במקום שבו אין אנשים | מוצ"ש כי תצא

מעטות הן הפעמים בהן אדם יכול לראות היסטוריה בזמן שהיא מתרחשת. פחותות הן עוד יותר הפעמים בהן הוא זוכה להיות עד לתהליך עומק שעובר על חברה, מגזר או פלח אוכלוסייה. יש פעמים שהוא מצליח להבחין בו בזמן ויש פעמים שהוא מפספס.

בחודשים האחרונים אני לא יכול שלא לתהות מה עובר על השמאל הישראלי. האופוריה העצומה שהוא היה שרוי בה לפני הבחירות והדפרסיה שהוא צנח אליה אחריהן מעידות על נתק עצום מההוויה הישראלית. אבל לצד הפסימיות בה שרויים חלק מאנשי מחנה השלום, יש מי שממשיכים לפעול, בתקווה לשנות את המציאות בעתיד.

קצת על V15 | קצת על הירש | קצת על אהבה | קצת על מכבי | מעגלים של אור

V15? הם צריכים להחליף מספר כבר

קל לזלזל בהם. הרי "הימין בשלטון כבר 40 שנה" ו"כל עוד נתניהו באזור אין לאף אחד סיכוי". אבל אי אפשר לזלזל במי שמוכן להפשיל שרוולים ולעבוד קשה. והם עובדים. כל הזמן.

הם מקיימים סדנאות מנהיגות, עורכים חוגי בית ומארגנים מפגשים. העובדה שמדובר בתנועה ללא מנהיג דומיננטי משמרת את התחושה שהם פועלים למען רעיון ולא למען אדם מסוים. בתור אחד שהיה בעמדה דומה בעבר, אני יכול לומר שזה אחד הדברים שמשמרים את התשוקה לאורך זמן. פסיכולוגית, ניתן לשער שהמשך הפעילות נובע גם מהוואקום הגדול שנוצר ביום שאחרי הבחירות, אבל זה נושא ליום אחר.

ביום שלישי האחרון ארגנה תנועת השמאל אירוע בהנחיית הכתבת המדינית של אל-מוניטור מזל מועלם ובהשתתפות איש הביטחון לשעבר אפרים סנה. על סדר היום: שני הנושאים השחוקים ביותר, בייחוד בשנים האחרונות: תהליך השלום והסכם הגרעין.

כמעט כל המושבי בבקי-בר היו תפוסים. מי שהיה כבר במפגשי ברים יודע שלא קשה מדי למלא את המסבאה וליצור רושם אינטימי ומלא באנשים. זה מצטלם טוב, זה נראה מרשים ומי שנמצא שם מרגיש שהוא לא לבד – שזו תחושה חיונית, בטח במפגש עם שאיפות פוליטיות. מנעד הגילאים בקהל היה רחב, אנשים בשנות ה-20 לחייהם היו, אך גם אנשים שיכולים להיות סבים שלהם. במובן הזה, התרשמתי למדי.

כשהגעתי, הדיון כבר החל. חשוב לי להקדים ולומר, לא הקלטתי ולא כתבתי תוך כדי. הדברים אינם כתובים על פי סדר אירועי הדברים וחשוב להדגיש שנכתבו מתוך זיכרון.

הסכם הגרעין וקיפאון מדיני

"מה שהפריע לי בשיח של התקשורת הישראלית הוא הסיקור החד מימדי של הסכם הגרעין. לא משנה איזה עיתון פתחת, כולם נשמעו אותו דבר. גם בוז'י ולפיד רק הביעו את ההד של נתניהו", אמרה מועלם. היא ציינה מספר ביטחוניסטים שדיברו בשבחו של ההסכם, אך סנה שלל את דבריה.

"הם התעלמו מהרבה דברים. מרגע שמגלים הפרה של ההסכם יש לאיראנים 24 ימים. אתם יודעים מה הם יכולים לעשות ב-24 ימים? יש מתקן בשם פורצ'ין שבו האיראנים עשו כנראה ניסויים בראשי נפץ. לפי ההסכם הם אלו שיצטרכו להביא את הדגימות. מה הבעיה שהם ייקחו חול מאדמה איראנית ויציגו את זה כאילו זו הדגימה? הם מפקחים על עצמם!", ענה סנה.

