זה היה הלילה הגרוע בחיי. אחרי התפילה בבית הכנסת, התיישבנו סביב שולחן השבת והתחלנו בסעודה. זה היה ערב שבת כבכל ערבי השבת. השיחה הרגילה עם ההורים, האוכל הטעים והספר שהמתין. זה היה אחד מספרי הארי פוטר שחיכה לי. אני לא בטוח אם זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בו או אחת הפעם ששניתי עליהן. בגיל ההוא עוד יכולתי לחזור על ספר בלי להשתעמם באמצע. זה גם היה הגיל בו היו לי חברים בקריה, אך באותו ערב לא היה לי כוח לצאת, כך שתכננתי להישאר בבית עם הספר. ואז הכול השתנה.
קולות ירי היו רעש רקע באופן תדיר בזמן ההוא. ידענו לזהות את סוגי הפיצוצים על פי הקול, על פי הצורה. לא פעם היינו יושבים במרפסת של אחד החברים וצופים בכדורים התועים נעים בחברון מצד אל צד, או מביטים בפליאה על כמות האור שיוצרת פצצת תאורה. זו הייתה השגרה של האינתיפאדה השנייה עבורנו. כדורים בוהקים בחסות החשיכה, מחליפים צבעים כמו רמזור, אדום, צהוב וירוק. אך בלילה הזה, זה היה שונה.
קצת על השקרים | קצת על חשבונפש | קצת על הצ'מפיונס | מעגלים של אור
הירי היה קרוב יותר. הרבה יותר. בשלב מסוים, אני לא יודע איזה, הודיעה מערכת הכריזה ביישוב כי יש חדירת מחבלים, וכי צריך לסגור את התריסים ולנעול את הדלתות.
אחד השכנים מלמטה, כך סיפרו לי אוזניי, צעק מלמטה "אל תבואו לפה", וירה שני כדורים באקדח. קולות הירי נמשכו והלכו, מתקרבים ומתרחקים. הפיצוצים הולכים ורועמים והפחד רק גובר. גם היום, שתיים עשרה או שלוש עשרה שנים אחרי, אני זוכר את הדמיון האיום שנגלה בעיני רוחי כששמעתי ילד קטן בוכה מהחניה, וכמה שמחתי לגלות שאולי שמעתי תינוק או ילד בוכה, אך חשוף לפגיעה הוא לא היה.
הבטן התהפכה, ואני ניסיתי להמשיך בשלי, אך הפחד שיתק אותי. הרגשתי איך אני רועד בהמתנה לסוף. שייגמר, שיהיה מאחורינו. כמובן, שלא יכולתי ללכת לישון בידיעה שלא הכול בסדר, כך שנותרתי ער עד שהגיעו כוחות הביטחון אל דלתות ביתנו, דפקו ובישרו שהאירוע נגמר ושאלו אם הכול בסדר.
בבוקר שאחרי, כולם נהרו אל נקודת החדירה ואמדו את הנזקים שהותירו אחריהם שני המחבלים ברכבים הסמוכים ובבית בו ביצעו את זממם. הסיפורים פשטו וכל מי שקרוביו היו חלק מכיתת הכוננות או שהיה בבניין של הזוג שנרצח (הרב אלי ודינה הורביץ הי"ד) תיאר את מה שעיניו ראו ומה שאוזניו שמעו.
כשיום ראשון הגיע, ביקשתי לקנות עיתון. רציתי לראות אותנו בכותרות, איך מסקרים, מה אומרים בדיוק שהיה. זו אותה התחושה שאנשי ירושלים חשו כשראו את העיר מוצגת על מסך הקולנוע ב"מישהו לרוץ איתו", ההרגשה של אוהדי קבוצת ספורט שרואים את תמונת השחקנים האהובים מופיעה בכותרת העיתון הראשי, משהו בין הרגשת שייכות ותחושת הכרה.
לפתע העולם הקטן שלך מופיע לעיני כל ומוצג במידה מסוימת כפי שאתה רואה אותו. כאילו העולם סוף סוף מכיר בחשיבות של אותם דברים כפי שאתה מכיר. כמובן, במקרה הזה מדובר היה בגרסה חשוכה ועקובה מדם.
כמובן, העיתונים כולם נרכשו. ידיעות, מעריב, הארץ, זה לא שינה אז. כולם רצו לראות את העיתון בדיוק מאותה הסיבה: קריית ארבע על המפה, ואז מה אם זה מהסיבות הגרועות ביותר.
