כה אמר קופל: Politi-Lego – לתבניות נעשו ההמונים…

חברים, המציאות התהפכה, שמים לארץ נעשו וארץ לשמים נעשתה, בין ראשי ורגליי לא הבחנתי – תקופה סוערת עברה על מחשבתי ואת האשמה, כולה, אני תולה בהוגה הצרפתי ז'אן בודריאר.

על הריבונות

נשיא המדינה פועל בראש חוצות נגד מדיניות הדרג הנבחר ובראש ובראשונה נגד עמדת ראש הממשלה; שופטי בית הדין הגבוה לצדק מבטלים את הרשות המחוקקת ואת הרשות המבצעת – מבטלים את החוק לטובת "החוק", אותה גוזמא מוסרנית שהולמת את תדמיתם הסינתטית;  הפקידות הצבאית הבכירה ובכירי הפקידים בארגוני הבטחון מסרבים פקודה של הרשות המבצעת ויוצאים כנגדה כמעשה גבי אשכנזי; שוטרי ישראל מוחים נגד רצון השר הממונה ושמים את מלוא ההון החברתי שלהם על הפיכת החלטתו…

כל שנותר הוא הפיכת תפקיד ראש הממשלה לתפקיד סמלי וטקסי בלבד ואת בחירת העם לטקס פולחני-סמלי-דתי נטול כל משמעות אופרטיבית על פעולת השלטון…

האם זהו האיש בתפקיד הסמלי הכי טקסי בישראל?

כמאמרו של האלוף במיל. בני פלד ז"ל לילדיו, לפני מותו:

"צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה – וטעה."

בין פלמירה וברלין

 "אין מקבלים גרים מן התרמודים…" מאי טעמא לא?… משום בנות ירושלים… תריסר אלפי גברי (נכנסו עם הרומאים לירושלים). בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על בנות ירושלים"

תלמוד מסכת יבמות טז, א-ב

אני יהודי ארכאי, כשאני חוזה בפיצוץ העתיקות של מקדש האל בעל בתדמור שבסוריה, אינני מתמלא זעם אלא סיפוק פרימטיבי. סיפוק שמהווה בעבורי אישוש, ברמה הנמוכה ביותר, אך אע"פ כן אישוש, לעצמי ולזהותי – אישוש שנובע מתוך יצר, מתוך הכרה ביצר ומכך שהיצר מתעורר בעקבות סדר היסטורי זהותי שירשתי ככורח ולא כ'בחירה' שקרית – תולדתי ראתה את תדמור בימי גדולתה, בימי החרבת ארץ אבותיי, יהודה, היתה תדמור מהכוחות החזקים והמשמעותיים שדחפו את לגיונות-רומא לאנוס את בנות ירושלים, כשנאמר

הקשר האישי מתחיל ונגמר בעקרון שמבאר רב גמליאל בהגדה של פסח; במסגרת הההגדה של פסח מסביר רב גמליאל :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" , בעודו מתבסס על ספר שמות שם נאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" והנה טיעון גמליאל על טיעונו של 'קופל'(הקטן). אני אטען ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא חזה בחורבן ירושלים" – הרי מה ביני ובין הטענה-לעתיד שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא ספג את להב חרב הצורר הגרמני  ואת בושת הטלאי הצהוב? – הרי  כבר ישנם מסעות 'לא תשכח' והסיסמה הידועה 'לעולם לא עוד' – ומה דינם שונה מדין ט' באב? מה דין החורבן המתואר במגילת איכה והחורבן המתואר ב'שואה' של הבמאי קלוד לנצמן מלבד קירבת הזמן?

אתבסס על מגילת איכה:

"אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם. בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי.בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף, רֹאשׁ וּתְלָאָה.בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי, כְּמֵתֵי עוֹלָם. בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי"

איכה, ג' פס' א' -ו'

– שהרי אומר 'בשרי', 'עצמותי', 'אני', 'אותי' – מה דין זה שקורא המגילה בט' באב, בלשונו הוא מדבר על בשרו ולא על רוח ספרותית של מחברו. ברל כצנלסון תאר זאתו:

"אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל…. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד."

