הם פרצו למחסן באישון לילה, בדיוק לפי התכנית.
"אולי נדליק את האור?", אמר סמי. "לא, לא. אנחנו לא רוצים לעורר תשומת לב עכשיו, אלא אחר כך", השיב לו לירן. ללירן עצמו היו את החששות שלו. הרי אם התכנית תצליח במלואה, כל יפי הנפש יגידו שהם גזענים. אבל זו לא גזענות. פשוט נמאס להם.
קצת על הייאוש | קצת על המסתננים | קצת על הגיור | קצת על שרן | מעגלים של אור
"הבאת את הגרפיטי?", הוא שאל את סמי.
"כן, הנה", סמי הניח את התרסיס בפניו.
"לא בפנים שלי!", הורה לו לירן, "גם את הטקסט?", וידא שוב.
סמי השיב בחיוב. הטקסט לא היה כתוב בשפה העברית. היה חשוב להם להבהיר שבניגוד לאנשים אחרים שמציתים ומרססים, הכתובת שלהם היא לא מדינת ישראל. לא, לא. ממנה הם התייאשו. הכתובת שלהם היא מול מי שאמורים להיות השכנים החדשים שלהם.
בישיבה שהייתה להם לפני ההחלטה על הפעולה, אמרה להם אלישבע, אישה מבוגרת שהוכתה בקרש על ידי מסתננת ש"מדינת ישראל לא עושה את העבודה שלה. מרביצים לנו חופשי, הם מרגישים כאילו זה הבית שלהם וזה לא. אנחנו צריכים להראות מי כאן בעל הבית". הדברים שלה חדרו עמוק לליבו של לירן, שהצליח לברוח מהשכונה לפני כמה שנים, אבל כשבג"ץ פסק שהכושים המניאקים האלו יצאו מ"חולות" אחרי שנה, הוא הבין שאין ברירה וצריך לחזור ולהילחם על הבית.
"אנחנו צריכים להעביר להם את המסר. אם הם יישארו פה, הם יסבלו", אמר לירן.
את האמל"ח הוא השיג מחברים. כדי שמישהו יכתוב להם את הטקסט, הם ביקשו מכל מיני אריתראים שיכתבו להם מילים שונות בשפתם.
"תעתיק מילה במילה", אמר לסמי. סמי ידע לכתוב טוב יותר, הם בדקו את זה לפני. ללירן היה יותר ניסיון עם הכנת המטען, למרות שעברו שנתיים מאז שפוצץ משהו כמו שצריך. כמות חומר הנפץ שהייתה שם הספיקה להרים יותר מרק מחסן הילדים, אבל הם רצו להיות בטוחים שהמסר עובר.
"אוקיי, פה נראה לי מקום טוב", עצר לירן.
הוא הביט מסביב וראה שיש עמוד תמך מרכזי אחד ושניים נוספים. הוא לא הבין איך אמורים לקיים פה גן ילדים, אבל לא היה אכפת לו כל כך בשלב הזה. המסר חייב לעבור. הוא הציב את המטען במרכז המחסן, מביט מסביב ומוודא שזה באמת המרכז.
"מה אתה עושה?", שאל סמי, "אמרת שפה זה טוב".
"אני לא בטוח שזה המקום הכי טוב", הסביר לירן.
"אם אתה לא בטוח, אז איך נדע? קדימה לירן, אמרנו שעושים את זה, לא?", דחק בו סמי. סמי רצה לעזוב מהר ככל הניתן.
בסופו של דבר הוא פיזר את המטען במרכז המחסן, והם הסבו אותו בשטיח שהביאו איתם. הם נזהרו לא להפעיל את המטען בעצמם בזמן שהכניסו כיסאות, לוחות ישנים, שולחנות ומגירות, שיתרמו לכך שכולם בבוקר יחשבו שמדובר בגן ילדים של ממש. ההטעיה הייתה הכרחית להצלחת המבצע. על הקיר האחורי של המחסן, הם ריססו באריתראית "זה לא הבית שלך, זה יימשך עד שתעזבו". את הכתובת הם הסתירו באמצעות שטיח נוסף. התכנון היה שהשטיח ייפגע בלבד וישמור את הכתובת שעל הקיר. לפני שיצאו, השאירו שלט על דלת המחסן שאומר "מתנה לכבוד השנה החדשה מתושבי דרום תל אביב". הכול למען ההטעיה.