*
בשנתיים האחרונות מתנהלת אינתיפאדה. על אף שלא חייתי אז ולא חווייתי אותה על בשרי בשום מובן, אני יודע שהיא דומה מאוד אל האינתיפאדה הראשונה. פיגועי דקירה, יידויי אבנים, זריקות בקבוקי תבערה, לא פיגועי התאבדות, פיצוצי אוטובוסים וירי במרכזים הומי אדם. בראייה היסטורית, בפרופורציה, קל ופשוט לומר שמדובר באחת התקופות השקטות ביותר עבור תושבי מדינת ישראל.
בראייה גיאו-פוליטית, מדובר בניסיון מובהק של הפלסטינים לייאש את החברה הישראלית מהשהות ביהודה ושומרון, לצד שינוי טקטי מהותי בפגיעה בהם. מרבית הפיגועים הם בגבולות הקו הירוק: הר הבית ושכונות התפר בירושלים, כביש 443 ושארי שטחי איו"ש.
הדבר הכי גרוע הוא שסופרים אותך רק אם יש דם. בירושלים כבר חודשים מתנהלת אינתיפאדה של ממש, ותושבי שכונת ארמון הנציב מתמודדים עם בקבוקי תבערה מדי לילה. בבית אורות מנסים להצית מדי שבוע בתים ורכבים. בכביש 443 יש בכל יום פיגועי אבנים, אבל זה לא מעניין את התקשורת עד שאין דם.
התחושה הזו מחלחלת אל הממשלה. רציחתו של אלכסנדר לבלוביץ' יכולה הייתה להגיע רק על רקע הזנחה מתמשכת של עיר הבירה, אבל רק מותו הטרגי הפעיל את ראש הממשלה לערוך סיורים מעבר לקו הירוק, לאמוד את חומרת הבעיה.
מהזווית של תושב היישובים והשכונות שעומדות בקו האש, בכל פעם שהוא עולה על כביש 60 או 443, בכל פעם שהחשיכה יורדת על השכונות הסמוכות אל צור באהר בירושלים, בכל פעם שהוא מוקף ומותקף בהר הבית, הוא מסכן את חייו. בכל פעם שהוא מותקף אך לא נפגע, אך הידיעה לא מגיעה אל הכותרות הראשיות נוצרת תחושת המראה של אותה שייכות והכרה שתיארתי קודם: התחושה היא שלא סופרים אותנו אם אנחנו לא גופה.
קצת על חשבונפש
ב-27 בתשרי אגיע אל הגיל שהגדרתי פעם כיעד לגיל החתונה. איכשהו, כמו כל חלום, ככל שמתקרבים אל מה שפעם היה האופק נראה שהוא הולך ומתרחק. בניגוד לטיפוס על הר, שבו באמת מתקדמים, במידה מסוימת בכל פעם שמפרקים קשר, מתחילים מ-0, מהקרקעית.
על הלילה המפחיד בחיי לא הייתה לי בעיה לכתוב, אך את השורות האלו אני כבר כותב ומוחק, מקליד ומנסח מחדש, משל הייתי סופר במחסום כתיבה. וכל כך למה? כי זה קרוב הרבה יותר. יש שיבקרו אותי על החשיפה, אבל נראה לי שיש מי שימצא טעם בדברים.
בעוד שלושה שבועות (היכונו היכונו) אהיה בן 26. אני בן זקונים, כך שאמאבא זוכים לראות אותי מדי שבת כמעט. כמובן, הם מטפטפים על חתונה, משפחה וילדים. לא עוזר שאחותי כבר במקום הזה כבר שלוש שנים. לא עוזר שחבר אחד עומד להיות אב. לא עוזר שכל החברים הקרובים שלי הסתדרו והתחתנו או מתחתנים בחודשים הקרובים. עם אחד מהם המצב היה כה חמור, שכשהוא התקשר להודיע שהוא התארס – הוא אשכרה ניחם אותי.
הייתי מאושר בשבילו כמו שהייתי מאושר בשביל כולם. אבל האמת העצובה היא שהיה על מה לנחם. השבוע, אחרי שעוד קשר נגמר, מכרה שאלה אותי מה אני מחפש, ופתאום הבנתי שאין לי שמץ של מושג. את הבעיה הזו, סוגיית הליבה של מרבית חיי הבוגרים, מעולם לא ניסיתי לפתור באמצעים אסטרטגיים.
