האחרון. הוא דמיין את ראש הממשלה כלוא מאחורי סורג ובריח, אך אז נזכר שהבית בבלפור כבר הרבה שנים לא עבר שיפוץ, וסידורי האבטחה שלו באמת נוראיים – אז אולי זה לא כל כך שונה.
"אתה יודע מה?", אמר בטון מחויך ומסופק למדי, שהגדיל את עיניו של וינשטיין בחיוך, "אני חושב שזו תכנית מצוינת. אני מאמין שאתה תוכל באמת להוביל את המדינה למקום טוב יותר מהמשוגעים הפופולסטים שמנהלים את המדינה. הרי רק לפני כמה שבועות שר התחבורה החליט, בניגוד לכל היגיון, לסגור את המרחב האווירי מעל החתונה של בר רפאלי, רק כי הוא ידע שהיא תשיג כותרת בעיתון. יאיר לפיד נאם בבר אילן בנאום שההיגיון לא נכנס אליו. האופוזיציה פה מביכה ולמען ה', אורן חזן עדיין חבר כנסת! אבל יש רק בעיה אחת בתכנית שלך".
"ומה היא?", שאל וינשטיין.
"היא לא תעבור את בג"ץ", אמר וטרק את הדלת.
קצת על יום הכיפורים
כשהקהל הקדוש החל לשיר
"כל עוד בלבב פנימה",
כבר יכולתי לחוש את ירושלים
הבנויה מתקרבת הנה.
במקום בית מקדש מעט,
ראיתי בית מקדש מלא.
לא עוד זכר לחורבן,
אלא אבן פינה לבניין.
והרי זה לא מכבר
בעל התוקע תקע בשופר
תקיעה שברים תרועה,
תקיעה גדולה.
הר הבית בידינו
הר הבית לידינו,
ולמרות ששועלים מהלכים בו,
אנחנו מתחתיו, הוא ממש פה.
והקהל הקדוש טהור מספיק,
כל כך קרוב שזה מצחיק.
נפש יהודי הומיה כבר שנות אלפיים
ארץ ציון וירושלים
קצת על טרנר
המחזור הרביעי של ליגת העל עבר, ונראה ששלושת המועמדות המרכזיות – על הנייר – נמצאות במצב קשה. הראשונה והמרכזית לא הצליחה לרדת לקרקע מאז נחתה מלונדון, השנייה חנכה בית חדש והתרגשה מהמאורע והשלישית סוגרת את הטבלה. כך שמכבי פתח תקווה מביטה על הליגה מלמעלה ופער משמעותי רק אחרי ארבעה משחקים.
כל ארבעת הקבוצות הישראליות הקודמות שהעפילו אל ליגת האלופות, לא הצליחו לקחת אליפות. הטובה שבהן, מכבי חיפה (הראשונה) הפסידה את האליפות בשל הפרש שערים, אבל את התואר היא איבדה במשחקים נגד מכבי קרית גת, בהן הפסידה 4-0. המעבר החד מאולד טראפורד לקריית גת היה חד מדי. האם גם המעבר מסטנפורד ברידג' אל בלומפילד חד מדי? זו רק סיבה אחת שבגללה מכבי פתחה את העונה ברגל שמאל.
במשחק מול רעננה בלטו כמה בעיות, שנחשפות כמעט מדי משחק. רבים נוטים להאשים את ראיקוביץ' בספיגת השערים, אך שוכחים שגם כשפאבלו עמד בשער, ההגנה של מכבי הייתה שברירית למדי, וגם במשחקי קדם העונה בגביע הטוטו הקבוצה ספגה לא מעט.
אם נביט בחוליית ההגנה של מכבי בשנה שעברה נמצא את שרן ייני, קרלוס גרסיה, איתן טיבי ועמרי בן הרוש שהתחלף עם יואב זיו. זו רביעייה ששיחקה יחד במשך שנתיים. העונה, המגן הימני (וגם שפונגין וגם דסה יציבים וטובים בינתיים) חדש, אחד הבלמים (בן-חיים) חדש והמגן השמאלי עוד לא התייצב (אלוקים ישמור מה יקרה אם עוז ראלי יקבל את חולצת ההרכב).
בקישור, עזיבתו של ראדי ואי הישארותו של רייכרט סללו את דרכו נוסא אייגיבור להרכב. איגיבור שחקן טוב, אך כשהוא משחק בתור הקשר המרכזי של הקבוצה, או בתור 50-50, הקישור לא מספק יכולות התקפה ראויות, והגל השני אינו מאיים. בשנים עברו היה שם את מהרן ראדי שאהב לבעוט ממרחק. בסגל הנוכחי, רק הצבה של קשר קדמי – דור מיכה, גילי ורמוט או ערן זהבי, בעמדה הזו תוכל לשנות את המצב.