לירן לא אמר לסמי, אבל כשהוא השאיר את השלט הזה על הדלת, הייתה בו תקווה שהדברים ייראו אחרת, שלא יצטרך איזה מסר לעבור, שהם לא יצטרכו להפעיל מטענים נגד שכנים שלהם. הוא היה רוצה שהם פשוט יוכלו לחיות זה לצד זה, בלי שהם יכו את תושבי השכונות, בלי שיצטרכו לגור בצפיפות, בלי שישנאו ויפחדו זה מזה. אבל זה לא ככה, חשב לעצמו בנחישות והדביק את המכתב.
סמי לא אמר ללירן, אבל כשהוא כתב את השלט, הייתה בו תקווה שהדברים ייראו אחרת, שלא יצטרך איזה מסר לעבור, שהם לא יצטרכו להפעיל מטענים נגד שכנים שלהם. הוא היה רוצה שהם פשוט יוכלו לחיות זה לצד זה, בלי שהם יכו את תושבי השכונות, בלי שיצטרכו לגור בצפיפות, בלי שישנאו ויפחדו זה מזה. אבל כאב לו, אז הוא כתב את המכתב שיטעה אותם.
שניהם הביטו על המחסן מרחוק ותהו מה ילד יום.
הם נפגשו שוב בשמונה בבוקר, והאזינו יחד לחדשות הבוקר ברדיו.
"ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, קורא להרגעת הרוחות בדרום תל אביב ואמר: "אסור לקחת את החוק לידיים". לירן החליף תחנה בכעס. "דיבורים כמו חול. החוק לא שווה שום דבר".
קצת על המסתננים
הם צובאים את העולם המערבי במאות אלפים, ובוודאי שבטווח הארוך, זה לא יוכל להם. באופן חוקי או לא, הם יצליחו לעבור את הגבולות והגדרות, וברבות השנים יהפכו מזרים לתושבים זרים. כמו בעבר הרחוק, הם יהיו פחותי זכויות, אך הם יצליחו במשימתם – להשיג חיים טובים יותר.
איני יודע ממה הם בורחים, אך ברור לי מה הם מחפשים. יש לי חלום ובו אנחנו לא דוחים אותם ביד קפוצה, ממהרים להסיע אותם מהגבול אל דרום תל-אביב, שם זורקים אותם שיעשו כרצונם. יש לי חלום ובו הם לא מובהלים למתקן סהרונים, מאוימים חדשות לבקרים בסילוק, גירוש או שמשא ומתן מתנהל להעביר אותם למדינה אחרת. יש לי חלום ובו אין צורך בגדר גדולה שתמנע מהם להיכנס, אלא שידינו פתוחה לקבל אותם כפי שהם, רק עם דרישה אחת קטנה.
יש לי חלום ובו אנחנו מלמדים אותם על ירושלים. כי לכל אחד יש איזו ירושלים שלו, מקום שהוא מייחל לו במשכבו בלילות. המקום האולטימטיבי שבו הוא רוצה להיות. עבורנו הייתה זו ציון, ירושלים ממש. עבורם זהו העולם המערבי – עולם שקורס בפני עצמו, אך בכל זאת יתרונות רבים לו. יש לי חלום ובו אנחנו מלמדים אותם איך לבנות את אותה ירושלים, היא המערב בעיניהם, בארץ מוצאם. שלא ימשיכו את מה שעשה הקולוניאליזם – בא לקחת ורק הלך, אלא שיבואו אל העולם הראשון, כדי ללמוד איך לחלץ את העולם השלישי.