כי כולם רוצים מישהי יפה, חכמה ומצחיקה – או את הרשימה המדומיינת איתה הם יוצאים אל העולם הגדול. היא רצתה שהוא יהיה קצין, הוא רצה שהיא תהיה בלונדינית, היא ציפתה שהוא יתפלל שלוש פעמים ביום, הוא שאף להיות עם מישהי שיודעת ללמוד בעצמה, אבל בזמן שכולם רודפים אחרי שילוב של ליאונרדו דה-וינצ'י עם בראד פיט או מרגרט ת'אצר בגופה של בר רפאלי, הם מפספסים שהאישיות של האנשים האלו לא מדהימה.
כלומר, רשימת המכולת היא טובה ונחמדה, אבל כמו מוצרי המכולת – גם על אלו יש תאריך תפוגה. היופי כמל לאורך השנים, הבדיחות שמצחיקות היום נעשות ישנות, המקצוע שהיום נראה מאוד חשוב הוא זה שימנע מכם להיות ביחד לפעמים. ההומור הוא זה שנשאר, המידות הן אלו שנותרות בבסיס האישיות של האדם.
בזמן האחרון יצא לי גם להביט על עצמי מבחוץ ולתהות אם לאור הקשרים שלי באמת רציתי להתחתן. אולי סתם ויתרתי על קשר טוב, מתישהו? אך התשובה היא לא. כלומר, אני רוצה להאמין שאותה תחושת בטן שקובעת אלו אנשים מוצאים חן בעיני מספיק כדי שאהפוך אותם לחברים, היא אותה תחושת בטן שתגרום לי לרדת בתחנה הנכונה – ולא דקה קודם.
קצת על הצ'מפיונס
בלתי אפשרי שלא להתרגש מהרגעים האלו, בהם מנגינת ליגת האלופות מתנגנת ומול המיליארדרים של לונדון עולות החולצות הצהובות של מכבי תל אביב. ההישג האדיר של הבעלים, מיטש גולדהאר שהצליח להביא את המועדון מימי הקריסה של אלכס שניידר אל הבימה המרכזית באירופה, ייזכר לעד בדפי ההיסטוריה של המועדון.
היופי הגדול הוא בהדרגתיות ובעקביות. אליפות, אליפות ועונה אירופית מצוינת, טרבל ואז הגעה אל ליגת האלופות, אלו ארבעת השנים האחרונות – ואנחנו רק בתחילת הרביעית.
ואי אפשר בלי להתייחס למשחק: ההתמקדות בשגיאות של ראיקוביץ' שגויה, לטעמי. אמנם נכון שהפנדל והשער הראשון היו אשמתו, אך הן מפספסות את הנקודה המהותית: הפער העצום שיש בין הכדורגל הישראלי ובין האירופי, או אולי בין צ'לסי ומכבי.
המהירות, הטכניקה, והטקטיקה של הכחולים היו מדהימות. כדורים שנשלחו במהירות למרחקים אדירים ונראו כבלתי אפשריים להגעה – הושגו. הלחץ המטורף של צ'לסי, הפירוק של ההגנה בדאבל פס מהיר, הזריזות של הפעולות, כולן חשפו כמה היתרון של מכבי על הליגה הישראלית אינו אומר דבר על אירופה. אם מול פלזן ובאזל, וקרית שמונה ובאר שבע, החורים בהגנה של מכבי לא עלו לה ביוקר – מול הקבוצה של מוריניו היא קיבלה את התשלום בריבית.
ראיקוביץ' לא היה היחיד שנפל במעמד הגדול. טל בן חיים 1 נראה בעל ניסיון, אבל המהירות כבר לא מה שהייתה פעם.דווקא צמד המגינים, בעיקר שפונגין, הצליחו להתמודד בכבוד עם הפריצות מהצדדים ובאמת אף אחד מארבעת השערים לא הגיעו מחורים שלהם – אלא מחורים במרכז המגרש.
בקישור, אלברמן, מיטרוביץ' ואיגיבור לא הצליחו לעמוד בלחץ ולא החזיקו בכדור במשך זמן שיעניק להגנה זמן לנשימה. אלברמן אמנם שיחק טוב כהרגלו, אך הסרבי הרבה להחמיץ במסירות ואיגיבור, שהחל את העונה בשיפור עצום משנה שעברה, חוזר לאכזב. אולי כדאי שיוקאנוביץ' ייתן לו לנוח במשך כמה משחקים עד שיחלים מהפציעה לחלוטין. קשר שצריך לציין לשבח הוא אחד המחליפים, דור פרץ, שבדקות המעטות שהיה על המגרש הראה שהוא לא מתרגש מהמעמד ואף יכול לו.
