"אנחנו חייבים לצאת מפה", אמרה ריהאן.
ריהאן הביטה מסביב וכל שיכולה הייתה לראות היה לא טוב. השכנים כבר מזמן ברחו, אם הצליחו. היו שמועות שמשפחת אל-ח'מיד נתפסה בדרך לטורקיה, וכנראה לא שרדו. היא הצליחה להתכתב עם ענייט, עד לפני חודשיים. היא חששה שענייט הפכה לקרבן נוסף של הדגלים השחורים. הדגלים השחורים הארורים.
כשהדגלים השחורים החלו להגיע, היא קיוותה שאולי בכל זאת יהיה קצת טוב יותר. זה יהיה שונה. אחרי עשור שכלל את אסאד ואת המורדים ואת הניסיונות הכושלים של צבא כורדיסטן החופשית לעצמאות, היא חשבה שסוף סוף יהיה יותר טוב. חודשיים עברו והשיפור לא הגיע. במקום, החל המשטר הקודם להיראות קליל וחביב לעומת אנשי אל בגדדי.
קצת על המהגרים | קצת על המגנט | קצת על קסטרו | קצת על השבת | מעגלים של אור
קצת על המהגרים
זה קרה ביום חמישי, בו הלכה כמו בכל שבוע לשוק. גאליפ הקטן היה איתה, ואת איילן היא נשאה על ידיה. הוא הצליח לישון למרות המהומה הרבה שהייתה מסביב. היה איש רעול פנים שעמד מעל אדם אחר. האדם עמד על ברכיו ונראה חסר אונים, היא רצתה להפנות את מבטה אך לא הצליחה. "גאליפ!", היא קראה אל בנה שגם מבטו לא הופנה לשום מקום אחר. היא כיסתה את עיניו וסקרה את המצב.
אנשים רבים התקבצו מסביב במעגל, עיניהם סוקרות את מה שהופך להיות הוצאה להורג. אישה אחת צרחה, אך רעול פנים אחר השתיק אותה באלימות. ריהאן זיהתה אותה. היא ובעלה עזרו לריהאן עם מעבר הדירה מזמן. היא אפילו הציעה לה עוגה כשהם עברו בתור זוג צעיר למוסול. ועכשיו, עכשיו ריהאן עומדת כאן חסרת אונים ולא יודעת איך לעזור לה, מנסה לוודא שילדיה לא יראו את מה שעיניה רוצות לברוח ממנו אך בה בעת מסרבות להתנתק.
הסכין הונפה והאיש רעול הפנים הרים את קולו ואמר כי מעכשיו דברים יראו כך. "אנחנו פה כדי להשליט סדר. מי שיתנגד לחוקי אללה, ימצא את גורלו על ברכיו מתחנן על חייו ודורש לשלום משפחתו!". קוראים לו סמיר, נזכרה ריהאן.
הסכינאי החל לומר לסמיר שיישבע לאללה ולמוחמד. "אם אתה רוצה לחיות, תחזור על המילים שלי", פקד רעול הפנים.
"אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליח האלוהים", אמר סמיר ודמעות זולגות מעיניו. "חזור על זה!", צרח רעול הפנים והצמיד את הסכין לגרונו. נשמתה של ריהאן נעתקה. "לא!", קראה שוב אשתו של סמיר, נזרין.
"לא?", צעק רעול הפנים ודרש שתובא גם היא לפניו.
"זה בעלך, הוא נשבע לאסלאם. יש לך בעיה עם זה?", אמר בעודו מוודא שסמיר לא יכול לברוח בזמן שהוא אוחז באשה המסכנה. המעגל נע ונד במקום, אך איש לא עשה דבר. גם לא ריהאן.
נזרין לא הפסיקה לבכות. "למה אתם עושים את זה? הוא מוסלמי, אני מוסלמית. אל תהרגו אותנו!", התחננה.
ריהאן לא זוכרת איך או למה הצליחו סמיר ונזרין להשתחרר מהמצב הזה, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה הבינה שאין להם עתיד יותר במוסול. היא אמרה לעבדאללה שברגע הראשון, הם חייבים לנוס משם. "הם יהרסו הכול". עבדאללה הבטיח לחשוב על זה, ובבוקר שאחרי היא קמה וראתה את בעלה אורז.
"הצלחתי להשיג לנו אישורי כניסה. אנחנו הולכים", אמר לה.
"תודה, אהובי!", אמרה לו ריהאן וחיבקה אותו, בלי לדעת מה צפוי בהמשך.