זה ידרוש מצדם תעצומות נפש, תעוזה, אומץ ורצון לשנות את חייהם, אבל אם הם כבר כאן – הרי הם הוכיחו שבמידה מסוימת, יש להם את כל התכונות האלו.
קצת על בתי הדין לגיור
קראתי במהלך השבת ראיון משותף של הרב יעקב מדן, ממקימי בתי הגיור החדשים עם הרב ישראל וייס, שנמצא בבתי הדין לגיור של הרבנות הראשית. מחט אי אפשר להכניס בין עמדותיהם. לכן, בטווח הארוך, אני סבור כי בתי הדין החדשים ייכשלו כפי שנכשלו בתי הדין של הרבנות.
המטרה לשמה הוקם בית הדין האלטרנטיבי הוא על מנת להקל על הגרים את התהליך, או בעצם להביע את קולה של תורת בית הלל. בתור מי שהיה מעורב בעבר בעולם הגיור, אני חייב לומר שהבעיה היא פשוטה: הם לא רוצים להתגייר. זהו. אני מקווה שאתבדה ושבית הדין הביא לעלייה ניכרת בכמות המתגיירים, אבל קשה לי להאמין שכך יהיה. מהניסיון הקצר שלי בקורס נתיב זה נבע מסיבה פשוטה: הם הבינו באמת מהי משמעות הגיור, ובחרו שלא ללכת בדרך הזו.
הרבה אנשים מהציונות הדתית נעלבו (ובצדק) בשמו של הרב דוד סתיו על כך ששדר "קול חי" סירב להכיר בכך שהוא אכן רב. ובכן, הוא פועל נגד הרבנות שהסמיכה אותו, יש בכך טעם לפגם. שנית, טלו קורה מבין עיניכם, אנשי הציונות הדתית. יש כמה יהודים נוספים שאתם מסרבים להכיר בהם, בדיוק מאותם טעמים שהחרדים מסרבים להכיר בדתיות שלנו. ואגב, עם כל העלבון העצום שחשים אצלנו לזלזול שהחרדים מביעים כלפינו, קשה לי לומר שאני או חברים שלי דתיים בדיוק כמו החרדים. אבל אולי זה רק אני.
ונקודה אחרונה בנושא הזה. הרב מדן ידוע בממלכתיות שלו, הוא מנצל את המדינה כדי לקדם את התפיסות שלו, הוא שולח אנשים רבים כחיילים בשדה קרב לשדרות ההשפעה על הזירה הישראלית והוא עושה עבודה מצוינת בכך. הוא גם התנגד בעבר לסרבנות פקודה, וברור לי שהוא אינו מוצא חן ברעיון של תג מחיר, שבבסיסו הייאוש מיכולתם של כוחות הביטחון לקיים את תפקידם – ובכל זאת, הקמת בית הדין לגיור (וזה נכון בעיני לגבי כל הרבנים) הוא תג מחיר הלכתי. לי אישית זה לא מפריע, משום שאני תומך בהפרטה של שירותי הדת, אבל אני לא חושב שהם תומכים בהפרדת שירותי המדינה.
קצת על שרן
בתחילת השנה פנתה אליי בחורה שלמדה איתי במכללה וסיפרה שהיא החליטה שהיא מתמודדת לכנסת. הייתי בשוק. מישהי שלומד איתי במכללה למדינאות, בת 30 בסה"כ, מנסה את כוחה? היא אמרה שזו תהיה ריצת פיילוט, כזו שבה המתמודד מבין שסיכויו להיכנס לא גבוהים והוא לומד את השטח ואת מה שצריך "על יבש", מתוך תקווה שהפעם הבאה תהיה קלה יותר. זו הייתה החלטה אמיצה ולא פשוטה בכלל, משום שההכרזה על הבחירות הגיעה באופן די מפתיע, ולא היה לה הרבה זמן להיערך בהתאם. גם לא היה ברור מתי תהיה הפעם הבאה בה היא תוכל לרוץ. עדיין לא ברור, בעצם.