אך לסנה הייתה ביקורת על האיש האהוב ביותר בשמאל. "נתניהו היה צריך לבוא אל אובמה כבר בתחילת הקדנציה ולומר לו שאם הוא יהיה קשוח עם האיראנים, נתניהו יתפשר יותר עם הפלסטינים".

בכלל, נדמה שעבור השמאל הנושא הפלסטיני מעולם לא נגמר, על אף שבציבור הישראלי השלום מת. לדברי סנה, הימין אשם בכך:

" עשו לאבו מאזן תעמולה גבלסית. אני לא טוען שהימין הם נאצים, הם פשוט חזרו על השקר מספיק פעמים כדי שהוא יהפוך לאמת", אמר איש הביטחון לשעבר. "בכל פעם שיש פיגוע הם אומרים שזה בגלל אבו מאזן, שהוא מסית ומעודד פיגועים. אין שקר גדול מזה. הוא מונע פיגועים והוא משלם על זה. אין ולא יהיה לישראל שותף נוח ממנו".

בנקודה זו, עליי להעיר שני דברים. התיאום הביטחוני עם הרשות ידוע כאפקטיבי למדי. בנקודה זו, הצדק עם סנה. אבל הוא מתעלם לחלוטין מהמימון לאסירים ביטחוניים שגורמים לטרור להשתלם לפלסטיני הממוצע. הוא מתעלם מההסתה בכלי התקשורת הפלסטינים והוא מתעלם מהחינוך הפלסטיני שקורא השכם וערב להשמדת ישראל.

בשלב השאלות איתמר לוין, איש News1, היטיב להקשות על סנה בנקודה של הצעת בושהר תמורת יצהר, "ומה עם אובמה לא היה עומד במילה שלו?" שאל. סנה בחר להאמין לאובמה, אבל לא ברור על מה הוא מסתמך. בכל הקשור להסכם הגרעין, אין נקודה בה האמריקאים (שהובילו את המערב לקריסה הזו) עמדו במילתם לישראל. לא בפיקוח, לא במים כבדים, לא בהעשרה. אין עמדה אחת שלהם שהם עמדו בה.

 

האם אובמה חושב מבחינתו שהוא עזר לשמור על ביטחונה של ישראל?

סנה: "לדעתי כן. הוא מבחינתו עמד במילה שלו. עד ל-20 בינואר 2017 לא יהיה לאיראן גרעין. בהבטחה הזו הוא עמד. לנו הסכנה הגדולה היא שהמורשת שלו היא התקרבות בין אמריקה לאיראן. מדיניות החוץ החדשה אומרת שהם יכולים לשחק בין שני הגושים, האיראני והסעודים.

"תראו, הממשל הזה השקיע יותר מכל ממשל אחר בביטחון ישראל. הם מספקים נשק והידקו את שיתוף הפעולה הביטחוני ברמות שיא. הם פשוט לא הצליחו לשווק את זה טוב".

גם מועלם התייחסה אל השיווק האמריקאי הלא-מוצלח של אובמה בישראל, אחד הנשיאים הפחות אהודים על הציבור הישראלי. "גם כשהוא הגיע לנאום בפני קהל צעיר ואוהד בתחילת הכהונה השנייה שלו, וניסה לדבר עם הקהל הישראלי מעל נבחרי הציבור זה לא עבד. הבעיה ביחסים שלו עם נתניהו היא הדדית, צריך לומר את זה. אנשים שדיברתי איתם שהיו מעורבים בתחילת הקשר בין השניים אמרו שהאישיות של אובמה קרה, זה לא רק נתניהו.

"לנתניהו משתלם להיכנס באובמה. הוא הצליח למצב פגיעה באינטרסים הישראלים כהצלחה פוליטית. בכל פעם שהוא תקף את אובמה, הוא עלה בסקרים. אי אפשר להתווכח עם זה".

אמרת שההסכם גרוע. אמרתם שכולם נשמעים אותו דבר. מה אפשר לעשות מכאן? מה עושים ביום שאחרי ההסכם?