"אנחנו נגור במחנה בטורקיה", היה כל שאמר בדרך. בדרך הוא סיפר לאיילן ולגאליפ על טורקיה. הוא אמר להם בקול חביב שבטורקיה יהיה שקט, ואין שם דגלים שחורים.
ואז הוא החל לספר להם על קנדה ואמר ששם אין מלחמה, ולא הורגים אנשים ברחובות. "יהיה לנו שם בית גדול יותר משהיה לנו בקובאני, אני מבטיח. אתם עוד תראו איזה יופי". ריהאן קיוותה שהוא לא משקר ובאמת יהיה טוב שם. היא הקשיבה לו בשקט, ממש כמו ילדה ששומעת סיפור אהוב לפני השינה והתאהבה אט אט בארץ המייפל.
"אל דאגה, אהובתי, אני אדאג להכול".
ובאמת, מייד כשהגיעו אל טורקיה הוא לא שקט על השמרים. הוא ניסה להגיש טפסים אל שגרירות קנדה ודאג שדודתו תגיש אצל הרשויות בוונקובר טפסים מקבילים על מנת שתוכל משפחתו להיקלט שם. הוא גם חיפש מי שיעביר אותו אל מדינת האיחוד האירופי, על מנת שיוכלו להמשיך במסע מערבה.
ריהאן הלכה והתאהבה באישה יותר ויותר. המאמצים שלו למצוא לו ולמשפחתו עתיד טוב יותר לא פסקו לרגע. הוא שילם פעמיים למבריחים כדי שיעבירו אותם אל יוון, אך בלילה האחרון לפני שאמורים היו לצאת אל הדרך הגיע אל ריהאן שבור, ודמעות בעיניו. "אני לא מאמין. הוא נעלם לי!", אמר בתסכול ובכעס.
"מי נעלם?", היא שאלה.
"מי שהיה אמור לעזור לנו להגיע אל יוון. אנחנו לעולם לא נצא מפה ככה. אי אפשר לסמוך על אף אחד", הוא אמר ופניו התקשו. מבטו נעשה נחוש והוא חשב מה לעשות. היא כבר ידעה שבבוקר היא תקום ותגלה שהדברים נארזו ושהוא, כמו תמיד, איכשהו מצא פתרון.
"ריהאן", הוא לחש בשקט באוזנה כדי להעיר אותה. היא התגעגעה למגע גופו לפתע וחיבקה אותו חזק. "לא כאן", הוא אמר נבוך. היא חייכה אליו ועיניה נצצו מאהבה. היא צדקה, הוא מצא פתרון.
"יש כמה אנשים שמוציאים סירה ליוון. הם יוצאים בעוד שעה, כדאי שנהיה מוכנים", אמר לה. בזמן שאכלו ארוחת בוקר, מדי פעם הוא פנה אליה ושאל אותה בתדהמה "את מבינה שאנחנו עושים את זה? מחר בבוקר כבר נהיה ביוון!", הוא היה נרגש והצליח להדביק את הילדים בהתלהבותו.
גאליפ הקטן חשש מהים, אך ריהאן אחזה בו והרגיעה אותו, "יהיה בסדר". איילין לעומת זאת התלהב מהגלים ומהמשוטים בהם הם התקדמו.
אך לפתע הגיעה רוח גדולה, והגלים הלכו וגברו, הופכים גבוהים יותר ויותר. מי שנטל אחריות לקבוצה קפץ לפתע למים ועבדאללה, שהרצון בו להגיע לחוף הארץ המובטחת, ניסה להשתלט על הסירה. קדימה, קדימה, הוא דחק בעצמו והביט אל אשתו וילדיו. הסירה התהפכה והוא עדיין אחז בהם בידיו, אך בתוך דקות ספורות הבין שהוא נותר לבד בעולם.
בכוחותיו האחרונים הצליח לשחות חזרה אל החוף, כשהמלח בדמעותיו מתערבב עם מלח הים. החלום שלו על ארץ חדשה, על חיים טובים למשפחתו, הביא אותו לאבד את כל מה שהיה לו.
עבדאללה כורדי הוא הניצול היחיד מהסירה.
קצת על המגנט
שנת ה'תשע"ה מסתיימת עם התמונות של מאות אלפי מהגרים צובאים על דלתות אירופה. בינתיים, בארץ השסעים בחברה הישראלית הולכים ופורמים את החברה הישראלית. ימין, שמאל, מרכז, ציונים ולא ציונים כאחד, כולם משוכנעים בצדקת דרכם ואין בלתה.