בפריימריז היא זכתה במקום ה-31, הישג מצוין, אך עדיין לא מקום ריאלי על פי ההערכות. כזכור, הסקרים תיארו את התרסקות הליכוד עד לרמות של 20 מנדטים. ציפי חוטובלי ואבי דיכטר ניהלו מלחמת חורמה על המקום הריאלי האחרון, ושרן הצעירה השלימה כבר עם העובדה שהיא לא תיכנס.
ואז הגיע ה-17 במרץ. להפתעת כולם, הליכוד ניצח. אחרי החגיגות בגני התערוכה, ישנתי אצל ינון אבל האדרנלין בגוף עוד זרם. לא משתי מידי מתוצאות הבחירות, שדיווחו על 32 מנדטים לליכוד. ככל שהספירה התקדמה, היה ברור שמספר המנדטים ירד מעט, אך הניצחון היה מובטח.
לפני שבועיים, בלילה שאחרי טקס הסיום של המכללה למדינאות, התקיימה ההצבעה על החוק הנורווגי המצומצם. שרן הייתה בהלם מהמחשבה שהחוק יעבור ושהחלום שלה יתגשם כל כך מהר. בינתיים המושב נסגר, ולמרות שהחוק עבר לא התפטר אף שר. שרן נותרה בחוץ, מחכה על הקווים לבשורה שתכניס אותה פנימה. והנה, ביום שישי הגיעה הבשורה.
מעגלים של אור
היא חיפשה סימנים נוספים לנוכחותו של הגוש, ואורן המשיך בשלו. "היית צמאה", הוא אמר. היא ניצלה את המים כדי למלא את פיה בכל פעם שהתאפקה שלא לחייך, מה שגרם לה לסיים את הבקבוק במהרה.
"כן", היה כל מה שהיא אמרה, בעודה ממשיכה ללכת.
"הגענו", בישרה כשהגיעו לרחוב בו היא גרה. לפתע היא חשה צורך לעצור אותו כאן, שלא יתקדם, שלא יראה, שלא תהיה חשופה.
אורן לא דחק בה שתזמין אותו להיכנס, ופתאום היא זו שלא הבינה למה, אך כיוןן שלא הייתה בטוחה בעצמה שהיא רוצה שייכנס, לא הזמינה.
"אני שמח שאנחנו בסדר", אמר, אך כל מה שהיא ראתה הוא שהניצוץ לא שם. הגוש אצלה גדל לפתע, מחפש הוכחה שהוא לא לבד.
"גם אני", אמרה ופנתה לאחור.
הוא התקדם צעד קטן קדימה, אך נשען חזרה אחורה כשהבין שהיא מתרחקת. "את עובדת היום?", שאל לפתע.
"אוי", נזכרה. "כן!", איך יכולה הייתה לשכוח. המשמרת מתחילה בעוד שעה, ולא בטוח שהיא תגיע בזמן. אם הייתה נשארת על האוטובוס, הייתה מגיעה בלי לחץ.
"מתי?", הוא שאל.
"אני חושבת שאני אאחר", אמרה.
"טוב, כנראה שגם אני, אם לא אלך", השיב ופנה ללכת. "אז נתראה שם?", שאל כשתקווה נשמעה מבין מיתרי קולו.
היא שלחה לעאבד הודעה שהיא כנראה תאחר היום. "הכל בסדר?", הוא השיב לה כדרכו. "אם את לא יכולה לבוא, זה בסדר. יהיה יום רגוע", אמר. פעם אחת היא ניצלה את ההזדמנות ולא הגיעה. אחר כך הבינה שהיה יום עמוס במיוחד שגם אם היא הייתה מגיעה לא היו עומדים בעומס. "אל תדאג, אני אבוא", השיבה.
בבית שירן חיכתה לה.
קצת על הרבה 