אני זוכר – משמע אני קיים, אני זוכר – משמע אני אדם, ולא בהמת השדה, לוחכת עשב כשתודעת-זמני מעגלית כאופן לעיסתו וריטושו של העשב, הווה כגֵּרָה – שב ועולה בצורה זהה. אני זוכר ולכן, בזכרון, טמונה גם הנקמה, טמון גם הצדק-הקמאי ההולך ומתגלם עם ועל אי-שכחת אוייב ספציפי ואופי האוייבות שלו לזהותי, לעברי, לזכרוני. אני הארכאי! במקום נסתר בזהותי, בתולדתי רואה דברים כנקמה בזעיר-אנפין על ההרס הנורא שביצעו תושבי העיר תדמור, פלמירה בלע"ז, בירושלים בזמן כיבושה לצד הרומאים – אוֹיְבֵיהֶם  שבחומר, למען חיסול היהודים, אוֹיְבֵיהֶם שברוח.

"אמר רבי יוחנן אשרי מי שהוא רואה במפלתה של תדמור שהיא היתה שותפת בחרבן הבית הראשון ובחרבן הבית השני"

התלמוד הירושלמי, תענית ד

והנה, בלא משים לב, שניים כאחד, אוייבים שברוח, כנפול הפרי  הישר אל ידי, כך סיפוקי כפול מהטעם ומהנוחות – הנני נוקם עתה הן בהלניזם שמן העבר והן בליברליזם הדוגמטי שבהוווה(אם עוד נותרה לו תודעה היסטורית שהיא, תולדה). שתי התרבויות המאיימות בעיקוף היסטורי לעכל את תרבותי מתנפצות באחת עם חומר הנפץ המוסלמי.  אם אחדד: הנקמה בהרס ההלניסטי נובעת מהתיאור של אב"א אחימאיר את הרס הגליל כתוצאה של הריאקציה האזורית לתרבות היהודית שהלכה והתפשטה:

"[…]והנה מתחוללת ריאקציה גויית להתגיירות זו[של סוריה ואסיה הקטנה]. אלמלא הריאקציה הציבורית של 'היוונים' ו"הסורים", מי יודע, אם היו הלגיונות הרומאים יכולים לקנאים של יוחנן מגוש-חלב ושל שמען מכזיב. אבל לעזרתה של הלגיונריות הרומית באה הציבוריות הגויית שבמדינות המזרחיות. זו הייתה מלחמת ישראל בעולם הגויי כולו…

"אב"א אחימאיר – תקופת מרד בר כוכבא(מפרקי המהפכה הגדולה בישראל) בתוך "הציונות המהפכנית".

ניקולא פוסן - 1637 - הרס בית המקדש
ניקולא פוסן – 1637 – הרס בית המקדש

הנקמה בליברליזם הדוגמטי וההרסני מתגלמת בדבריו של ההוגה הצרפתי בודריאר, בתארו את המומיה של רעמסס בעת הגעתה לצרפת, כל שנדרש מדמיונו של פלוני הוא להחליף את המומיה במקדש בעל בפלמירה, מקדש שהפך מאתר פולחן לאתר ארכיאולוגי מוזיאלי:

"כך נרתמו לאחרונה המדע והטכניקה להצלת המומיה של רעמסס השני, אחרי שהניחו לה להירקב במשך כמה עשרות שנים…בהלה גדולה עוררה במערב המחשבה שאין הוא מסוגל להציל את מה שהסדר הסימבולי ידע לשמר במשך ארבעת אלפים שנה, אך מחוץ לטווח האור והמבט. רעמסס אינו מסמן לגבינו דבר, רק מחירה של המומיה מרקיע שחקים, כיוון שהיא זו שמבטיחה שיש לצבירה מובן. כל התרבות הליניארית והצוברת שלנו מתמוטטת אם איננו מסוגלים לאחסן את העבר באור יום…אנחנו זקוקים לעבר חזותי, לרצף חזותי, למיתוס חזותי של המקור, שיערוב לתכליותינו…אנחנו מוקסמים מרעמסס[ומהמקדש בפלמירה – ט.ק] כשם שהנוצרים ברנסאנס הוקסמו מהאינדיאנים של אמריקה.."