בינתיים, התקריות האנטישמיות באירופה ובאמריקה מבטיחות, לצד השינויים הדמוגרפיים העמוקים שעוברות על שתי היבשות, מחזירות את הימים בהם היה קשה להיות יהודי בעולם. ועדיין, נתב"ג שקולט מאות או לכל היותר אלפי יהודים, אינו קורס תחת העומס שניתן היה לצפות לו.
באוקראינה יש עשרות אלפי פליטים יהודים כתוצאה מהמלחמה בין רוסיה ואוקראינה; בצרפת המוסלמים הפכו לגורם מספר אחת של תקריות אנטישמיות; בארצות הברית יצא סקר שמבשר שהקהילה היהודית תהפוך בעוד מספר שנים מליברלית ורפורמית ברובה לשמרנית ואורתודוקסית ברובה. על אף כל העובדות האלו, הם לא מחפשים לבוא אל ישראל.
כי על אף שציונות היא אידיאולוגיה חשובה, וכותב שורות אלו זכה שהוריו בחרו להגיע הנה, עם ציונות לא הולכים למכולת. עבור העולים, רמת החיים בארץ פשוט אינה מספיקה. הדיור כאן יקר מדי, המסים כבדים מדי, ומחירי המזון גבוהים מדי. רמת המחירים המספקת היחידה שיש בארץ היא של שוק הסלולר, אך גם ימים אלו עלולים לחלוף במהרה.
אז כן, החיים עצמם – האיום הגרעיני, ארגוני הטרור ודאעש – אכן חשובים יותר ממחירי הדיור. אך אנחנו לא איראן, לא אש"ף ולא חמאס. אנחנו וילה בג'ונגל. מדינת ישראל הוקמה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי, אך כל עוד הבית הלאומי אינו אטרקטיבי עבור אלו שיכולים לעבור אליו בקלות, היא אינה מממשת את יעודה.
קצת על קסטרו
אני לא מבין את הבנות הדתיות שמתלוננות על קסטרו. כשלחנות בגדים אין מה להציע לי, אני מחפש במקום אחר. אולי זה בגלל שבציבור הדתי לא מבינים את כוחו של השוק החופשי? הרי אם יפסיקו כולן לצרוך במקום מסוים, ויפסיקו להתפשר בנושא – הרשתות ייאלצו להציג גם בגדים צנועים יותר. אגב, נאמר לי על ידי מספר בנות שהיו בחו"ל שבסניפים של רשתות הביגוד הבינלאומיות שיש שם בגדים מספקים למדי, כך שברור שלחברות הללו יש אפשרות לייבא בגדים אחרים, שמתאימים יותר לקהל הישראלי.
קצת על השבת
אני זוכר את המשחק הראשון של מכבי שראיתי, זה היה הדרבי הביתי בעונת 97'-98'. מכבי כבר לבשה אדידס ובהפועל כיכב אחד בשם גיאורגי דרסיליה. חיכיתי למשחק הזה כל השבת ומיד כשהשבת יצאה, מיהרתי לטלוויזיה. מכבי כבר הייתה בפיגור כשיכולתי לראות את המשחק, הפועל הביסה את מכבי 3-0. זה היה מביך.
ברבות השנים, המשחק המרכזי עבר לימי ראשון ושני, ובפעמים נדירות עדיין שוחק בשבת. אני חושב שזה אחד הדברים שהותירו אותי מחובר: האפשרות לראות משחקים. כמובן, ההצלחה של מכבי גרמה לכך שהיא הפכה להיות גורם מוביל בליגה ובפעמים רבות יותר היא זכתה לשחק במשחק המרכזי. בשנים האחרונות השתדלתי להגיע למשחקים שלה בטדי, כמובן – בימי השבוע. המרחק עשה את שלו, אך האפשרות לראות את המשחקים שמרה אותי קרוב.
ואז סוגיה חוקתית לחלוטין הולכת לשנות את הכול. כל עולם הספורט עומד בפני הסכנה הזו, כי היא הגיעה אל בית המשפט. אני לא מבין איך ייתכן שעסקני הספורט בישראל מפירים כבר ששים ושבע שנים את חוקי העבודה של ישראל. הרי כל אחד יודע שאסור לעבוד בימי שבת, ואם כן עובדים ביום הקודש, המשכורת מכפילה את עצמה. זה כל כך פשוט, ועדיין, רק דרישה של ערוץ הספורט (שהולך וגווע) להזיז משחק אחד של הליגה הלאומית לשבת עורר את השד מרבצו.