בהתקפה, טל בן חיים 2, שבליגה שלנו נחשב לאחד המהירים, נעלם לחלוטין (כמו במרבית המשחקים באירופה). לא כי השמירה הטקטית של הכחולים עליו הייתה כל כך טובה, אלא משום שהיתרון היחיד שיש לו נעלם לחלוטין. אפשר לומר שגם זהבי שותק לחלוטין, אך הקישור הוא זה שלא עמד בעומס והוא לא קיבל כדורים.
מעגלים של אור
השיחה הקצרה של אור עם עאבד על האפשרות שימצא עבודה חדשה, עוררו בה שוב מחשבות על אימה, שלא עובדת כבר כמה שנים. האדישות והניכור שהיא פיתחה מאז מותו של אביה מלוות אותה כל העת. המחשבות עליו רודפות אותה כרוח רפאים. חייה היו חיים של ממש. החיות פרצה מהשניים לכל אורך חייהם המשותפים והתחושה הזאת חלחלה אל בנותיהם, אל אור ואל שירן. ועכשיו, משהוא איננו, תפס המוות את מקום החיים, והוא פורץ מכל חור. כל חיוך מלווה בכאב. העצב והצער מונעים מאמה להתקדם ולהמשיך הלאה. כאילו נעצרו מלכת, כאילו מעולם לא חיה. ואור מתקשה אף היא, בלי אבא.
לפעמים היא מתגעגעת אליו כל כך עד שקשה לה לנשום, לפעמים היא כועסת עליו שעזב, ולפעמים היא מצטערת שהיא לא חזקה מספיק בשביל אמא. ברגעים האלו, נדמה שהדבר הכבד בעולם הוא המצפון שלה, שמכביד עליה כעוגן לכל מקום אליו היא הולכת. לפעמים היא התגעגעה לאור שניבט מעיניה של אימה.
כשאורן הזמין אותה לצאת מהגרנד יחד, היא עדיין הייתה מהורהרת במצב של אימה. "הכול בסדר?", הוא שאל אותה, אך היא המשיכה ללכת, כאילו לא שמעה את השאלה, לא אומרת דבר.
פתאום היא הפסיקה לחשוב והחלה לדבר. "אמא שלי, כבר שנה שאמא שלי ככה. לא מדברת. כלומר היא מדברת, אבל לא הרבה, היא לא מראה אהבה או שמחה. אני חושבת שהיא עוד לא התאוששה מהמוות שלו. כשאבא שלי היה בחיים היא הייתה מחויכת כל הזמן. אי אפשר היה להרגיז אותה, לא משנה מה היינו עושות, ועכשיו, זה כאילו לא אכפת לה מכלום. היא קמה מתישהו במהלך היום וזהו. היא לא מסוגלת להמשיך הלאה בלעדיו. הם היו הזוג המושלם. אני רוצה שבעלי יהיה כזה".
אורן הסתיר את העובדה שלא ידע שאביה נפטר, אך העדיף לא לחשוף בפניה את ההלם.
"איך אבא שלך היה?" שאל אורן.
היא השתהתה. הזיכרונות הציפו אותה. "הוא היה מדהים. שניהם. אמא שלי הייתה מאושרת איתו. אני זוכרת שהוא כל הזמן היה משחק איתי כשהייתי קטנה, אפילו כשהייתי עם בובות הוא נשאר איתי. איכשהו הוא הצליח לעבוד גם בזמן הזה. הוא היה קורא לי סיפור כל לילה, גם כשהוא היה מותש לחלוטין. ככה גם למדתי לקרוא – כשהוא היה נרדם ואני רציתי לשמוע את המשך הסיפור פשוט ניסיתי לקרוא עד שהצלחתי".
אורן שוב הסתיר את תחושותיו. הרצון שלה לדעת את המשך הסיפור גרם לה לקרוא הוא אותו הרצון שגורם לה לעבוד כל כך קשה כדי לעזור לאחותה ולאימה. הוא הרגיש נבוך מהתלונות שלו על המעבר מזיכרון לחיפה, בגלל אביו. במוחו רשם לעצמו, שלא יתלונן בפניה על משפחתו לעולם.
קצת על הרבה 