"כמה כאן מכירים את היוזמה הסעודית?", השיב סנה בשאלה משלו. ארבעה, ואני ביניהם, הצביעו. ב-2002 הצהירו הסעודים כי הם מוכנים ללכת להסכם שלום עם ישראל, ביוזמה שזכתה לתמיכת העולם הערבי. התנאים: ישראל תיסוג משטחי יהודה ושומרון ותזכה להכרה מצד כל העולם הערבי. לדברי סנה, ההצעה התעדכנה שוב לפני שלוש שנים, והייתה בהם הכרה של גושי ההתיישבות. לטענתו מדובר בהצעה דינמית. אם בתחילת התהליך דרשו הסעודים ירידה ישראלית מהגולן, כיום אין למי לתת את הגולן ודרישה זו למשל תרד מהפרק.

הוא טען שישראל צריכה לחזק את הקשר עם המדינות שחוששות מאיראן, כמו סעודיה, מצרים והאמירויות, ולדבריו הדרך היחידה לעשות את זה היא לפתור את הסוגיה הפלסטינית.

סנה המשיך והפליג למחוזות השלום, או הדמיון אם תשאלו את מועלם. הוא פירט נקודה אחר נקודה באשר לפשרות שישראל תצטרך לקבל. "אנחנו ניקח ארבעה אחוזים מהשטחים, שזה רוב ההתנחלויות. הם יצטרכו להיות מפורזים, ירושלים תחולק בין שכונות ערביות ושכונות יהודיות. הר הבית ימשיך להיות מנוהל על ידי הוואקף". הוא ציין את הדברים המורכבים יותר, כאילו כבר יש להם פתרון. מועלם ניצלה את ההזדמנות לעקוץ את הקהל כצופה מן הצד.

"זו הבעיה של השמאל הישראלי", היא קבעה.

"הוא מנותק לחלוטין מהמציאות. עם מי בדיוק תגשים את זה? נתניהו כל הזמן מצליח ליצור את הרושם שהנה עכשיו הוא מתחיל בתהליך שלום – זה עבד על פרס, זה עבד על ברק, זה עבד על לבני ולפיד, אבל בסופו של דבר הוא לא שם. הוא לא שם אידיאולוגית, והוא לא שם כי הוא מפחד. הוא לא מאמין בזה, זה לא יקרה. צריך למצוא פיתרון אחר", אמרה.

סנה, שכמו לא מעט מהיושבים בחדר מאוד מוטרד מהבעיה הפלסטינית, וטען שהציבור הישראלי לא מבין את הסכנה העורבת לפתחו. "אם מדינת ישראל תמשיך בכיוון אליו היא הולכת, אני לא יודע אם היא תוכל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית", אמר סנה בכאב. "אנחנו כבר קרובים מאוד לנקודה בה בין הירדן לים יש חצי-חצי בין יהודים וערבים, וזה מצב שאני לא יודע אם נוכל לעמוד בו. ככל שיעבור הזמן והפלסטינים יראו שהתהליך המדיני לא מצליח הם יתייאשו. כשזה יקרה, מה ימנע מהם לבקש זכות הצבעה בכנסת? למה שלא יגידו 'די, לא רוצה פלסטין. תביאו לי זכות הצבעה'? כבר יש קולות כאלו שעולים בקרב הפלסטינים", הזהיר.

לפתע אחד המבוגרים בקהל התפרץ לדבריו. "איך אפשר לגרום לעם הזה להבין?", הזדעק, "אנחנו חייבים לשמור על המדינה הזו! אולי סנקציות יעזרו? מה עם סנקציות?", בנקודה הזו אני כבר רתחתי. הקהל, על אף תקוותו המופרזת או המופרכת לשלום נתן לי רושם ציוני, שחשובה לו לכל הפחות הדמוגרפיה היהודית של המדינה. לפתע תהיתי אם אני לא יושב בין אנשי תנועת החרם הישראלית על ישראל.

אחרי שהאירוע נגמר, ביקשתי מאותו זקן להישאר ולשוחח. "תראה, עד לפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, השתעשעתי ברעיון של סיפוח אזרוח. תן להם אזרחות, ניקח את השטח, ויהיה בסדר. אבל בפיגוע הזה הבנתי שמשהו פה לא עובד. לא משנה מה, הם לא יפסיקו לשנוא אותנו ולרצות להרוג אותנו", אמר.