ז'אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה

נכון שלא הגיע האתר, תדמור, לפריז(אם כי בעבר הגיעו פריטים לפריז כמו האובליסק מלוקסור וכו), אבל רבים מפריז המטאפורית הגיעו לאתר כתיירים. הסדר המדומיין שיצרנו בשימור באתר כפריט 'הומניסטי', ובכך הוצאנו אותו מסדרו ההלניסטי-פאגני, נופץ. נופץ על ידי נחשול הממשות האלים של דאע"ש, הריאקציה הדאע"שית משולה באחת: כפי שאל-קאעידה השמידו את סמלי הניכור הטכנולוגי והאיון-הערכי שמגדלי התאומים ייצגו – את התועלת לשם התועלת בשם התועלת, כך דאע"ש מאיינים את סמלי הניכור הליברלי מהעולם המיסטי, הדתי, ההיסטורי באמצועת סמליו – האתרים הארכיאולוגיים שההומניזם הליברלי מקדש.

אם גופת רעמסס מעידה על ההרס שבמדע ביחס להיסטוריה, הריסות המקדש מעידות על ההרס שבפילוסופיה והאידיאולוגיה המדינית המערבית ביחס להיסטוריה, – בהיסטוריה ההרס של העתיקות על ידי הכובש ממשי יותר וטבעי יותר מאשר שימור.
בשני המקרים אני חש סיפוק אפל ופרימטיבי של נקמת תרבות קמאית במתחרות האלימות שלה. שנאמר מלאכתם של צדיקים וכולי…

על הבחירות בארה"ב ובבריטניה

על דונאלד טראמפ

דייווי קרוקט - אילוסטרציה
דייווי קרוקט – אילוסטרציה

דונאלד  טראמפ הוא עדות לקריסת כל המשמעות הפוליטית בארה"ב לתוככי עצמה, כמו כוכב אדיר הקורס לתוך עצמו ויוצר חור שחור מסיבי. לכאורה, אין משמעות להתמודדותו לנשיאות ובמדידת סיכויי ההצלחה שלו, כך ידע עוד בניסיון הקודם בו נשא את לבוש לץ-החצר. מר טראמפ איננו בור או אוויל, את כספו עשה בעמל וערמומיות, את מעמדו החברתי כסמל רכש מתוך הבנה עמוקה של אופן פעולתה של ארה"ב, חברה, חוק, חוקה ומדינה. אולם, בעוד שבבחירות הקודמות נדמה היה שהוא נושא, כאמור, את כובע ליצן החצר התקשורתית – עתה גילינו היפוך, הוא חכם מאיתנו, הוא חכם מהמצביעים, הוא נוהג נכונה ואנו, הם, כולנו נושאים את הכובע המחודד של ליצן החצר. התמיכה האדירה והמפתיעה לה הוא זוכה עוד יכולה לקרוס  אולם כשלעצמה, כעת, היא עדות לקריסת האמון הרפובליקני בסדר הישן –בסדר החוקתי שבסיסו ליברלי; טראמפ  מהווה כומר-ווידוי בכל נאום וראיון, הוא מודע לכך, והוא מנצל זאת – הוא נושא את הווידוי המלא של הימין השמרני, בלא תקינות פוליטית.

האתוס האמריקאי מסוגל לבכר תכונה אישיותית כ'עליונה' ולכן 'מצויינת', ההמון יכול להודות בגדולת אחד על הכלל והמחיר הוא הכרה של 'האחד' בכלל כמעניקי הכוח שלו. מכאן ראויה – זהו האתוס עליו נבנה טראמפ; כמאין דייווי קרוקט, ובו זמנית גם מאין ג'ון ויין, שגילם את דייווי קרוקט בסרט שהפיק, 'האלמו'. טראמפ הוא החלוץ האמריקאי האידיאלי, האדם שמוכיח את כל יכולותה של ארה"ב בעין רפובליקנית(בניגוד למיתוס האסימילציה של המחנה הדמוקרטי שמתגלם בהאללת הנשיא אובמה כשהתמודד בבחירות ב-2008).