גם בשלישיה הקדמית, המצב אינו טוב יותר. בן חיים הולך לאיבוד באירופה, דור מיכה התחיל את העונה ברגל שמאל, גילי ורמוט עוד לא התחיל לשחק במכבי מאז שהגיע. גם ראדונוביץ' מתאקלם בעצלתיים, כמובן, עדן בן בסט שהובא ברעש גדול לא הצליח לקבע את מעמדו בקבוצה. השבוע הוא העלה שער מרהיב ממשחקוני האימונים של הקבוצה, אבל על המגרש זה לא קורה. כך שהקבוצה תלויה לחלוטין ביכולת הכיבוש של אדם אחד: ערן זהבי. ככה אי אפשר לקחת אליפות.
אך שתי היריבות הגדולות שלה על התואר (אם נשים בצד, בינתיים את מכבי פ"ת), מתמודדות שתיהן עם קוף גדול משלהן. במקרה של שתיהן, מדובר באותה המחלה: אצטדיון חדש. בשנה שעברה, כשמכבי חיפה חנכה את 'סמי עופר', נדמה היה שהנה הירוקים חוזרים בגדול למעמד שהתרגלנו לראות מהם בעשור האחרון, אבל אחרי כמה משחקים, האצטדיון הגדול הפך למשקולת ענקית. הם לקו בתסמונת האמירויות.
כשארסנל עברה מהייבורי אל האצטדיון החדש, לקחו לה שנתיים לשוב אל הכושר ואל צבירת הנקודות שהיו לה בבית הקודם. היא ספגה השפלות אדירות בבית, וברגעים חשוכים היו שחשבו שארסן ונגר, המאמן הנצחי, יפוטר. זה לא קרה, וארסנל לאט לאט חוזרת אל עצמה. בארץ, המושבה והקופסה הורידו את מכבי נתניה ואת הפועל פ"ת ליגה. בנקודת הזמן הנוכחית, בה באר שבע חשה בשלה לאליפות, מעבר לאצטדיון חדש הוא הדבר הגרוע ביותר שהיא יכולה הייתה לעשות.
מעגלים של אור
אור המשיכה לספר לאורן על אביה, אחרי שהסכר נפרץ, היא כבר לא יכולה הייתה לעצור.
"כשהוא גילה שאני יודעת לקרוא לבד הוא היה נורא גאה בי, אבל הוא התחיל לחשוש שאני לא צריכה אותו יותר. במקום שהוא יקרא לי את הסיפורים הייתי קוראת אותם לו, וגם אז הוא היה נרדם. הייתי ממשיכה לקרוא לבד."
היא צחקה, כשעיניה דומעות. הסכר שהיא בנתה במשך שנים נפרץ. כל כך הרבה זמן היא שמה את הקושי של אימה במרכז, ודחקה את רגשותיה שלה הצידה.
"ועם אמא שלי הוא היה בכלל מדהים. הם היו עושים את הדברים הכי פשוטים שיש. זה היה הכי מדהים".
"כמו מה למשל?" המשיך אורן לשאול.
"וואו, שמענו כל כך הרבה סיפורים מהם. הם הכינו שירים ביחד – הוא על הגיטרה והיא הייתה שרה. שניהם היו כותבים יחד את המילים. לפעמים היא הייתה מביאה קלידים. הם גם אהבו מאוד לטייל יחד. פעם הם עשו טיול ים אל ים – מהכנרת עד לים התיכון. כשהגיעו לתל-אביב, הוא הציע לה לטוס והם פשוט המשיכו את הטיול באירופה. כשהם נחתו חזרה בארץ, הוא הציע לה נישואים.
לפעמים הם פשוט היו משחקים איתנו תופסת או משחק אחר של ילדים. זה היה כך כף כיף. אמא הייתה מאושרת. כשאני חושבת על זה עכשיו, הרגשתי כאילו שום דבר לא יכול להיות טוב יותר. באמת שום דבר לא היה. אני לא יודעת אם הוא יהיה. גם שירן מתגעגעת אליו, למרות שקשה לה יותר לבטא את זה."
היא שוב נעצרה, מתנשמת, נותנת לסכר להיבנות מחדש סביב המצב החדש, כמו שעצם נבנית בתוך גבס, מתיישרת לפיו צו . יש מישהו חדש בעולם שיודע מה היא באמת מרגישה ומה היא נושאת איתה במשך כל יום. היא חשבה על אביה ועל אחותה ופתאום הביטה באורן וקיבלה סחרחורת.
תזכיר לי, מי אתה? איך נכנסת, ,היא חושבת לעצמה. אורן נראה לפתע לה זר. היא לא הכירה אותו לפני שבוע, הוא חבר של חבר טוב והיא בכלל לא מכירה אותו והיא נשפכת בפניו, חושפת את עצמה ללא הכרה, כאילו הם החברים הכי טובים כבר שנים.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להישפך בפניך ככה" היא אמרה.
"שטויות,הייתי פה בזמן הנכון במקום הנכון". היא קיוותה שהוא גם האדם הנכון.
קצת על הרבה 