"הם לא מבינים", הוא אמר, "אף עם לא יכול לשלוט על עם אחר. זה לא עבד בשום מקום בעולם. גם פה זה לא יעבוד". אשתו שהייתה איתו נראתה מודאגת לעתיד המדינה גם היא. "אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, עם הכיבוש הזה".

סיפרתי להם מאיפה אני מגיע וכמה אני בעצמי לא אוהב את הכיבוש ואת הנוכחות של צה"ל בשטחים, אבל "אין משהו יותר טוב. כי מה אנשים חושבים? הם מסתכלים על הכיבוש והם אולי לא אוהבים אותו, אבל לפחות יש לנו שליטה על זה. תסתכלו מה קרה בעזה, הם ממשיכים לירות עלינו, אנחנו צריכים לחזור ולהיכנס לשם. הישראלים מסתכלים על זה ואומרים 'לא, תודה'. ככה אנחנו לפחות יכולים לבקר את מה שקורה שם. אם אתה רוצה לשכנע את הציבור הישראלי, אתה צריך לשכנע אותו שהאלטרנטיבה תהיה טובה יותר".

בזמן כתיבת שורות אלו, אני קולט את התהליך שהציבור הישראלי עבר. הרי לפני עשרים שנים, הוא האמין לרבין ופרס וביילין שהאלטרנטיבה טובה יותר. לפני עשר שנים הוא האמין לתועמלנים של שרון. אחרי שני ניסויים גדולים, הוא כבר לא מאמין.

את השיחה עם הזקן סיימנו כשהוא סיפר לי שפעם היה מדריך בתנועת בני עקיבא, ואפילו היה בבית"ר. לא הבנתי איך הוא הגיע משם לצעוק "סנקציות, סנקציות", אך נפרדנו כידידים. הוא שמח לראות אותי, ואני חושב שאחד הדברים הגדולים שאנשי ימין יכולים לעשות הוא פשוט להיות נוכחים באירועים של השמאל. להגיע כדי להקשיב באמת, להיות פתוחים ולהכיל. לא להתפשר על עמדות, אבל כן להיות שותפים.

---

קצת על הירש

גילוי נאות: השבוע פרסמתי בערוץ 20 אייטם בלעדי על תלונה שהוגשה בפני ועדת טירקל למינויים. על פי התלונה, יום לאחר שתמו הקרבות במלחמת לבנון השנייה שני גדודי מילואים עוכבו ביציאה הביתה בשל רצונות של מפקד האוגדה, גל הירש, לספר להם על הישגי המלחמה ועל התדמית התקשורתית השלילית שנוצרה לו. יום לאחר מכן, זכיתי לקבל שיחה ממי שהזדהה כיועץ התקשורת שלו.

כמובן, לאדם שמנהל עמוד פייסבוק פעיל (שם ביקשתי ממנו תגובה) ודואג לשמר את התדמית שלו יהיה חיוני שגם בנישה הימנית של ערוץ 20 תהיה לו תדמית טובה. הוא איים עליי בתביעת דיבה ובהכפשת עבודתי העיתונאית בתוך הערוץ, לא היה חסר שיאמר "אני אחסל לך את הקריירה או משהו".

ועכשיו להירש עצמו: בימים בהם משטרת ישראל מתרוקנת מנציביה שהבאישו את תדמיתה כל כך, הצנחה של מפכ"ל חיצוני, עומדת לזכותו של הירש. בימים בהם כל חגיגת פרידה של איזשהו לשעבר זוכה לביקורת על העלויות הגבוהות שלה, אדם שמעכב גדודי מילואים במה שעולה למשלם המסים עשרות או מאות אלפי שקלים רק כדי לנסות לשפר את התדמית שלו ראוי לביקורת.

האם על כך יש לפסול את המינוי? לא יודע. לאדם שמודאג מהתדמית שלו עד כדי כך יכול להיות יתרון עצום כמפכ"ל, כי הוא יכול להשרות רוח של עבודה קשה, יושרה, אכיפה חזקה, או כל דבר שהמשטרה אמורה להיות.