טראמפ הנו המודל הנגדי לאובמה בכך שהוא דור שני להצלחה, הוא נולד למשפחה בה ההצלחה נכחה בעקבות פעולת אביו וסבו, ואת ההצלחה הבינונית מינף לידי הון שקשה לאדם מן הישוב לדמיין. הוא נכשל בדמות פשיטת רגל ועלה שנית לגדולה-כלכלית. הוא 'גיבור-קפיטליסטי' כמו שאובמה הוא 'גיבור-פרוגרסיבי' – שניהם מנוגדים ושניהם מבטלים זה את זה. אם נודה על האמת, נדמה שטראמפ מתמודד למעשה מול הארכיטיפ של אובמה, במידה רבה יותר מאשר התמודדותו מול המועמד/ת הדמוקרטי שי/תקום מולו.

לסיכום –אינני משבח את טראמפ; דעתי האישית עליו הנה ביקורת וחשד מפני אדם שערכיו לא עומדים במבחן ביקורת השנים, אולם טראמפ הוא עובדה שחושפת את המצביע הרפובליקאי בערוותו. ההצבעה לטראמפ היא בחירה בצד "האמריקאי" מול "התקינות הפוליטית האמריקאית" – בחירה בטראמפ היא הרעב לבוקר-הבודד שביטא ג'ון ויין ולפניו, בעידן שהכיל אפשרות ממשית לבניית מיתוס, כשויין היה סימולציה  למשהו ממשי, לדייווי קרוקט.

הרפובליקאים מריעים לו מכיוון שהוא השריד האחרון לאותה "אמריקה" קשוחה ו'אמיתית'. בהעדר מקור מים חיים, גם ביוב מסונן הפך למקור לרווייה. – עצוב.

על ברני סאנדרס

"שינוי" - הדור הבא...
"שינוי" – הדור הבא…

אני לא ארחיב על הביוגרפיה של הסנאטור ברני סאנדרס, מי שירצה יוכל לעשות זאת בעצמו בראיונות הרבים שהוא העניק במהלך השנים ובערך שלו באנצקילופדיה המקוונת – הוויקיפדיה – אולם אני אתמקד בתפקידו ברמה הסימולציונית. במסגרת תבנית המחשבה של הדמוקרט. במסגרת התמיכה המפתיעה לה הוא זוכה בחוגים הולכים וגדלים במפלגה הדמוקרטיה(תופעה, שגם אם קצרת מועד תהיה, הנה יוצאת דופן).

במילה אחת, מר סנדרס, לפי הגדרתו שלו, הוא ס-ו-צ-י-א-ל-י-ס-ט. עיון מדוקדק יעלה כי עצם העלאת שמו כמתמודד מול הילארי קלינטון משמע לגיטימציה לעמדותיו. הפרוגרסיביזם, הליברליזם האמריקאי השמאלי, ממשיך את מסעו אל עבר היעד האידיאליסטי – הסוציאליזם. בכך, מאחד סנדרס את צורך ההמון-הדמוקרטי ב'שינוי' , הסיסמה שנשאה את הנשיא אובאמה עד לבית הלבן. השינוי איננו כללי ואמורפי, בעוד אובמה יצא חוצץ נגד הגדרתו כ'סוציאליסט', רק שתי קדנציות לאחר מכן, והסדין האדום, תרתי משמע, הפך מאיום מעורר חימה לידי דגל מונף אל-על, הנס שבראש המחנה הפרוגרסיבי.

אדגיש: אינני מדבר על דעותיו מתוך ביקורת פילוסופית או אידיאולוגית – אינני מדבר על המצב הריאלי במפלגה הדמוקרטית עצמה ועל היחסים בין הגווארדיה הוותיקה ובינו. אני מדבר על המרחב המדומיין שההמון מדמיין את ברני סנדרס בתוכו. התבנית שסנדרס לוכד את המצביע הדמוקרטי בתוכה, הנה תבנית מחשבה שממזגת גירוי מהיר וזול, רצון בשינוי רדיקלי מתוך בחירה-ביצוע ולא מתוך בחירה-ביצוע-תהליך ומהפיכה-אתית שמהותה הוצאת העקרונות המנחים שבחוקה האמריקאית להורג כבידור המוני המתחזה לפוליטיקה.