יש מי שיטען כי הגורם המניע הוא בכלל ח"כ מיקי זהר, ואולי זה נכון. הרי הוא כבר הציע לשנות את החוק, אך במקרה שמסעיר את מנהלת הליגה – די ברור שמדובר בפרוצדורה משפטית קלאסית, ובפן הזה אין מה לחקור, אין מה לבדוק. שחקני כדורגל מועסקים ומקבלים תשלום בעיקר על עבודתם הרבה – משחקי הכדורגל. ניתן להוסיף לכך את הפרמיות שהם מקבלים על הנקודות.
הרבה הפכו את הדיון בנוגע למשחקי ליגת העל לדיון מוסרי וערכי, בשאלה האם מדינת היהודים יכולה או צריכה לכפות על יהודים לחלל שבת, אך האמת היא שהסוגיה הזו אפילו לא צריכה להגיע לשם. היא מפירה את חוקי העבודה האזרחיים.
כדי להניע את הגלגל הזה קדימה, דרושה עתירה נוספת של ספורטאים מענפים אחרים ויום השבת לא ישמש עוד כיום הספורט של ישראל. מאידך, הספורט הישראלי אינו נמצא במצב טוב, כך שאת השינוי הזה יצטרכו לעשות בצורה חכמה. ואולי בכלל זה הפתח לשינוי נוסף בימי המנוחה והעבודה של ישראל ויום ראשון יהפוך במהרה מיום עבודה ליום המנוחה השני של עם ישראל ובו גם הדתיים יוכלו להשתתף.
מעגלים של אור
"שירן", אמרה אור, "אני צריכה ללכת לעבודה, את תסתדרי מפה?", היא שאלה.
"אני רוצה לראות אותו קודם, טוב?".
היא התכוונה לאורן, ואור תהתה אם היה נכון לשתף אותה בכך. היא הרגישה טוב יותר שהיא מצאה מישהו לדבר איתו על זה, כי תמיר וטלי לא יבינו בדיוק מה הסיפור, וידחקו בה לעשות משהו עם הגוש. אחותה הייתה קטנה מדי בשביל זה עדיין, היא חשבה, והיא תשמח לשמוע סיפור טוב תמיד – בייחוד אם הוא אמיתי ואם הוא עליה.
"טוב, אבל שלא יראה אותנו", השיבה אור. שירן הסכימה ואור ניסתה לחשב את הזווית בה תוכל לראות את אורן ושהוא לא יראה אותה. אולי הוא בכלל לא יזהה את שירן אם יראה אותה? אולי לא יקשר אותה אל אור? זה סיכון גדול מדי, חשבה לעצמה. עדיף שלא לנסות.
הן התקרבו אל "באג". אור ראתה את החנות מרחוק ונזכרה שהיא מעולם לא ביקרה את אורן קודם והחלה להילחץ. "שירן, הוא עובד בבאג. תלכי לבד", היא אמרה. שירן רצתה שהיא תבוא איתה, אך אור התעקשה וסירבה. "אבל איך אני אזהה אותו?", שאלה.
"הוא הכי קטן שם", היא אמרה, נזכרת במשהו שהוא סיפר לה. שירן לא התרשמה.
"הוא בערך בגובה הזה", הצמידה את ידה אל מצחה כדי להסביר. "יש לו עיניים צוחקות כזה, שיער חום ואין לו משקפיים. הוא עם אולסטארס", הוסיפה בתקווה שזה יהיה סימן יעיל מספיק.
חמש דקות חלפו ושירן חזרה אליה קורנת. "הוא ממש נחמד!" היא אמרה.
"דיברת איתו?", שאלה אור בתדהמה.
"לא, לא. אבל הסתכלתי מרחוק. הוא דיבר עם מישהו וחייך הרבה", היא אמרה.
כן, החיוך שלו בהחלט מגיע לא מעט, אבל לא נמאס לה ממנו.
"טוב. אני שמחה שנהנית", היא אמרה לאחותה הקטנה. "אני צריכה ללכת לעבודה. את תסתדרי?", היא שאלה.
שירן הייתה מאוכזבת. "היה לי כיף, אני לא רוצה ללכת", היא אמרה.
"אבל שירני, אני צריכה ללכת לעבודה. אני כבר מאחרת", השיבה לה אור.
"אולי אני אחכה עד שתסיימי?", הציעה שירן.
"זה ייקח הרבה מאוד זמן, שירן. את תשתגעי פה, ובכלל את צריכה לישון מוקדם כדי להיות עירנית בבית הספר", אמרה האחות הגדולה.
שירן לא אהבה את מה שהיא תפסה כהתנשאות, אך הבינה שאור צודקת. "טוב, אני אסתובב פה קצת ואחזור הביתה", אמרה.
כשאור הגיעה לעבודה, עאבד היה שעון על הדלפק, מביט אל עבר בקפיטריה בשעמום.
קצת על הרבה 