הדעות סביב המינוי מתחלקות לארבע. הניצבים, המשפחות השכולות, YNET ואנשי ימין. הניצבים נבהלו ונחפזו לערוך כנס "חירום" סביב המינוי. מי שלא מהמשטרה לא יבין. אין דבר שמחזק את הטענה שצריך מישהו מחוץ למשטרה יותר מכך.

לגבי המשפחות השכולות – מורכב ומוצף רגשית. מלחמת לבנון השנייה מעוררת הרבה תרעומת אצל אנשים, ודווקא היא. נדמה שכישלונות המלחמה הזו, הרוגי המלחמה הזו, צורבים יותר ממלחמות אחרות. מעניין למה.

הרבה אנשים משוכנעים ש-YNET לא אוהבים את הירש ואני מנוע מלומר משהו מתוך מה שקורה שם, אבל חשוב לזכור משהו: גם את דנינו הם לא אהבו, ושם הם לא טעו.

לגבי אנשי הימין – התפיסה הצבאית של הירש דומה לזו של יעלון, שזו סיבה לבהלה בכל הקשור לתפקיד הצבאי שלו בשנים האחרונות, אבל בצעירותו הוא היה איש ארץ ישראל. זו לא סיבה לתמוך בו, אבל זה כן יכול להסביר כמה דברים.

---

 שלוש חתונות ומסיבת אירוסין אחת

יום שני שעבר נפתח הטירוף. לא מזמן סיימנו את השנה במכללה למדינאות וכל אחד חוזר לחיים הרגילים שלו. במקום ימי רביעי טרוטי עיניים מקריאת מאמרים אל תוך הלילה כדי להספיק את חומר הקריאה עד לבוקר יום חמישי, חזרנו כל אחד אל חייו שלו. אחד בעבודה, אחד בלימודים, אחד מתחיל את הצעדים הראשונים בעולם הגדול אחר טוען עוד ניסיון לפני הקפיצה הגדולה וכמובן, אלו שקפצו לעולם הגדול ולא ידעו שעשו את הקפיצה הזו.

בעולם האמיתי, אני לא יכול שלא להביט בזוג מתחתן ויודע שזה זה. אתה מביט לאדם מסוים בעיניים ופשוט יודע שזה האדם איתו אתה מתכוון לבלות את שארית חייך לצידו. איזה טירוף. אני אפילו לא מדבר על אפשרות הכישלון, אני מדבר על חתונה קתולית, כזאת שגורמת לך לומר "נהג, אני עוצר פה, זו התחנה שלי. הרי תחנה זו מקודשת לי. אני ארד כאן ולא אחכה לעוד אוטובוס אחר לעולם!".

באחת מפירושי התוספות במסכת קידושין מבהיר נכדו של רש"י מה עניין הקידושין: "דאסר לה אכ"ע כהקדש. והרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים ד' מח.) הרי הן מקודשין לשמים להיות לשמים ופשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי…".

זה היה שבוע מקסים. שני חתונות מהצד של החתן וחתונה אחת מהצד של הכלה. שתי חתונות דתיות של חילונים וחתונה צרפתית של ישראלים.

לחתונה הראשונה נסעתי עם מי שהתחתן בשלישית. לחתונה השנייה נסעתי עם מי שהתחתן בראשונה ולחתונה האחרונה נסעתי עם כמה חברים. זו הייתה הזדמנות מרתקת ללמוד שיעור על החיים, על אהבה ועל מה שאמור להיות זוגיות.

"היינו חברים טובים פעם", סיפר לי בנסיעה לחתונה השנייה זה שהתחתן ראשון. הוא התחתן בנאות קדומים, ביער בן שמן. הם היו יחד בקורס קצינים ומשם החלו להיות חברים. כשלה נשבר הלב, הוא היה שם כדי לנחם אותה, ולהיפך. "פעם אחת אמרתי לה שכשהיא תתחתן, אני ארקוד בחתונה שלה". הוא רקד.