על ג'רמי קורבין

כשהמצפון יוצא משליטה...
כשהמצפון יוצא משליטה…

את השם ג'רמי קורבין לא שמעתם בהקשרים רבים, אם בכלל. אולם מדובר במועמד המוביל לעמדת מנהיג מפלגת הלייבור, המפלגה השניה בגודלה בבריטניה. מר קורבין הנו מופת לרדיקליזם האירופי: חבר בקבוצת הקמפיין הסוציאליסטי, קמפיין הסולידריות הפלסטיני, אמנסטי, הקמפיין להתפרקות עצמית מנשק גרעיני וקואליציית "עצרו את המלחמה – Stop the War Coalition. בעברו התבטאויות תמיכה בחיזבאללה ובחמאס , כמו גם תמיכה בהלאמת שירותים מרכזיים. מר קורבין הוא תלכיד של כל העמדות האנטי-הגמוניות של השמאל האירופי, במלבוש ומבטא בריטי, הוא הסימולציה של המצפון האירופי למול נצחון שיטת ההון האמריקאית, הוא הקיצון שמוכיח את המרכז.

הוא מועמד רדיקלי במידה שלא תאמן, מועמד שעצם הגעתו לעמדת המפתח בה הוא נמצא, בדרכו להבחר בבחירות דמוקרטיות במסגרת מפלגת הלייבור, מעידה על הרדיקליזציה של השיח, רדיקליזציה שנובעת מההשתטחות שלו לידי ריאליטי, השתטחות שמהותה שינוי סדרי שלטון: אל תאמרו אזרחים פעילים אלא צופים-משתתפים, אל תאמרו מועמד לשלטון אלא משתתף-ריאליטי.

על שלושתם

משותף לכולם הוא העמדה התבניתית שלהם – אנו רואים כי דמות 'המעומדים' לתפקיד ראש הממלכה, דמות הגיבור במחזה הפוליטי, הפרוטגוניסט –  הולכת ו'מקצינה' בזהותה כמו שהיא נעשית תבניתית בעמדותיה. בין אם במודע(טראמפ), לא במודע(קורבין) או כהעלאה מן האוב(סנדרס) .

אשאלכם מהי 'הקצנה'? אענה במילה אחרת: מובהקות.

כל המועמדים מובהקים בדעותיהם ובכך הם מבטלים את הסובלימציה שיצר השיח על העמדות הלכאורה-ממשיות[הפחות מדומיינות] מרמת השיח של ההמון – הפיתוי האופטימי הוא איבחון המצב כשעתוק-רדוד של המאה הי"ט. במקום אפיגונים[יורשים-ממשיכים] של מרקס דוגמת לנין ולאסל נמצא דוגמאות צרות כגון ג'רמי קורבין וברני סנדרס, במקום תרגומים על תפיסת העליונות הניטשאינית, הראנדיאנית או מוטיב הפרט-החופשי-הכובש של אמריקה כאזור ספר, נמצא תוצר תעשייתי-אמריקאי שלה בדמות טראמפ,  אם כי כאן האשלייה נחשפת.

אין מדובר במאה ה-19, כור ההיתוך הגרעיני של המחשבה המערבית שהחלה ברנסאנס, אלא מדובר במוצר אריזה. תבנית דלוחה במידת רדידות האישים המדוברים. והם – לנו, עדות לכך שאפילו הדתות המודרניות הגדולות: הליברליזם(והקפיטליזם שבתוכו), הקומוניזם(והסוציאליזמוס שבתוכו נוצר) והפשיזם(המיסטיפיקציה של הלאומיות); קרסו והפכו לדימוי חיוור, היפר-מציאות, מושלם עד היותו סינתטי, מוצר צריכה רוחני-ערכי להמונים המתוסכלים מהריק האידיאולוגי. מסיבת התה ותנועת OWS – occupy wall street, אלו היו הרוחות שקדמו לאובמה-סנדרס וטראמפ. אלו הן הפסבדו האידיאולוגיות, הנמצאות מעבור השני של החור השחור, בממד המיוחד בו תושבי המערב חיים.

רציתם עדות לדקדנס? קיבלתם עדות שהמנגנון פועל ומשעתק כטפיל כל תוצר לתוצר-דומה עד שהוא מזקק את מושאו לידי קלישאה גרוטסקית: קורבין, סנדרס(שלזכותו יאמר שהתפקיד הופל עליו – הוא לא לקח אותו), ויאיר לפיד…אהמ..סליחה, דונאלד טראמפ. קרב הקלישאות, המרד של 'המציאות' בדימוי של הדימוי של הדימוי של המציאות…עצוב…?

עובדה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s