"ראיתי [אותה] לראשונה לפני חמש שנים לערך, מהרגע הראשון (זהירות קלישאה) ידעתי שיש בה משהו מיוחד. לא ידעתי בדיוק מה, אבל ידעתי שיש בה משהו מיוחד…" (הבחור השני מהחתונה השלישית)

הרב דרסלר אמר פעם שנתינה מולידה אהבה. ככל שתשקיע יותר, כך האהבה תגיע. אני נוטה לחשוב שכשאנחנו מחליטים לעשות את ההשקעה הראשונית הזו, יש איזה ניצוץ שכאילו קורא לנו לעשות את הצעד הזה, משהו שמושך אותנו לתת מעצמנו טיפה יותר לאדם מסוים שיכול להיות שנאהב בהמשך.

ביום שני שמעתי ככל הנראה את המילים היפות ביותר שאיש יכול לומר לאישה (עד שאני אקריא את שלי לשלי). החבר הטוב ישב מולה וקרא לאהובתו את צפונות ליבו. הוא סיפר על הקשיים, ועל המבחנים שעברו יחד, על הבחירה ועל האהבה. ליוויתי אותו לכל אורך הדרך ועכשיו הוא והחצי השני שלו עומדים לעשות את הקפיצה המשוגעת הזו, בה הם יקומו בוקר אחרי בוקר ויראו זה את זו גדלים, מתבגרים, מתקמטים ומזדקנים, ואני חושב באמת ובתמים, שאין דבר מקסים מזה.

---

קצת על מכבי

בחודשים האחרונים, הספקנים (גם אני) החוו דעתם באשר ליכולתה של מכבי להתמודד באירופה. הטקטיקה של ג'ורדי היא להביא לקבוצה את הישראלים הטובים ביותר ועליהם להתבסס. הזרים יכולים להתאים ברמתם, אך הם לא משרדגים את הקבוצה באופן משמעותי. זה מסביר את חואן פאבלו, שיכול היה לקבל תחליף ישראלי. זה מסביר את קרלוס, שטוב יותר מהישראלי הממוצע, אך המהירות שלו והירידה הקיצונית ביכולתו הופכות אותו לשחקן ספסל לגיטימי. בארץ שניהם מספיקים, ברמות הגבוהות של אירופה, אתה לא יכול לחזק את הקבוצה בשחקן ספסל זר. זה מיותר.

בין רגע, מיד אחרי שמכבי הגיע לליגה המובטחת (שגם בבית הזה היא אנדרדוג מובהק) השמועות על הרכש החדש מגיעות. חלוץ שנוטה להיפצע, אך כבש 16 שערים ב-23 משחקים. קצב שערים של מואנס דאבור בהרבה פחות כסף. בן 25, עם כמה שנות קריירה טובות לפניו ושוער מבטיח בן 19 שאמור להגיע. העלות שלו אסטרונומית. אני לא חושב שקבוצה ישראלית אי פעם השקיעה קרוב ל-13 מיליון שקלים על שחקן. בטח לא על שוער. החוזה המדובר הוא בן 5 שנים.

אל שני אלו צריך להוסיף את הרכישה של אלי דסה (22) ושל שלומי אזולאי (23), שיהפכו בתוך מספר לא קצר של שנים לשחקני מפתח בהרכב של מכבי. דור הולך ודור בא ויש חדש תחת השמש.

וזה הכיוון אליו הולכת מכבי של ליגת אלופות. זרים שמשדרגים את הקבוצה לרמות האלו וישראלים צעירים שירוצו עם הקבוצה לעוד כמה שנים. מה שהספיק עד כה לא יספיק מול צ'לסי, פורטו או דינמו קייב. יכול להיות שגם הרכש החדש לא יספיק אליהן, אבל עם קצת מזל, מכבי תמשיך בקמפיין אירופי גם בפברואר – בשלב הבתים של הליגה האירופית.

---

מעגלים של אור

הגרנד היה כמעט ריק מאדם, כנראה ששנת הלימודים מתחילה לתת את אותותיה. אם רק לפני שבוע לא יכולת ללכת בלי להיתקע במישהו בדרך, לומר "סליחה" או לקוות שלא לדרוך על ילד קטן, הכול היה מרווח. פניהם הלחוצות של העובדים בקניון התחלפו במבטים נינוחים, שלא לומר מעט משועממים. שירן אמנם אמרה שהיא רוצה גלידה, אבל נדמה שהיא נהנית גם מהמרווחים שנוצרו בהיעדר אנשים בקניון הגדול. היא הביטה בכל חנות ובבירור התלבטה אם להיכנס. אור הסתכלה על הקניון לראשונה מזה זמן רב כלקוחה, ולא כעובדת. לקוחות, ביום טוב, זה גם טיפים.

כעובדת, את מביטה בקניון וסופרת אנשים. אנשים הם לקוחות. לקוחות הם עבודה. עבודה זה עומס, זה עייפות, זה קיצוץ בזמן ההפסקה. זה דרך להעביר את המשמרת. כלקוחה, את חושבת מה לקנות ומה לא, מה שווה את הזמן שלך ומה גורם לך להמשיך הלאה. מה מושך את העין ומה שווה את הכסף. לא תמיד מוצאים משהו נוח או משהו מתאים, לא תמיד מוצאים משהו יפה – גם אם זה מהחנות שאת הכי אוהבת שבכל השקת קולקציה את חשובת שתמצאי. ובעצם, הרבה זמן היא לא קנתה לעצמה איזה בגד יפה. אבל זה לא הזמן עכשיו. עכשיו זה זמן שירן.

לפתע שירן אמר משהו, וקטעה בין רגע את חוט המחשבה של אור, שהלך ונמשך והגיע איכשהו שוב אל אורן. יש לו שם של עץ, הייתה המחשבה האחרונה בהקיץ שלה, אבל שירן אמרה משהו, אז צריך להתרכז בזה.  "מה?", היא שאלה את אחותה הקטנה, "מה אמרת? שירן?".

"אני רוצה שיהיה אחר", היא אמרה בטון הקטן שלה, זה שגורם לה להישמע כמו ילדה בת שלוש, למרות שהיא כבר בגיל דו ספרתי.

"שירן, מה את רוצה שיהיה אחר?" שאלה אור את אחותה הקטנה. הגדרת מטרות היא השלב הראשוני בדרך לשינוי של החיים. שירן היססה וחשבה. "הייתי רוצה שאבא יחזור ושאימא תהיה שוב בסדר".

זה לא משהו שאפשר לשנות, לא בכוחות עצמה, חשבה אור. שירן לא מצליחה להתגבר על זה. זה לא עניין המוות, אותו שירן הבינה והפנימה מזמן. זה לקח קצת זמן, כנראה את כל חמשת שלבי האבל, אבל כשאימא קרסה, זה פשוט זרק את שלושתם למקום אחר.

סליחה שהעצבתי אותך" אמרה שירן לפתע. היא ראתה את הקושי מתגלם בפניה של אחותה הגדולה.

"זה בסדר", השיבה אור, "לא העצבת אותי. אני פשוט לא יודעת איך לתקן את אימא, את יודעת?". שירו הנהנה והציעה שילכו לגלידה עכשיו.

חשבון הנפש של אור  נמשך – האם היא בת טובה מספיק? האם היא צריכה להיות חזקה יותר בשביל אימה או שמא היא חוששת שתיקח את מקומה בהדרגה מול שירן? ואולי בכלל עדיף להציג מצוקה, אולי היא תתעורר ותבין שאור היא לא אימא אחרי הכול והיא לא יכולה להחליף אותה לעד. אור חשה תסכול רב מאימה, שאינה מראה ולו סימן לתחילת תהליך ההתאוששות. אם השאיפה של אור הייתה לראות את אימה חיה במובן המופשט של המילה, הרי כעת היא חיה במובן הפשוט של המילה – נושמת, זזה, מבצעת סימביוזה עם הסביבה הטבעית, מדברת לעיתים, אך עדיין רוח לא הייתה בה. ובגלל שזה הדבר היחיד עליו אור חשה שאין לה שליטה או אפשרות לשנות היא התעמקה והתמקדה בו יותר מכל, כשאת הדברים שהיא יכולה לשנות בעצמה, בתוכה, היא לא נתנה את תשומת הלב.

שירן התמקדה בגלידה, מספרת בין ליקוק לביס על יומה בבית הספר, על שיעורי הבית ועל המורים. אור שמחה לשמוע שהיא מסתדרת.